רובי ריבלין, מרים פרץ ובועז שרעבי מדברים על הבידוד והבדידות

מי שנמצא בקו החזית של הסיכון הם דווקא הפגיעים והחלשים יותר - האוכלוסייה המבוגרת • מאות אלפי מבוגרים נאלצים להתמודד עם הימים האלה לבדם • ליקטנו את קולותיהם של כמה מהם – בהם נשיא המדינה ראובן ריבלין וכלת פרס ישראל מרים פרץ, שמציגים פרספקטיבה של בעלי ניסיון ואופטימיות

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, בן 80, גר בירושלים

"קיבלנו תזכורת מכאיבה, אבל חשובה, ששלומנו קשור זה בזה"

"שגרת חיי כנשיא מלאת סיורים, מפגשים, אירועים רבי-משתתפים, חיבוקים ולחיצות ידיים. כל אלה פינו מקומם אל סדר יום משברי הסובב בעיקר סביב צורכי הציבור בעת הקשה הזו. אני מקדיש את עיתותיי לעוסקים במלאכה, למפגשים עם צוותי הצלה ורפואה ועם מנגנוני הסיוע השונים, והכול-הכול על-פי הנחיות ההרחקה המתבקשות. אני משתדל למצוא זמן לעשות עבור הילדים, לקרוא סיפור, לכתוב מכתב, לשוחח איתם ולהרגיע מתחים. במקביל אנחנו מנהלים את חלקו של בית הנשיא במערכת הבחירות הנוספת שעודנו רואים את תוצאותיה. השילוב מאתגר, מורכב, אבל אנחנו מקווים שבסופו תחכה תקופה טובה יותר עבורנו כעם וכמדינה.

"הכי קשה לא לחבק. לא ללחוץ יד. לא להביע הערכה באופן בלתי אמצעי. אני מגלה מקום רחב ונכון יותר למילים וזה משמח בפני עצמו.

"הריחוק מהמשפחה הוא חלקי, נכדיי הירושלמים הם ממש חלק מביתי ברוב ימי השבוע ואותם אני מצליח לראות עדיין מדי פעם. אך נכדיי ונכדותיי הרחוקים בתל אביב וצפונה לה מתגלים לי רק דרך המסכים בשבועות אלה. זה קשה, קשה מאוד.

"אני מניח שאחגוג את ליל הסדר בחיק משפחה מצומצמת מאוד, אבל באמת עוד מוקדם לומר. אני אשתדל לעשות כל שאוכל על מנת לסייע לישראלים בודדים לחוג אותו באופן חם יותר, עם תחושת שייכות משמעותית יותר. אם במילים, אם במכתבים. בימים אלה אני חושב על כך הרבה ומקווה שאמצא את הדרך להקל במקצת על חסרי הישע שבינינו.

"איך ניראה כשהמשבר יחלוף? אני באמת לא יודע. אני מקווה שהאנושות תהיה רוויה ביותר נחת. אני מקווה שגם בתוך החרדה הגדולה הנוכחית, אנשים מצליחים לאתר רגעים של נחת כזו; מצליחים לנצל את הזמן כדי לצלול אל מוחם פנימה ולהמציא לעצמם עיסוקים שימלאו את חייהם, עד שנחזור לשגרה. השגרה, כשתשוב, גם היא תשתנה מעט, כי אולי בזכות הזמן הזה נמצא בה יותר מקום לעצמנו.

"במקביל, אני חושב שהמגפה הזו הזכירה לכולנו, שהעם בישראל, שלנו, גדול מסך חלקיו, וכשאלה מתאחדים, אנחנו חזקים, חזקים מאוד. אני מרגיש שהקורונה עזרה לנו לחזור ולחשוב על הכול מנקודה עוצמתית וחשובה של עם, של חברה משותפת, של מדינה, של משפחה אחת, ושמנו לעת עתה את המחשבה היומיומית האנוכית, בצד.

"קיבלנו תזכורת מכאיבה, אבל חשובה, ששלומנו קשור זה בזה. בעבותות. בטוב וברע. אני כל-כך מקווה שלא נשכח זאת גם כשהשגרה הברוכה תשוב, ואני בטוח שהיא תגיע.

"ברגע שיותרו האיסורים, אני חושב שאלך לאכול פלאפל. להסתפר. כל מה שאוכל על מנת לעזור לבעלי העסקים העצמאיים שנפגעים כל-כך בימים אלה".

עבריה וינריב / צילום: איל יצהר
 עבריה וינריב / צילום: איל יצהר

עבריה וינריב, בת 84, גרה ברמת גן

"לפעמים בסוף היום אני חושבת שלא הספקתי לעשות הרבה דברים"

"אני כל הזמן מתעדכנת ברדיו. טלוויזיה אני מדליקה רק בערב, כי במהלך היום אני קוראת, עושה התעמלות, תרגילי פיזיותרפיה, שעה וחצי בבוקר, שעה וחצי בערב, משחקת ברידג' במחשב. אין לי זמן לטלוויזיה, זה בזבוז.

