פרשנות: בתזמון הגרוע ביותר, עידן מרקל עלול להסתיים מוקדם מהצפוי

זה לא היה אמור להיות הזמן למשבר פוליטי בגרמניה, אלא שלאנגרט קראמפ-קארנבאואר פשוט נמאס • כעת, השאלה היא מי ייבחר לראשות המפלגה השמרנית ואיזו אג'נדה תאמץ המפלגה בעתיד הקרוב • פרשנות

אנגלה מרקל ואנגרט קראמפ קארנבאונר / צילום: Markus Schreiber, AP
אנגלה מרקל ואנגרט קראמפ קארנבאונר / צילום: Markus Schreiber, AP

זה לא היה אמור להיות הזמן למשבר פוליטי בגרמניה. המדינה נחלצה אך בקושי מהגדרה רשמית של מיתון בשני הרבעונים האחרונים, העסקים רועדים מחשש להשפעות משבר נגיף הקורונה על הצמיחה הסינית שהם כה תלויים בה, והאיחוד האירופי נמצא ברגע רגיש, שבועות אחרי שבפעם הראשונה בתולדותיו פרשה ממנו בריטניה, כשהיא לוקחת אתה תקציבי עתק. זה היה אמור להית הזמן ליציבות, ליד בטוחה, לאפס דרמות ולהמשך הפעילות של הקואליציה הרחבה השולטת בכלכלה הגדולה ביותר באירופה. אלא שלאנגרט קראמפ-קארנבאואר פשוט נמאס.

נגד כל התוכניות, נגד כל הציפיות, נגד מה שהקאנצלרית אנגלה מרקל - שסימנה אותה ליורשת - רצתה שתעשה, יושבת הראש של המפלגה השמרנית הגרמנית (CDU) שברה את הכלים. בישיבה מיוחדת שזימנה ביום שני, במונולוג זועם - ובהפתעה מוחלטת - הודיעה הפוליטיקאית הגרמנית (57) כי לא תתמודד בעתיד על תפקיד הקאנצלרית, ושהיא גם מבקשת לסיים את תפקידה כיושבת הראש של המפלגה. פתאום, מפלגת השלטון של גרמניה נקלעה למשבר מנהיגות, שמאיים לסמן את פתיחתה של תקופת אי-ודאות פוליטית וכלכלית בגרמניה, דווקא בזמן רגיש זה.

הסיבה לפרישתה של קראמפ-קארנבאואר, שנשאה על כתפיה ציפיות להמשיך את מורשת מרקל כאשר הקאנצלרית תפרוש בסוף השנה הבאה, היא פשוט חוסר הצלחה. היא לא הצליחה לקבל את אמון הציבור, היא דורגה נמוך בסקרי הפופולריות, היא לא הצליחה להתגבר על ההתנגדות בתוך מפלגתה, וזכתה לביקורת מאגפים שונים בתוכה. היא גם לא זכתה לגיבוי הטוטאלי שציפתה לו ממרקל.

הקש ששבר את גב הגמל היתה ההצבעה של סניף תורינגיה של המפלגה לפני כשבועיים, ביחד עם מפלגת הימין המתנגדת-להגירה "אלטרנטיבה לגרמניה", בעד מועמד ליברלי לראשות מדינת המחוז. הצעד עורר מחאות ציבוריות, ביקורת על הדרך שבה קראמפ-קארנבאואר התנהלה, שחק את האמון של הציבור במפלגה והגביר את הביקורת נגדה, והכריח אותה גם להתמודד עם השאלה אם ללכת לבחירות חדשות בתורינגיה או לאפשר קואליציית שמאל במדינה. זה היה הרגע שבו התפטרה.

למעשה, חלק גדול מחוסר ההצלחה של קראמפ-קארנבאואר נובע מעצם הצלחתה של "אלטרנטיבה לגרמניה". בפעם הראשונה בפוליטיקה של גרמניה אחרי המלחמה, יש מפלגה מימין ל-CDU, שזוכה בהצלחה פוליטית הולכת וגוברת בהדרגה בשנים האחרונות. המצע של התנגדות להגירה, אירו-סקפטיות, התנגדות לליברליזם פוליטי וגאווה לאומית, מוכיח את עצמו בגרמניה כפי שהוא מוכיח את עצמו במדינות אחרות באירופה בעשור האחרון.

