דעה: מדוע שידור דיוני בית המשפט אינו הפתרון

מיום היוסדו דיבר ביהמ"ש העליון על "האדם הסביר", אך התכוון אל "הציבור הנאור" – אל עצמו, ובכך הסתפק בתיבת תהודה אליטיסטית • גישה חשדנית ומתנשאת זו תרמה, בין היתר, להיווצרותו של הקרע העכשווי • אך הניסיון להגברת האמון ע"י שידור דיוני בית המשפט - לא יפתור את הבעיה

אולם בית המשפט העליון./ צילום:ראובן קסטרו
אולם בית המשפט העליון./ צילום:ראובן קסטרו

היה זה אהרן ברק שגרס כי "מלוא כל הארץ משפט". ואולם על אף תיאורו המטאפיזי - "מלוא כל הארץ" - איני חושש שאחטא לכוונתו אם אפרש כי מה שייחל לו באמת הוא "מלוא כל העם משפט". הרי ברק עצמו לימדנו כי כל כוחו של בית המשפט, ומערכת המשפט כולה, טמון באמון הציבור, ובלעדיו - אין לזו ולא כלום.

אך ייחולים לחוד ומציאות לחוד, שכן, כפי שהתריע פרופ' יניב רוזנאי, בטורו מיום ה-20.2.2020 ("הדרך להגברת האמון - להפוך את בית המשפט לנגיש לעם"), בישראל הולך ונשחק אמון הציבור במערכת המשפט, ובמקומו צומח ספורט לאומי חדש - "זריקת רפש על בית המשפט העליון".

לצורך השבת האמון, כך גורס רוזנאי, יש להפוך את בית המשפט לנגיש לעם. מטרה ראויה וחשובה, על כך אין חולק, אך כיצד? הצעתו היא לשוב ולדון בשידור דיוני בית המשפט העליון. נוסחת הפתרון פשוטה - אור השמש, האלקטרוני, יחדור אל בית המשפט העליון ויחסל באחת את מרבצי אי-האמון. והנה, חלף לו רק חודש ימים, וכבר השבוע התבשרנו מפיו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר, כי ההצעה נפלה על אוזן קשבה, שכן בימים אלה מקדמת הרשות השופטת תוכנית לצילום והקלטה של דיונים נבחרים - מלוא האור במשפט. ואולם טרם השבחים והברכות, עלינו לזכור כי אור השמש אינו פועל רק לחיטוי והדברה, אלא גם לגידול והרבייה, ויש המקום לחשוש שבעניינו בכך בדיוק תתמצה "תרומתו" - הרבית הרפש והרדידות.

בספרו "בידור עד מוות" חקר ניל פוסטמן את השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים. התופעה המרכזית אותה בחן פוסטמן היא השפעת המדיום הטלוויזיוני על השיח והמרחב הפוליטי. מסקנתו עגומה - חדירת הטלוויזיה אל תוך המרחב הפוליטי הובילה לרידודו והשטחתו של השיח והפכה את הפוליטיקה לפלטפורמה בידורית.

בהינתן מציאות חיינו הנוכחית, נתקשה לחלוק על כך. בארצנו, יאיר לפיד ואלירז שדה, כוכבי בידור עד לא מזמן, הם דמויות פוליטיות משפיעות ובכירות. ומסביבנו, בנכר, המצב כמובן מגוחך בהרבה - במערב, דונלד טראמפ, אושיית ריאליטי ואיש עסקים כושל, הוא נשיאה ה-47 של ארה"ב. ובמזרח, וולודמיר זלנסקי, מי שעד שנת 2018 גילם את נשיא אוקראינה בטלוויזיה, הוא כיום נשיאה בפועל.