"אני אלמנה כבר ארבע שנים, יש לי שני ילדים וארבעה נכדים. נולדתי בארץ. אבא היה חלוץ ממשפחה אמידה מאוד מפולניה, שישבה עליו שבעה כשהחליט לעלות לארץ כדי לעבוד במפעל המלח בעתלית, שם גדלתי. גם אמא הגיעה לעתלית בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הייתי מורה ובתקופה מסוימת הפכתי לפעילה בהסתדרות המורים, אחראית על פעילות התרבות עד גיל 80.

"לפני המשבר הייתי מאוד פעילה. הייתי אחת המייסדות של מועדון המורים הגמלאים ברמת גן, והייתי הולכת אליו שלוש פעמים בשבוע בבקרים והנחיתי את האירועים שם. בשאר הבקרים הייתי שוחה בבריכה והיו לי עיסוקים אחרים, פגישה עם חברות, סידורים, קניות.

"אני מהאופטימיים, לא מהפחדנים. אני יוצאת לסופרמרקט גם עכשיו, לקופת חולים, לא עוצרת את עצמי, בלי כפפות ובלי מסכה. דווקא אתמול נתנו לי בכניסה לסופר אלכוג'ל, וזהו.

"הילדים מאוד כועסים שאני לא ממגנת את עצמי. נפגשתי איתם עד לפני שבוע כל יום שישי. הבת שלי מגיעה מדי פעם, הבן מתקשר. אתמול היו פה שני נכדים כדי לסדר משהו במחשב. שמרנו על מרחק של שני מטרים, חבשנו מסכה, לא היו חיבוקים ונשיקות, זה היה מאוד קשה. הריחוק מהמשפחה מעצבן, אבל אני מתגברת. לא יודעת מה יהיה בליל הסדר. נגיע לגשר ואז נחצה אותו. בכל מקרה אכין את הגפילטע פיש ואשאיר מחוץ לדלת כדי שהילדים ייקחו הביתה. הם יקנו קודם את הדגים ויחטאו את הידיים באלכוג'ל לפני ואחרי.

"אני לא מרגישה בודדה. אני מדברת עם חברים בטלפון, יש לי מחשב ואני ממש לא מטפסת על הקירות. לפעמים בסוף היום אני חושבת שלא הספקתי לעשות הרבה דברים. מה יהיה אם יקרה לי משהו ואף אחד לא ידע? יש לי לחצן מצוקה ולא השתמשתי בו, ואת יודעת מה, אני לא חושבת על זה, ככה יותר טוב. רק מקפידה שהטלפון יהיה קרוב אליי תמיד. כשהחדשות מלחיצות ומספרות שמישהו נפטר, אני נלחצת וממשיכה הלאה, אין לי ברירה".

אברהם בר דוד / צילום: איל יצהר
 אברהם בר דוד / צילום: איל יצהר

אברהם בר דוד, בן 82, גר באחוזת פולג

"האיכונים הסלולריים מזכירים לי את מה שהיה ברומניה"

"הייתי הרבה שנים איש צבא, תת-אלוף, קצין תותחנים ראשי. פרשתי ועברתי לעבוד באפיון מערכות לחימה בכל התעשיות בארץ, ניהלתי את סולתם, הייתי סמנכ"ל בפז והקמתי את מושב סלעית. עד לפני ארבע שנים הייתי יו"ר מועצת המנהלים של ‘אינקו תעשיות', חברה שקיבלתי עם מחזור של 65 מיליון שקל וכשעזבתי גלגלה 150 מיליון, אבל מאז הידרדרה.

"אני גר באחוזת פולג עם אשתי ולקחתי על עצמי את תפקיד יו"ר העמותה של דיירי הדיור המוגן, המאגדת 10,000 דיירים. לאדם בגילי, לדיור המוגן יש כמה יתרונות: אנחנו לא לבד, תמיד יש מישהו בדירה ליד, בבניין ממול, ויש הנהלה שדואגת לך. יש לנו מרפאה, עם רופא ואח 24 שעות, ואתה מרגיש יחסית בטוח, בטח כשאתה בתקופה כזאת שאתה מנותק מהמשפחה.

"בהתאם להנחיות, לא נותנים להיכנס לאף אחד מבחוץ, כדי להפחית את הסיכון לדיירים, כי אם אחד ייפגע, כולנו נהיה תחת איום בגלל שאנחנו בקבוצת הסיכון. אם אני רוצה לקנות משהו, יש משלוחים. לפעמים רואים חברים שעוברים ממרחק בלובי ואת השיחות אנחנו עושים בסלולרי או בטלפון הפנימי. מי שנמצא לבד בחוץ, הבעיה שלו הרבה יותר גדולה, הם מטפסים על קירות. אנחנו קוראים ספר ומשאירים אותו ליד דלת של חבר ואחר כך מחליפים עליו דעות. יש אינטראקציה מסוימת, אבל הכי קשה זה הניתוק מהמשפחה, לא לראות את ארבעת הילדים ו-15 הנכדים. אי אפשר לחבק, לנשק. אנחנו שומרים על קשר בטלפון.

