דעה: עסקת המאה - נתניהו פינת בן-גוריון

החשיבות העצומה של "העסקה" נוגעת אם כן לממד התפיסתי שבה, מאחר שבעצם הנחתה על השולחן היא מחזירה את השפיות לחשיבה המדינית הציונית

ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: Gali Tibbon, Associated Press
ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: Gali Tibbon, Associated Press

כמו דיונים ציבוריים רבים בישראל שעוסקים בענייני מהות אבל מתכנסים להיבטים שוליים, כזה הוא העיסוק ב"עסקת המאה". הדיון בנושא עבר עד כה שלשה שלבים: הראשון, עסק במשמעות הפוליטית של המהלך על רקע מערכת הבחירות הקרובה; השני, בשאלת ההכנות המעשית למימוש נדבכים של 'העסקה'; והשלישי עסק בקטסטרופות, קרי - התגובה הפלסטינית והאפשרות לפרוץ התקוממות שלישית.

העניין הוא שבהחלט ייתכן שתהיה התעוררות בשטחי הגדה והרצועה וניכנס לתקופה ביטחונית מתוחה יותר. ייתכן גם שבלתי אפשרי יהיה לממש את רכיבי התוכנית בתקופה הנראית לעין ובאותה נשימה בהחלט אפשרי שנתניהו עשה 'סיבוב' פוליטי על יריביו, הגם שבינתיים הנתונים אינם מלמדים שזה הכיוון. אולם, מה שבולט הוא היעדרו של דיון תפיסתי עמוק יותר במשמעות הנגזרת מ'עסקת המאה' לגבי לא לגבי הערבים, הפלסטינים או הפוליטיקאים שבינינו אלא לגבי עצמנו כקולקטיב יהודי-ציוני.

עיסוק שכזה מחייב הסתכלות שהיא ממעוף הציפור המביאה בחשבון גם פרספקטיבה היסטורית רחבה של סוגיית הקונפליקט שהיעדרה ממחישה עד כמה מדינת ישראל וחלק ממנהיגיה רחקו מן היכולת לראות את משמעותם העמוקה של עניינים שלא דרך 'חור המנעול', יכולת שאפיינה חלק ממנהיגותה ההיסטורית והמרכזי שהם הוא מייסדה דוד בן גוריון.

מנקודת מבט זו, אין פלא ששמו של בן-גוריון כיכב בנאום ראש הממשלה במעמד ההשקה של 'עסקת המאה' בוושינגטון. קו ישר אחד עובר בין המחשבה המדינית ציונית של בן-גוריון משנת 1948 לבין זו של בנימין נתניהו בשנת 2020 בסוגיית הגדרת תפיסת היסוד של המחשבה הציונות ומדינת ישראל ביחס לערבים-פלסטינים ולעיצוב הגיאו-פוליטי של המרחב בין הים היכון לנהר הירדן.

מאז שנות השלושים של המאה הקודמת כאשר נפל אצל ראשי הציונות 'האסימון' לגבי עוצמת הסכסוך עם הערבים-פלסטינים בעקבות האינתיפאדות הראשונות (1936-9 ,1929 ,1921) חתר בין גוריון ליצירת מרחב יהודי ריק עד כמה שניתן מנוכחות ערבית ולמעשה למימושה של תפיסת ההפרדה בין אלה ובין אלה. זו הסיבה שמנע מצה"ל בשנת 1948 לכבוש את שטחי הגדה המערבית. אולם, עם סיום מלחמת העצמאות נקלע בן-גוריון ועמו מדינת ישראל הצעירה למתח שבין רעיון ההפרדה לבין המציאות של נוכחות מיעוט ערבי-פלסטיני גדול יחסית (16 אחוזים) שהיה חלק בלתי נפרד מהקולקטיב הערבי-פלסטיני שקרא תיגר על מדינת ישראל.

בן-גוריון וממשיכיו בתנועת העבודה מעולם לא "פתרו" סופית את המתח הזה וגם הכירו בחוסר היכולת לסדר באופן מוחלט את המציאות. הם כוננו את המיעוט הערבי-פלסטיני למיעוט "ערבי- ישראלי", והפכו אותו למובלעת הנוכחת-נפקדת בתוך המדינה. כזו שמצד אחד שייכת למרחב האזרחי-ישראלי ומצד שני נבדלת מהמרחב האתני - יהודי שבתוכה, ויש לה שתי אונות זהותיות (ישראלית וערבית) הממקמות אותה במרחב סף שאינו שם וגם אינו כאן אבל בעת ובעונה אחת גם כאן ומעט שם. זהו מודל קיום פוליטי-חברתי שהזכיר מאד את יסודות הקיום של הקולקטיב היהודי טרם העידן המודרני והופעת הציונות ביחסיו עם הסביבה הנוצרית באירופה.

