דעה: הקורונה יכולה לשנות את חיינו לטובה

"מצב קורונה" הוא החיבור בין שני הדברים המלחיצים ביותר עבורנו: חוסר ודאות וחוסר יכולת לזוז לשום מקום • התוצאה היא התכנסות והסתגרות בבית - והפחתת צריכה

אישה בבידוד בבית מלון בטנריף / צילום: Joan Mateu, AP
אישה בבידוד בבית מלון בטנריף / צילום: Joan Mateu, AP

בימים האחרונים התחילו הרשתות החברתיות להתמלא בטקסטים אופטימיים מסוג חדש: "הכול לטובה", אומרים האנשים על הקורונה. תראו כמה טוב היא עושה. "תודה לך קורונה", אומרים הכותבים ומשרטטים אופטימיות נוגעת ללב על הטוב שבעולם בעת הזו. "הרי הקורונה לא הגיעה סתם", יאמרו אלה שמחפשים את הלוגיקה מאחורי כל תופעה. אם היא הגיעה - עלינו לראות את הטוב שבה. או במילים אחרות: אם אנחנו כבר עמוק בשיט, בואו נסתכל על הצד החיובי של החיים. והחיים הם מוש כשחובשים מסיכה.

הטוב המתואר מהקורונה עוסק בעיקר במשמעויות של השבתה מסוימת (תלוי באיזה מדינה) של העולם הקפיטליסטי היצרני: אם הסינים (ועוד כמה מדינות) לא עובדים ולא מייצרים, אז יש פחות זיהום אוויר; אם אנחנו לא יוצאים לעבודה, אז יש פחות פקקים; ואם אנחנו לא רצים משדה תעופה אחד לשני, או מחנות אחת לשנייה, יש יותר סולידריות ואחוות רעים מבודדים בפוטנציה.

אין מה לומר, עם העובדות היבשות אי-אפשר להתווכח: זיהום האוויר באמת יורד במדינות שבודדו את עצמן, ומי שלא עשה את איילון מקצה לקצה בעשרים דקות במקום בשעה ועשרים, לא יבין את עוצמת השינוי.

סוגיית ההתחממות הגלובלית וזיהום האוויר הן לא סוגיות חדשות. כל ילד מבין את המשמעות של ייצור המוני והמשמעויות שלו על כדור הארץ ועל הקולקטיב הגלובלי. וכל איש ואישה ברי-דעת יודעים שסוגיות אלה הן בדיוק הצד השני של כל מה שאנחנו אוהבים בעשור האחרון: לקנות הרבה ומכל מקום: אי-קומרס, "שמיים פתוחים" ועוד טכנולוגיות של שפע. זיהום האוויר, הפקקים וטובת האנושות הופכים להיות משניים כשאנחנו בדיוק על הדיל הבא לורשה.

עד שהגיעה הקורונה.

"את מאמינה שאנשים יקנו פחות?"

לפני הקורונה סיפור קצר על טרנדים:

בדצמבר האחרון, טרם הקורונה, הצגתי את דוח המגמות השנתי שלי לשנת 2020. הדוח עסק בניתוח העומס שנוצר בגלל השפע. תיארתי שם עומס על כדור הארץ. עומס על המוח מרוב זמן מסכים ואפילו עומס בארון הבגדים, מרוב קניות. העומס הזה, כך טענתי, שהביא אותנו לחיות חיים סופר אגואיסטים ומנוכרים אחד לשני, יביא לשינויים בהתנהגות שלנו בשנים הקרובות. קראתי לשינויים האלה ניסיונות לתקן את היציאה משיווי המשקל, ניסיונות למצוא איזון מחדש בתוך שנים שבהן כל מה שמעניין אותנו היא התמכרות לנוחות, לקלות הבלתי נתפסת ולמחיר הזול של כמעט כל דבר.