"הנכד שלי חזר לפני שבוע מטיול אחרי צבא במזרח הרחוק, לא התראינו כבר חצי שנה ולא אראה אותו עוד הרבה זמן וזה כואב לי. גם את שלושת הנכדים שבצבא לא ראיתי מזמן, ובגלל שהמשפחה שלנו חמה וקשורה, עם ארוחות שישי משותפות, אני חושב על ליל הסדר ומבין שזה יהיה אחרת השנה. אשתי תגנוב את האפיקומן ואני אמצא אותו.

"נולדתי ברומניה ובגיל ארבע ברחנו ליערות כדי להסתתר מפני הנאצים. בזכות סבא, שהיה נפח ותיקן לחקלאים את פרסות הסוסים והציוד החקלאי, הם הסתירו אותנו באסמים שלהם כל פעם כמה שבועות, עד שהגרמנים הגיעו לעשות חיפוש והמשכנו הלאה. לא למדתי בכיתה א' ואמא לימדה אותי קרוא וכתוב.

"כשנגמרה המלחמה, הסובייטים כבשו את רומניה, ומי שרצה לעזוב, היה צריך להפסיק לעבוד במשך תקופה ארוכה ולדווח איך הוא מתקיים. אחרי שנה וחצי, כשהוכחנו שיש משפחה שמפרנסת אותנו, קיבלנו אישור לצאת עם 70 ק"ג בלבד. הייתי בן 13 כשהגענו למעברת שער העלייה בחיפה, וגם בר מצווה לא חגגתי. לא סחבתי איתי טראומות מהמלחמה, אלא מהשנים אחריה. זה היה משטר טוטליטרי, מפחיד.

"האיכונים הסלולריים מזכירים לי את מה שהיה שם. למדתי מאבא שלי משהו מעניין. הוא סיפר שהיו שם בחירות וכל אזרח קיבל רשימה של מועמדים והיה צריך למחוק את אלה שלא מתאימים לדעתו לתפקיד, רק שלא היה עט. זאת התחושה שלי עכשיו - גונבים לי את המדינה מתחת לאף.

"אני קורא עיתונים ועוקב באדיקות אחרי החדשות. רוב המדינות הצליחו לחתוך דברים, אבל אצלנו לא היו מספיק החלטיים. אם יעצרו את המדינה לשלושה שבועות, חוץ מהתעשיות החיוניות והסופרמרקטים ובתי המרקחת, אולי משהו ישתפר. הבעיה היא, שכמו שהצבא לא התכונן כמו שצריך למלחמה ולא הייתה לנו תחמושת, אותו דבר זה עם הבדיקות. המצב בישראל מזכיר לי את רומניה שאחרי המלחמה. בפרלמנט ישבו בובות שעשו מה שהמנהיג הסובייטי אמר. המדינה שלנו לא מנוהלת אלא מתנהלת. ככה זה לא צריך להיות בדמוקרטיה".

יהודית ברעם / צילום: איל יצהר
 יהודית ברעם / צילום: איל יצהר

יהודית ברעם, בת 84, גרה בהרצליה

"אני בוכה על מה שקורה לכולנו ולא לי ספציפית"

"משבר הקורונה לא מזכיר שום אירוע אחר בהיסטוריה, כי דבר עולמי כזה לא קרה אף פעם. אני מרחמת על אלה שאין להם עבודה ולא יכולים להתפרנס. כעצמאית לשעבר, אני יודעת שלאנשים יהיה קשה להרים את הראש ומאיפה בדיוק יהיה לביטוח הלאומי מאיפה לשלם את הכסף? מאוד מדאיג אותי מה יהיה מחר.

"היה לי סדר יום עמוס לפני שניתנו ההנחיות לא לצאת מהבית. הקמנו את מועדון ה-50 פלוס ואנחנו נפגשים כל שני ורביעי, ויש גם טיולים והרצאות טובות. ראיתי אנשים כל יום. עכשיו ביטלתי את המנוי להיכל האמנויות, כי הפעילות שם נפסקה. אני לא טיפוס של לשבת בבית - במסגרת העבודה טסתי לתערוכות בעולם לפחות פעמיים בחודש, כשהייתי אחראית על מרקס אנד ספנסר.

"אז אני בוכה על מה שקורה לכולנו ולא לי ספציפית. אני לא פוחדת על עצמי. יש לי לחצן מצוקה של נטלי, שבחיים לא לחצתי עליו, ואני אסתדר. אני לא נכנסת ללחץ כי עברתי מספיק בחיים.

