פרשנות: צביעות מפלגות השמאל סללה את הדרך להצלחת הרשימה המשותפת

נתחיל עם הבשורה הדמוקטית הטובה. לפי הנתונים כעת, שיעור המצביעים בחברה הערבית בישראל עלה בין אפריל 2019 למרץ 2020 מ-49% לכ-65%. זו עלייה עצומה, שמשמעה שאי אפשר להתעלם מכוחה הפוליטי של חמישית מהאוכלוסייה. יותר מכך, המשמעות היא שהאזרחים הערבים מממשים פוליטית את תהליך ההשתלבות בחברה הישראלית. "העלייה הדרמטית בשיעור ההצבעה בחברה הערבית הופכת את הערבים לשחקנים משפיעים במגרש הפוליטי, שאי אפשר להתעלם מזכויותיהם ודרישותיהם", אמר ל"גלובס" ד״ר ת׳אבת אבו ראס, מנכ"ל שותף ביוזמות אברהם. "הקלפי הוא ההזדמנות הגדולה של האזרחים הערבים להגיע לשוויון, והציבור הערבי הוכיח שהוא רוצה להשפיע ולהיות חלק מהחברה הישראלית".

הנה דוגמה קטנה, דווקא מאחד הסמנים היותר לאומיים של הערבים הישראלים - יו"ר בל"ד מאטנס שחאדה. בראיון ל"גלובס" בשבוע שעבר הגדיר את עצמו שחאדה פלסטיני-ישראלי. במונחים של הפוליטיקה הערבית מדובר בלא פחות ממהפכה. המילים ישראל וישראלי הן כבר מזמן לא מילים גסות בפוליטיקה של מנהיגי המפלגות הערביות. ואם בארזים נפלה שלהבת ההשתלבות, זהו רק ביטוי של רצונו של האזרח הערבי-ישראלי.

מפלגות השמאל היהודיות נטשו את החברה הערבית

עליית שיעור ההצבעה הזו נותבה אך ורק לרשימה המשותפת, וזו ממש לא מובן מאליו. התוצאות מאפריל העידו שחלק גדול מהחברה הערבית אינו בכיס של המפלגות הערביות. הציבור הזה, וזה הוכח באינספור סקרים, והומחש לי בכמה וכמה סיורים בשנה האחרונה בחברה הערבית לרבות בימי הבחירות, רוצה להשפיע על חייו, ולשפר את איכותם. הוא רוצה חינוך טוב, מדרכות תקינות וביוב עובד. הוא רוצה שילדיו ילכו בטוחים ברחובות, ולא יחששו מחמושים היורים ביריביהם. רוצה תמ"א שתסדיר את הבנייה, ותחבורה ציבורית הולמת לגודל האוכלוסייה וצרכיה.

חלק גדול מהציבור הערבי מסתייג מהסגנון של כמה מחברי הכנסת הערביים, ובעיקר מסדר העדיפויות, לפחות זה הנראה כלפי חוץ -  קודם כל העניין המדיני הפלסטיני ואחר כך הבית פנימה. התדמית הזו אמנם לא מדוייקת כלל, אבל הנזק שעשו חנין זועבי, עזמי בשארה ובאסל רטאס, עצום. כלומר הפוטנציאל הפוליטי של מפלגות יהודיות במגזר הערבי עצום. בעיקר למפלגות השמאל היהודיות כי בכל זאת הסוגיה המדינית חשובה, אך כאמור היא לא העיקר.

קחו תסריט דמיוני שבו כחול לבן הייתה משכילה לשים מועמד ערבי מוכר בסוף העשירייה הראשונה - התוספת האלקטורלית בקלפיות הייתה יכולה להיות עצומה. וזה בוודאי נכון למרצ ולעבודה, שזנחו את החברה הערבית לחלוטין בסבב הבחירות הנוכחי. העבודה הייתה בעבר בית לחברי כנסת ואפילו כיהן מטעמה שר מהחברה הערבית - וכעת אין שם אף נציג. מרצ, שברשימתה באפריל היו ערבי ודרוזי בחמישיה הראשונה, הורידה את עיסאווי פריג' למקום לא ריאלי בספטמבר ועוד יותר רחוק כעת. מס השפתיים, כמו ההצעה למנות שר ערבי שהעלו עמיר פרץ וניצן הורוביץ, לא קנה אף אחד, אולי זולת בני משפחתו של פרופסור עליאן אל קארינאווי, שהיה המועמד של פרץ.