עוד בשנת 1964 קבע מרשל מקלוהן כי "המדיום הוא המסר", פוסטמן, למעשה, רק הוכיח זאת בהקשרה הקונקרטי של הטלוויזיה. אם רצוננו בבידור - כל שנדרש הוא להחדיר מצלמות אל מוסד מסוים ומיד זה יהפוך לקרקס. כנסת ישראל מכוסה מדי יום, ובחזקתה אף ערוץ משלה - האם כיסוי עתיר זה תרם להגברת אמון הציבור ברשות המחוקקת? נדמה כי מדובר בשאלה רטורית. רק הדלק את המצלמה בהיכל הכנסת, ובכך ניתן האות לתחילת המופע. מיד מופסק הדיון הרציני, והכול עתים על הזדמנות הזהב לחרחר מריבה ולהשחיל את הסאונד בייט היומי. האם זו המציאות לה אנו מייחלים בבתי המשפט? בין המוסדות האחרונים בהם ניתן לקיים דיונים רציונליים ועמוקים בסוגיות הרות-גורל.

כדוגמה חיובית מפנה רוזנאי אל בריטניה, שם הוקראה לאחרונה החלטת בית המשפט העליון בנושא ציבורי רגיש ומתוקשר, מבלי שהמעמד הרם והרצינות הופרו. כשלעצמי, אסתפק בחצרנו הקרובה ובדיוני הפסילות שהתקיימו בבית המשפט העליון, בסמוך לבחירות לכנסת ה-21. לא כל יום מתמלא היכל המשפט בצלמים וכתבים, ובהתאם לא כל יום מוחלפות מהלומות מילוליות בין חבר כנסת (בצלאל סמוטריץ') לבין נשיאת בית המשפט העליון (השופטת אסתר חיות), בדציבלים גבוהים ובשיח נמוך, שלא הוסיפו כבוד לאף אחת מן הרשויות, אך בוודאי בידרו את הצופים.

לשיטת רוזנאי ובית המשפט העליון, הפתרון מצוי בהשתתפות פסיבית בבחינת "מלוא המשפט בעם", אולם פתרון מקיף ושיקום אמיתי של האמון מחייב את החלפת היוצרות - "מלוא כל העם במשפט". במה הדברים אמורים? עלינו לשוב ולדון, בצורה רצינית ומעמיקה, במעמד הציבור בבתי המשפט וביכולתו להשתתף באופן אקטיבי בעשיית משפט וצדק, אף אם באופן תחום ומוגבל.

אין הכוונה כאן לדיון הנושן בשיטת המושבעים, כי אם לדיון נרחב בהרבה אודות מודלים שיפוטיים המאפשרים נציגות ציבורית וחיבור בין הציבור לבתי המשפט, אשר שיטת המושבעים היא דוגמה לו בלבד. כבר כיום ניתן למצוא בישראל דוגמאות נוספות כגון פרויקט בתי המשפט הקהילתיים שהוקם בארץ, הודות לעבודתה המופלאה של ד"ר דניאלה בייניש, ובמעורבותם של נציגי ציבור בדיוני בתי הדין לעבודה. מודלים אלה תורמים לחיבור בין הקהילה המקומית והארצית לבית המשפט, להבנה מעמיקה של הנעשה בו וליצירתו של שיח מכבד והדדי בין השופטים לציבור. היבטים הכרחיים בבנייתו של אמון.

מיום היוסדו דיבר בית המשפט העליון על "האדם הסביר", אך התכוון, כפי שהתגלה ברבות השנים, אל "הציבור הנאור" - אל עצמו, ובכך הסתפק בתיבת תהודה אליטיסטית. גישה חשדנית ומתנשאת זו תרמה, בין היתר, להיווצרותו של הקרע העכשווי. "אמון", כך גורסים סוציולוגים, מתבטא בנכונות להיחשף לסיכונים ופגיעות מתוך ציפייה לתוצאות חיוביות. בית המשפט אינו יכול להסתפק עוד באמון הציבור בו, עליו לגלות גם אמון בציבור, כשותף פעיל ותורם, בלא חשש ומורא, וכפי שאומרים אצלנו "על אמת". 

הכותב הוא עורך דין, תלמיד במסלול לתואר שני מחקרי בבית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988