"נולדתי בבוקובינה באוקראינה. ב-1941, כשהייתי בת חמש, החיים שלנו התהפכו. באחד הלילות רצחו את אבא ואת הדוד שהתארח אצלנו בבית. אמא, אני, אחי ושתי האחיות שלי הלכנו 1,000 ק"מ בחורף, בשלג, בגשם ובבוץ, כשנשלחנו למחנה הריכוז טרנסניסטריה, ובדרך הכניסו אותנו לרפתות ולולים ללא גגות, ככה עשרות ילדים מתו בדרך. כשהגענו לנהר, הגרמנים היו אמורים לעבור על הגשר, אז הכריחו אותנו לחצות את הנהר ברגל. אני ניצלתי כי דוד שלי לקח אותי על הכתפיים, הרבה אחרים טבעו. היינו במחנה הריכוז ארבע שנים, עד שהגיעו הסובייטים. לידי מתו דודים ודודות, סבא וסבתא שכבו לידנו ללא רוח חיים, עברנו דברים נוראיים עד שברחנו ליערות. הרוסים תפסו את אחי הגדול, שהיה בן 16 וחצי, גייסו אותו לצבא והוא נפל בקרב על ברלין. נשארנו אמא ושלוש בנות.

"בארץ, גדלתי בכפר נוער דתי. היה לי עסק לבגדים ואחר כך הייתי קניינית של המשביר. אני גרושה פעמיים, החיים הזוגיים שלי לא צלחו, אולי כי לא הייתי אדם מספיק נחמד בגלל הילדות. יש לי שני ילדים וחמישה נכדים ואני גרה בהרצליה. מגיל 42 אני לבד, מפרנסת ומטפלת בהכול. ידעתי שאני צריכה לדאוג לפרנסה של הבית, לילדים, שאם לא אהיה עצמאית ואסתדר לבד, אף אחד לא יעזור לי - וככה זה גם עכשיו.

"אני מקבלת רנטה מהגרמנים, קצבה, פנסיה, מסתדרים. לי יהיה מה לאכול, אבל יש כאלה שלא. בעיקר אלה בני 60 פלוס שהייתה להם משכורת ועכשיו הם לא יכולים לקבל שום עזרה מעבר לקצבת הזקנה שלא מספיקה לכלום. אם הייתי יכולה לתרום, הייתי תורמת.

"הילדים נורא לחוצים. אם אני לא עונה לטלפון, הם מיד מזעיקים הליקופטר. מה זה הדבר הזה? אז לא רציתי לענות לשיחה עכשיו, מה קרה? הנכדים לא באים, אבל שומרים על קשר בווטסאפ. עוד מעט ליל הסדר ועד לפני כמה שנים עשינו אותו אצלי, ואז הילדים החליטו שאני זקנה מדי בשביל זה, אז כל שנה אנחנו הולכים למקום אחר. פעם אצל הבן, פעם אצל הבת, המחותנים. ואני אומרת להם, ‘המצווה הכי גדולה שאתם יכולים לעשות זה להשאיר אותי בליל הסדר בשקט, בבית'. האם יצא לי השנה טוב? לכי תדעי מה הם יעשו.

"הנכדה הקטנה מתקשרת ואומרת, ‘סבתוש, למה את לבד?', אבל אני לא מרגישה בודדה. אני קוראת ספרים, יורדת לעשות קניות. יש כאלה שמתלוננים, אני לא. כרגע הכול מעורפל, כמו ענן שחור מעלינו, אבל לא אותו ענן שחור מהמלחמה. אז זה היה נגד היהודים; היום, המגפה הזאת פוגעת בכל העולם. נצא מזה, נתגבר ויהיה בסדר. אין בי פחד. אני כבר עוד מעט בת 85, כמה שנים עוד נשארו לי? אני פוחדת על כל עם ישראל".

ציפורה מני, בת 78, גרה בהרצליה

"כבר שבוע אני בלי הנכדים וזה קורע לי את הלב"

"נולדתי בארץ, בהרצליה. הייתי מורה ורכזת בתיכון, יצאתי לפנסיה והמשכתי ללמד עוד כמה שנים, עד 2005. אני גרה לבד. המצב הזה מזכיר קצת את המלחמות שעברנו, בתחושת החירום שאנשים מרגישים ובהפסקת השגרה ומהלך החיים הרגיל, אבל זאת לא מלחמה והתחושה שלי שמעורבת בזה הרבה פוליטיקה. השוני העיקרי הוא העובדה שמדובר במצב חירום עולמי והתקשורת מדווחת כל הזמן.

"יש לי שלושה ילדים ויש איתם כמה בעיות. אחד מהם גר בארה"ב ושם המצב רע מאוד. הוא באוניברסיטת ‘בראון' ושלחו אותם הביתה מהרגע להרגע והוא חלה ולא מרגיש טוב. אני כל הזמן אומרת לו ללכת להיבדק, כדי לשלול קורונה, והוא לא שומע לי. השנייה גרה בהרצליה, יש לה שני ילדים קטנים ובדרך כלל אני המון איתם, הם באים אליי הביתה. כבר שבוע אני בלעדיהם וזה קורע לי את הלב.