זו היתה ההצלחה של "אלטרנטיבה לגרמניה" בבחירות המקומיות במזרח-גרמניה לפני שנה וחצי שהובילה את מרקל להכריז שלא תתמודד שוב על תפקיד הקאנצלרית. זו היתה הסיבה שהובילה אותה לוותר על ראשות המפלגה לטובת קראמפ-קארנבאואר. והנה, ההצלחה של "אלטרנטיבה לגרמניה" בתורינגיה - הצורך של השמרנים בשיתוף פעולה אתה אחרי שהגיעה למקום השני במדינה - הביאה כעת גם להתפטרותה של קראמפ-קארנבאואר. אחרי שנכנסו לפרלמנט בפעם הראשונה בבחירות ב-2017, חיכו כל הפרשנים מהשמאל להתפרקותה של "אלטרנטיבה לגרמניה", העריכו כי הסקנדלים רק מחכים להתרחש. והנה, שנתיים לאחר מכן, דווקא מפלגת העם - ה-CDU - היא זו שנקרעת לגזרים.

כעת, השאלה היא מי ייבחר לראשות ה-CDU ואיזו אג'נדה תאמץ המפלגה בעתיד הקרוב. מרקל הצליחה לקחת קצת מדיניות סוציאל-דמוקרטית, קצת מדיניות ירוקה, לרצות חלק מהעסקים אבל גם לדאוג לשכבות החלשות, ולהוביל את המדינה לפי סקרי דעת קהל ודאגה לקונצנזוס רחב. "לגלוש על הצייטגייסט" קרא לזה עיתון מקומי. קראמפ-קארנבאואר, למרות שנחשבה למי שמחזיקה עמדות שמרניות יותר, היתה אמורה לאמץ את הסגנון הזה, ומעל הכל - להמשיך לעבוד עם מרקל כאילו זו עדיין עומדת גם בראש ה-CDU, אם לא בפועל, לפחות באופן סמלי.

אבל ההודעה על ההתפטרות היא מכה קשה למרקל, משום שבין המועמדים האחרים רק אחד נחשב לממשיך דרכה, ולמי שעשוי לעבוד אתה ללא חיכוכים עד לתום כהונתה בסוף 2021. שני מועמדים כבר הודיעו כי הם "מוכנים למרוץ", למרות שטרם הכריזו רשמית על מועמדותם. האחד הוא פרידריך מרץ (64), מי שכמעט ניצח את קראמפ-קארנבאואר בבחירות בדצמבר 2018 לראשות המפלגה, למרות שחזר מעשור של קיפאון פוליטי (ואחרי הבחירות חזר לעסקים הפרטיים ב"בלאק-רוק", כאילו כלום).

מרץ הוא פרו-עסקי, קורץ למצביעים השמרנים יותר של המפלגה, וצפוי להוביל את ה-CDU ימינה. הוא אמר כי יכריז מלחמת חורמה פוליטית על ה-AfD, שמשמעותה בשטח יכולה להיות אימוץ של חלק מהעמדות של המפלגה. המועמד השני הוא יינס שפאן (39), מהדור הצעיר של ה-CDU, שגם הוא התמודד בבחירות הפנימיות בדצמבר 2018, ונחשב לבעל עמדות שמרניות יותר מאלה של מרקל. רק המועמד השלישי, שמייצג את ה-CDU תחת מרקל וצפוי להמשיך במסלול שהתוותה, הוא ראש ממשלת נורדריין-וסטפליה, ארמין לאשט (58). הוא נחשב לבעל סיכויים טובים, אך טרם הודיע אם יתמודד.

בכל מקרה, המרוץ להחליף את קראמפ-קארנבאואר, שנפתח כעת, עשוי לשים קץ לעידן מרקל מהר מהצפוי. לא כך היא תיכננה את הדברים, התזמון אינו מתאים, אבל בימים אלה מרקל היא ברווז צולע. בשתי הרגליים.