יצירתה של המובלעת הייתה החלופה האפשרית היחידה בתווך שבין שתי חלופות קצה שהיו מביאות לאובדן הדומיננטיות של הקבוצה היהודית ושל החזון הציוני בכללותו: מצד אחד הפרדה, קרי - הקמת ישראל כמדינה דו -לאומית (ערבית-יהודית); ומצד שני הכלה, קרי - הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. מודל המובלעת שהועדף על שני אלה לא 'פתר' את הקונפליקט ולא סידר עד תום את המציאות, אבל להסדרה המבוססת על הבנה ריאליסטית של מציאות קונפליקט כמצב קבוע תוך יצירת התנאים שיאפשרו למדינת ישראל לנהל טוב יותר את המתח הבסיסי בין החזון (מדינה יהודית) למציאות (נוכחות ערבית) תוך שימור ההגמוניה היהודית-ציונית.

יותר משבעים שנה לאחר הקמת המדינה 'עסקת המאה' מגלמת ניסוח ישראלי (בעטיפה אמריקאית) של תפיסת המובלעת של בן-גוריון, רק הפעם היא מעוגנת לא רק כתפיסת הציונות כלפי המיעוט הערבי בתוך ישראל הריבונית, אלא גם כלפי המרחב הערבי-פלסטיני שמחוץ לה, כלומר בשטחי הגדה והרצועה כשהיא מגלמת את השינויים הגיאו-פוליטיים שהתחוללו במציאות. כך, 'עסקת המאה' חותרת, כמו מודל המובלעת שמתקיים ביחס לערביי ישראל, למציאות של הכלה ישראלית כוללת של המרחב הגיאו-פוליטי שבין הים לנהר במובן הביטחוני, בו-זמנית תוך יצירת הפרדה דמוגרפית בין יהודים וערבים-פלסטינים המגולמת ברעיון סיפוח ההתיישבות.

החשיבות העצומה של 'העסקה' נוגעת אם כן לממד התפיסתי שבה, מאחר שבעצם הנחתה על השולחן היא מחזירה את השפיות לחשיבה המדינית הציונית שכן היא משחררת את ישראל משתי פרדיגמות הקצה, האחרונה שבהן נוצרה בשנת 1993 והראשונה עוד בשנת 1967, והתחרו ביניהן על ההגמוניה הרעיונית: מצד אחד, תפיסת ההפרדה המוחלטת (שתי המדינות) שנוסתה וכשלה כישלון ביטחוני חרוץ; ומצד שני תפיסת ההכלה (מדינה יהודית אחת) שטרם נוסתה אך יש בה הפוטנציאל לדרדר את ישראל למציאות של אפרטהייד. אלו הן שתי תפיסות קצה שגם בן-גוריון עמד מולן בשנת 1948 ובחר את התווך שביניהן.

עתה במהלך יש לו בעיקר משמעות סמלית-היסטורית, משלים נתניהו אולי בשיא הקריירה הפוליטית שלו, את מעשהו של בן-גוריון. הוא מעגן מחדש את התפיסה הציונית כלפי המרחב הערבי -פלסטיני ומחזיר אותה לנקודת המוצא ההגיונית שלה לנוכח הבלבול הרעיוני שאחז בה בעשורים האחרונים בעקבות קריסת הסכמי אוסלו. עסקת המאה איננה אם כן תוכנית מעשית כפי שרבים טועים לחשוב. היא קודם כל מצפן רעיוני שנועד לנסח מחדש את גבולות הרעיון הציוני דרך מודל המפרק את החשיבה הציונית מן האוטופיות המסוכנות ומאפשר לישראל להתכנס לגדרות הזהות הקונצנזואליות שלה בתנאים המורכבים המגדירים את סביבתה ואת הסכסוך עם שכניה. אלה בשורות חשובות למי שמגדיר את עצמו כישראלי-ציוני. 

הכותב הוא חוקר החברה הישראלית ותחום הסכסוך היהודי-ערבי

צרו איתנו קשר *5988