"לשלישית יש צרכים מיוחדים, היא אוטיסטית ונמצאת במעון בהרצליה שנסגר לביקורים לגמרי לפי ההוראות החדשות. כל שבוע הייתי מבקרת אותה ולוקחת אותה הביתה, וגם הגרוש שלי. היא לא מדברת ואי אפשר לתקשר איתה תקשורת מילולית ואנחנו תלויים בעובדת הסוציאלית שמדווחת לנו מה קורה איתה.

"אני מרגישה לפעמים בודדה בלי הילדים, אבל לא לבד. אומנם כל העיסוקים נפסקו, אבל אני מעסיקה את עצמי. אני יוצאת לצעדות קצרות ועשיתי קניות, כי כשהזמנתי בטלפון הם לא עשו את זה כמו שצריך. לפעמים אני חושבת שאם יקרה לי משהו בבית, אף אחד לא ידע מזה, אני אפילו לא יודעת מה לעשות עם לחצן המצוקה. אני לא פוחדת, כי אני סומכת על עצמי בדרך כלל ואני גם נוהגת עדיין. מה שבטוח - ביום שהכול יסתיים, פשוט ארוץ לנכדים".

ישראל קמחי / צילום: רפי קוץ
 ישראל קמחי / צילום: רפי קוץ

ישראל קמחי, בן 82, גר בירושלים

"המשבר מזכיר לי את העוצר של המנדט הבריטי"

"ההורים שלי עלו מאוקראינה ופולין לפני המלחמה, וכשהייתי בן חצי שנה, הם החליטו לנסוע איתי לבקר את סבא וסבתא בפולין. אבא הספיק לחזור לארץ ואמא ואני נתקענו שם שנתיים, עד שנשלחה אלינו תעודת מסע פלסטינית של הבריטים והצלחנו לעלות על אוניית מלחמה פולנית ולהגיע לארץ.

"למדתי באוניברסיטה היסטוריה וגיאוגרפיה אורבנית. ניהלתי את האגף למדיניות תכנון בעירייה והייתי כפוף לטדי קולק במשך 21 שנים. פרשתי לגמלאות בגיל צעיר יחסית ועברתי למכון ירושלים למחקרי מדיניות ועד היום אני מרכז את המחקרים על ירושלים, שעוסקים בפתרונות לעתיד, כי העיר מאוד מסובכת. יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים, אשתי נפטרה לפני 12 שנים ואני בזוגיות.

"המשבר שאנחנו עוברים עכשיו מזכיר לי את העוצר של המנדט הבריטי. גרנו ברחוב עמוס והיו אוסרים עלינו לצאת מהבית לכמה ימים טובים. אנשים לא הלכו לעבודה, היו זורקים חבילות מזון מעבר לגדר התיל, ואנחנו, הילדים, היינו מתגרים בחיילים הבריטים. נכון, אני בקבוצת סיכון, אבל עברנו דברים יותר קשים והקורונה לא מפחידה אותי במיוחד.

"הכי קשה זה לא לראות את הנכדים והילדים. בימי שישי אני נוהג לאכול אצלם ולא ראיתי אותם יותר מעשרה ימים, אבל אני עסוק כל הזמן. אני שולט טוב בטכנולוגיה ועובד מהבית. זאת גם הזדמנות לקרוא ספרים שלא הספקתי, כי הייתי עסוק בעבודה, ואני מוצא זמן גם לבשל. בבוקר קראתי במרפסת, הייתה שמש, שקט מסביב, הנאה גדולה.

"אני לא פוחד להידבק, ממש לא, למרות שיש לי לחץ דם וסוכרת, בדיוק מה שאומרים שמסוכן. מה שכן, הילדים פוחדים עליי. הם נתנו פקודה לנכדים להתקשר ולהפחיד אותי לא לצאת מהבית. יצאתי פה ושם לקניות בלי כפפות ומסכה, כי אין לי את הדברים האלה וגם אם היו לי לא הייתי לובש. הלכתי למקומות שאין בהם הרבה אנשים. כשאני לבד, אני אדבק?

"בימי שישי היינו נפגשים עם חברים, אבל לאט-לאט הם מתמעטים ולא בגלל הווירוס, בגלל הגיל. זה חסר ויש חשש לגבי ליל הסדר. אם לא תהיה ברירה ונצטרך להישאר בבית, אני ובת הזוג שלי נהיה יחד. מה לעשות, זה מה שיש.

"אני חושב שהכול ייגמר בשקט, כמו שהתחיל, בהדרגה, ואז יום אחד נקום וישחררו אותנו. זה לקח חודשיים-שלושה בעולם וזה יקרה גם כאן. אני מניח שתתחיל התאוששות גדולה, שמאוד תלויה במצב בארה"ב, שרק לאחרונה התחילה לטפל במגפה כמו שצריך. השינוי אצלנו יהיה זמני. אולי קצת בתחום של המלחמות הפוליטיות, אבל אחר כך, כמו שאנחנו רגילים בישראל, ימשיכו להתכתש אחד עם השני ונחזור למצב המקוטב שהיה פה טרום הקורונה".