סיפרתי על שינויי התנהגות שאנחנו כבר רואים בקבוצות של "מאמצים מוקדמים", אלה שמשנים התנהגויות לפני כולם: "מאמצים מוקדמים"/אקטיביסטים שרוצים שינוי כלכלי, חברתי או אקולוגי. הצגתי קהילות המטמיעות שינוי המבוסס על "אפס בזבוז", משפחות שמשנות את ההתנהגויות שלהם כדי לשמור על כדור הארץ, כי באמת אכפת להן. כאלה שקונים בקבוק אחד גדול במקום שלושה, כי זה אומר שזורקים פחות בסוף השימוש. כאלה ששמים נייר אורז על חיתולים כדי להפוך אותם לרב-פעמיים. חברות שעסוקות בפיתוח חדשנות שתמעיט את הבזבוז, שתתרום לכדור הארץ תרומה חיובית, ועל שכונה בארה"ב שנבנית בלי מכוניות כדי שיהיה אוויר נקי. בסוף דבריי הצעתי תרחיש אפשרי שהשלב הבא של המגמה הזאת יהיה הקטנת הצריכה ומציאת מודלים עסקיים חדשים שעוסקים לא רק בקניית משהו חדש כל חמש דקות.

"את מאמינה שאנשים יקנו פחות?", שאל אותי אחד המשתתפים. "מה זה אומר על הכלכלה הסינית", שאל אותי אחר. באותה עת בדצמבר, המחשבה שנקנה פחות הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. בשעתו חשבתי שהמגמה הזאת, של צמצום ושינוי התנהגות, היא נחלתם של אותם "מאמצים מוקדמים", אלה "שמתניעים" כל טרנד, מתוך כוונה אמיתית לשנות אורח חיים שקצת יצא משליטה. דמיינתי שינוי איטי, שמגיע מהשוליים ומתפתח אל המיינסטרים ככל שיעבור הזמן. דמיינתי עולם שבו חברות עסקיות יטמיעו שינויים מתוך מחשבה על עתיד טוב יותר. לא דמיינתי אז שהסיפור הזה יהפוך את כולנו להיות חלק מהטרנד הזה תוך שלושה חודשים.

יותר קל לשנות התנהגות כי אין ברירה, מאשר לשנות התנהגות מבחירה

"מצב קורונה" הוא החיבור בין שני הדברים המלחיצים ביותר עבורנו: חוסר ודאות וחוסר יכולת לזוז לשום מקום. התוצאה היא התכנסות והסתגרות בבית. בהתחלה בגלל פחד וחוסר מצב-רוח, ומהשבוע - כי פשוט אין לאן ללכת: לטרנד הזה קוראים "קוקונינג" (גולם), והמאפיינים שלו הם צמצום צריכה של מה שלא חייבים ואגירה של מה שכן חייבים.

כרגע עולם השפע והאפשרויות נסגר. מה שמייצר טרנדים חדשים, ויש שיאמרו גם הזדמנויות חדשות: תהליכים של שינוי וחדשנות שהתנהלו באיטיות בחלק מהארגונים ועוררו פחד משינוי אצל חלק מהאנשים, האיצו שינויים והתאמות אצל רבים ויצרו שיגרת מציאות חדשה שלא הייתה מתבצעת בלי המצב החדש. הייצור המקומי הופך להיות אלטרנטיבה משמעותית לייצור במזרח. ולאלה תוסיפו סולידריות חברתית, קהילות תומכות והפחתת זיהום האוויר בכל העולם - כל אלה שינויים לטובה.

למה היינו צריכים את הקורונה בשביל להשתנות לטובה? כי להשתנות באופן כללי זה קשה. יותר קל לשנות התנהגות כי אין ברירה, מאשר לשנות התנהגות מבחירה. יותר קל להיות פאסיבי מאשר אקטיבי. האנשים האקטיביים הם אותם "מאמצים מוקדמים" שמשנים את חייהם מבחירה בלי קשר למשברים עולמיים, כשמחפשים טרנדים חדשים מחפשים אותם.

כרגע קשה לראות את החיים שאחרי הקורונה. אנחנו עסוקים בהישרדות היום-יומית שלנו, הבריאותית, הכלכלית והנפשית. אנחנו משוועים לעבודה ולשגרה בוטחת. אנחנו מבטיחים להסתפק בשפיות ובנורמליות. אבל כשהכול יעבור, וכבר נהיה עם רגל אחת בתוך החיים שאחרי, כדאי לזכור להעיף מבט על אותם אלה האקטיביים, ובאמת לקוות שנחיה בעולם טוב יותר בעתיד המאוד קרוב.

עדי יופה היא טרנדולוגית ומומחית לעתידנות עסקית