חוסר הייצוג לחברה הערבית במפלגות השמאל מעיד יותר מהכל על הצביעות של מרצ והעבודה, שביקרו בחריפות את האמירות של נתניהו כלפי החברה הערבית בישראל. אם אתם כל כך רוצים לקדם את הבחירה הערבית ותומכים בה, איפה הייצוג שלה אצלכם?

המחדל הזה של מפלגות השמאל פגע להן בגוש. איך? בשל החיבור של מרצ עם העבודה ודחיקת פריג' לאחור, גם עשרות אלפי מצביעים יהודים בחרו בקלפי במשותפת. הנימוק היה כעס על מפלגות השמאל והסכמה לשיח ההשתלבות של איימן עודה, כמו גם הצבעת מחאה נגד נתניהו וההסתה נגד החברה הערבית. אלא שההצבעה הזו גרעה קולות מהגוש, שכן המשותפת איננה מעשית חלק ממנו, וירח הדבש הקצר שהיה בין כחול לבן למשותפת בבחירות הקודמות הסתיים.

ולכן עבודתה של המשותפת הייתה קלה, פשוט להתכופף ולאסוף את המנדטים מהרצפה. כל מה שהיא הייתה צריכה זה רק לעורר את המצביעים, לרכוב על גל הרצון להשתלב, ולדחוק בהם לצאת להצביע בסיועם הנדיב של בנימין נתניהו ויאיר לפיד, שהתבטאו נגד החברה הערבית.

החברה הערבית לא שכחה לנתניהו את סיסמת "הערבים נוהרים" מבחירות ב-2015, ובשלוש מערכת הבחירות האחרונות הוא הוסיף עוד סיבות שדחקו רבים מהם להסתייג ממנו. בספטמבר היה זה חוק המצלמות, ובנובמבר אמירה בעייתית בדף הפייסבוק על כך ש"הערבים רוצים להרוג את כולנו".

תוכנית המאה עם סעיף חילופי האוכלוסין שלה הייתה הטריגר המשמעותי הפעם, שנפל כפרי בשל בידי המשותפת. הוסיפו את אמירת ה"ממשלה עם רוב יהודי" של יאיר לפיד והנה המתכון להצלחה.

שעות ספורות לאחר סגירת החיבור בין העבודה/גשר למרצ, אמר לי חבר הכנסת פריג', שנדחק למקום ה-11 ברשימה המאוחדת: "זהו, המשותפת תגיע ל-15 מנדטים, נתנו להם את זה מתנה". פריג', שהביא למרצ מנדט פלוס באפריל וחצי מנדט בספטמבר, בא מכפר קאסם. שם, בבחירות באפריל, מרצ הייתה המפלגה הגדולה עם כמעט 40% מהקולות, לעומת 56% לשתי הרשימות הערביות יחד (שרצו אז בנפרד, בלד-רעמ וחדש עם תעל). בספטמבר הגיע אהוד ברק למחנה הדמוקרטי, דירדר את פריג' למקום לא ריאלי ברשימה והבריח את החברה הערבית, שלא שכחה לברק את אירועי 2000. מרצ הידרדרה בכפר קאסם ל-26% והמשותפת קיבלה יותר משני שלישים מהקולות שם. בבחירות האלה, מהתוצאות הלא סופיות עולה כי המשותפת טיפסה ל-96% ואילו העבודה-גשר-מרצ הידרדרה לכ-6%.

ואם נשליך את הנתונים הללו על החברה הערבית כולה, השמאל וגם המרכז הישראלי כשלו בחיבור עם נתח האוכלוסייה הכמהה מאוד להשתלב, להשפיע ולהיכנס סוף סוף למגרש הפוליטי הישראלי ולא להישאר ביציע. דרך המשותפת הם לפחות נכנסו לספסל המחליפים, וההתנהלות הפוליטית של איימן עודה, אחמד טיבי וחבריהם תכריע אם ממש יעלו לשחק, או שישארו על הספסל.