אלי איזק / צילום: איל יצהר
 אלי איזק / צילום: איל יצהר

אלי איזק, בן 79, גר בנתניה

"בניגוד למלחמה רגילה, הפעם כולם בחזית"

"אני אומנם בן 79, אבל ממשיך לעבוד כרגיל עד כמה שאפשר. אני קבלן חשמל ובניין עצמאי לשעבר, וכרגע מתעסק בתחזוקת הנכסים שיש לי וזה משאיר אותי עסוק כל הזמן.

"יש לי ארבעה ילדים ו-10 נכדים שאחד מהם גם חייל. עם הנכדים והילדים נפגשתי פעם אחרונה לפני כשבועיים, מפגש שבועי רגיל כמו כל ערב שבת. מאז שאשתי נפטרה לפני יותר מ-12 שנה, אני גר לבד ויש לי בת זוג שאיתה אני מתראה כמה פעמים בשבוע. הקושי הגדול במצב הנוכחי הוא שזה מונע ממני פעילות יומיומית - אני קורא לזה ‘ריפוי בעיסוק' - ובעיקר לא לראות את הילדים והנכדים. הם מתקשרים אליי כל יום, כי מתגעגעים, אבל זה לא אותו הדבר כמו להתראות.

"זה שאני בקבוצת סיכון מדאיג אותי מאוד ואני משתדל לשמור על הכללים, למרות שהילדים שלי כועסים עליי שאני לא שומר מספיק. הבטחתי להם שמעכשיו אני אקפיד יותר ואני שולח את הבן שלי שגר צמוד אליי לקנות לי מצרכים בסופר.

"בפן הטכנולוגי אני מסתדר לא רע, מתכתב בווטסאפ, שולח ומקבל תמונות ואפילו עושה שיחות וידיאו בווטסאפ. הילדים ניסו לקיים שיחה באפליקציה החדשה הזו, זום, אבל עדיין לא הצלחתי להסתדר איתה. בימים רגילים, הנכדים עוזרים לי מאוד אם יש צורך.

"אני צרכן חדשות מושבע, רץ מערוץ לערוץ שלא אפספס שום דבר, כל ידיעה חשובה. לדעתי, קצת מכניסים את הציבור לפאניקה, יכול להיות שזה מוצדק אבל לי לא נראה שזה עד כדי כך. אני חושב שהאמירה של מנכ"ל משרד הבריאות שהוא צופה בישראל אלפי מתים מהקורונה הייתה קצת מוגזמת.

"ממרום גילי ולצערי הרב, זו הפעם השנייה שאני חווה פגיעה כלכלית ואישית שלי. הפעם הראשונה הייתה ב-1973, במלחמת יום כיפור. שירתי בחטיבת הצנחנים ונלחמנו בתעלת סואץ ולא חזרתי הביתה כ-7 חודשים, חוץ מגיחה של פעם בשלושה שבועות ל-72 שעות. בתור עצמאי זה פגע בי. החזקתי עובדים, אשתי ז"ל נאלצה להירתם לעסק וממש ניהלה אותו ללא שום רקע וידע מוקדם, הרי אף אחד לא הכין אותנו לזה. זה צמצם את הנזק, אבל עדיין המלחמה פגעה בנו קשה. היה כמובן קושי מאוד גדול עם הריחוק מהמשפחה ומהילדים שהיו קטנים והיו געגועים עזים. יום-יום היינו מחליפים מכתבים אני ואשתי, זו הייתה התקשורת אז.

"בדרך כלל כל המשפחה נפגשת בליל הסדר אצל אחד מהילדים, והפעם רצינו משהו שונה והזמנו וילה בצפון שבה נוכל לחגוג כולנו יחד כמה ימים, לשלב טיולים באזור הכינרת שמלאה עכשיו ולראות את שיא הפריחה בצפון. הנכדים, הילדים ואני כל-כך חיכינו לזה, ולצערי הרב ניאלץ לדחות.

"בניגוד לאירועים שעברו עלינו, שיש ודאות מסוימת, כמו במלחמות שיש הפסקות אש או הפוגות, במקרה הזה אין לדעת. אני דואג לכל המשפחה, כל המשפחה היא בחזית - העורף הוא החזית בניגוד למלחמה רגילה. אני לא מפחד, אני בעיקר דואג ומקווה שבמהרה העניין הזה יהיה מאחורינו ונחזור לשגרה המבורכת".

דלית אייזיק-לויתן

מרים פרץ / צילום: רפי קוץ
 מרים פרץ / צילום: רפי קוץ

מרים פרץ, בת 66, גרה בירושלים

"רציתי לבוא לנכדים, והילדים לא מסכימים. הם נלחמים על חיי"

"אני גרה לבד, אלמנה, עם ארבעה ילדים ו-16 נכדים שאני רואה כל הזמן. אני עטופה במשפחה ואין דבר כזה שאהיה לבד בשבת או בחג. אני עובדת כמפקחת במנהל חברה ונוער במשרד החינוך במשרה מלאה, ואחרי העבודה מתנדבת ברחבי הארץ, נפגשת עם חיילים, אזרחים, תלמידים. לא יכולתי לנשום, עד כדי כך שלא הספקתי לענות לטלפונים. החיים היו מאוד אינטנסיביים, משמעותיים ומשפחתיים.

"ואז הגיעה הקורונה ואני נמצאת בקבוצת סיכון גבוהה, כי אני סובלת מדלקות ריאות חוזרות ונשנות, קשות מאוד. רציתי לבוא לנכדים, והילדים לא מסכימים. הם נלחמים על חיי, מהפחד שהם חלילה נושאים את הנגיף ועלולים להדביק אותי. מפורים לא ראיתי אותם. הילדים התחילו לבוא, כל אחד בנפרד, עם מסכה, יושבים רחוק ממני. הבן היה ביום חמישי, והעברנו יחד שיעור אינטרנטי בפרשת השבוע. זה היה כל-כך מוזר.

"אני רגילה לחבק, ישר מושיטה ידיים, והבן שלי אומר לי, ‘אל תחבקי אותי'. בפעם הראשונה, זה היה נורא, זה הרי הדבר הכי טבעי לאמא. אני נושמת את הילדים שלי, לא מנשקת אותם, אתה מריח את הילד ויודע מאיזו עבודה הוא הגיע. הוא ביקש ממני סליחה, אמר שהוא מצטער, הרגשתי שכואב לו אבל הוא מוכרח לשמור עליי.

"כל היום אני לבד, אבל אני עסוקה. אני מנסה לקדם הקמת ממשלת אחדות, מדברת עם כל מיני גופים ואנשים בטלפון, כותבת לעיתון ומתראיינת לאמצעי התקשורת. מצאתי משהו בעל משמעות לעסוק בו בימים האלה וזה מקל עליי, כי אני אדם שכל חייו היה עסוק.

"אנחנו לפני פסח ואני מנקה מהר מאוד. הפעם החלטתי לחלק את העבודות כדי לא לסיים הכול בבת אחת, שיישאר לי מה לעשות. אני קובעת לי עיתים לעבודה כדי שלא אשתגע. מיום שני שעבר לא יצאתי מפתח הבית, באותו יום עשו לי קנייה גדולה ואני מסתדרת. יש מועקה, אבל בעזרת השם יש טלפון ואנחנו מדברים. כל יום אנחנו עושים שיחה משותפת של כל המשפחה בזום.

"ואז מגיעה השבת. פתאום חשבתי שיש בארץ אנשים בודדים, אלמנים ואלמנות כמוני, שאין להם משפחה - מצאתי את עצמי מבשלת מעט, לא בכמויות שאני רגילה. בחמישי נתתי לילד קציצות ומרק בשביל הנכדים, כדי שיזכרו את הטעם של סבתא. אז אני מכינה אוכל בכמויות קטנות, איפה שלושה קילו בשר, עוף, דגים? מה זה לבשל שלוש יחידות של דג? ואז החלטתי שאם אני מבשלת מעט, אכין אוכל בריא שהילדים לא מוכנים לאכול, כמו כוסמת, וראיתי שאיכשהו אני מצליחה לחשוב על עצמי, שזאת הפעם הראשונה שאני מבשלת בשבילי ולא בשביל אחרים.

"אני עורכת שולחן שבת, פורסת מפה, ומקבלת שוק - מניחה צלחת אחת, כוס אחת, סכין, מזלג, והשולחן שמיועד ל-30 איש, הגדול והמלא תמיד, ריק כל-כך. הסתכלתי על הצלחת וחשבתי מה זה אומר לי. הבנתי שאני נמצאת בבית מאילוץ ומרצון להגן על חיי, ואני רוצה שהילדים שלי יהיו עם המשפחות שלהם בשבת דווקא עכשיו, עם הליכוד והאחווה. ומצאתי את עצמי מדליקה נרות, בלי המון ילדים שירוצו בבית, והתפללתי בשקט תפילה על כל העולם, לא רק על ילדיי ועליי, והיה לי יותר זמן לבקש ולהתפלל, הכול בנחת. עשיתי קידוש והרגשתי שהכול יהיה בסדר, והשולחן הזה יתמלא בקרוב, ושוב יריבו מי יפנה את הצלחות. זה זמני.

"המרחק הפיזי לא יכול להרחיק באמת, כי הלב מתקרב. בדרך כלל, בשבת, אני רוצה שהיא תתארך עוד קצת, הפעם חיכיתי למוצ"ש כדי לשמוע את קולם. אני דתייה ואז השבת בודדה יותר, בלי רדיו או טלוויזיה. למזלי יש לי גינה קטנה ואני עושה בה ספורט, מטפלת בצמחים ומעסיקה את עצמי, כדי לברוח מהמחשבות שאני מסכנה.

"עוד מעט ליל הסדר וזאת דילמה. אחד הילדים אמר שהוא יעזוב את המשפחה ויבוא להיות איתי. אחותי נמצאת רק עם בעלה וגם הם לא יצאו החוצה מתחילת הסגר, אז יכול להיות שנוכל לעשות בדיקה ואם היא תצא שלילית, נחגוג ביחד, בלי נכדים ובלי ילדים.

"מה שחשוב עכשיו זה לשמור על שגרה כמה שאפשר, לתכנן את היום בצל הדממה בבית וברחוב, שגם ממנו לא נשמעים קולות הילדים, אז אני מקשיבה לציפורים. אני שואלת את עצמי איזה חיים היו לפני הקורונה, מה היא באה ללמד אותנו. רדפנו אחרי העבודה והקריירה ולעיתים לא ראינו את הילדים שיושבים ליד השולחן - והנה לנו הזדמנות לחידוש הקשר המשפחתי. אחרי העבודה היינו קונים עוד ציוד, ועכשיו למדנו להצטמצם. חייבים לחשוב על הפרנסה. היא לימדה אותנו סולידריות חברתית, הזדמנות ליצור קשר עם חברים מהעבר, להתעניין בזולת.

"אני חושבת שנקום לעולם אחר לגמרי, נקודת המבט שלנו עליו תשתנה. נראה שאין בעצם הבדל בין ערבי ליהודי, בין חרדים לשמאל, כולנו חפצי חיים וצריך לעשות השתדלות כדי לקדש את החיים האלה. אבל השאלה היא כמה זמן זה יחזיק מעמד, אם הלמידה תהיה משמעותית.

"בדידות היא בחירה. יש לך אפשרות לרחם על עצמך, או להבין שזה זמני, רגעי ויחלוף. אני מתכננת את הפגישה עם הילדים והנכדים, את החיבוקים, הנשיקות. הם בטח ישאלו אותי, 'סבתא, איך השיער שלך הלבין פתאום?'. לכי תסבירי להם שאין ספרית".

בועז שרעבי, בן 72, גר בקיסריה

"אמנים צריכים לנצל את הזמן הזה ליצור"

"לפני הקורונה הייתי קם מוקדם בבוקר. אוכל ארוחת בוקר, מנגן, כותב, יוצא לסידורים ובערב מופיע, ונוסע הרבה לאילת לראות את הבן שלי, בן 15 וחצי. לא ראיתי אותו כבר שלושה שבועות והייתי אמור לטוס אליו ממש כשהוטלו המגבלות - וביטלתי למעני, למענו ולמען כל האנשים שמסביב. אני אבא חרדתי בשוטף, ועכשיו בכלל, אני כל הזמן דואג לו.

"אני גר לבד ולא יוצא בכלל מהבית. כלום. אבל השד לא נורא כל-כך, ומצב הרוח שלי מצוין ואני רואה הרבה טלוויזיה, מה שאני לא עושה בדרך כלל, ובימים האלה היא הפכה לחברה הכי טובה שלי. יש שכנה חביבה, רותם, שהסכימה ללכת בשבילי לסופרמרקט והשאירה ביום שני שעבר את המצרכים מחוץ לדלת וזה מספיק לי.

"יש לי טבע להיות חזק, אבל יש ריקנות, כי כל המצב הזה ריק ואי אפשר לצאת לרחוב. זה לא מזכיר שום דבר אחר שעברנו כאן, כי גם במלחמות הכי גרועות יכולנו לצאת מהבית. ביטלו לי הופעות, אבל בצניעות, המצב שלי טוב יחסית. אני דואג למשפחות שמצבן הכלכלי לא טוב.

"אמנים צריכים לנצל את הזמן הזה שאין להם עבודה, לשבת ולכתוב, ליצור. אני גם כותב חוויות שעוברות עליי עכשיו. מה שמצחיק זה שאני נכנס למיטה מוקדם כדי לבזבז שעות, ואז קם בארבע בבוקר ועד שמונה כבר שותה שלוש כוסות נס קפה ומרגיש כאילו נגמר כבר היום, והוא רק מתחיל.

"כל אחד מאיתנו צריך לעשות בתקופה הזאת חשבון נפש - בינו לבינה, חברות עסקיות שמתחרות זו בזו, פוליטיקאים שצריכים להיות יותר מתונים. אני אדם רגיש ואני חושב שזה יקרב לבבות, אבל טבע האדם, ריבונו של עולם, שברגע שהכול יהיה בסדר, כולם יחזרו לשגרה כאילו לא היה כלום. ברור שיהיה שינוי, כי כל הזמן נהיה בסימן שאלה איך תיראה הפעם הבאה שתפרוץ מגפה והאם נערך אליה בחוכמה, או בחוכמה שבדיעבד.

"אני קורא פרק או שניים בתהילים כל בוקר אחרי המקלחת, כשאני מטוהר ונקי, וממשיך גם עכשיו. צריך להרים את הראש למעלה ולבטוח בה'".

צרו איתנו קשר *5988