אריק איינשטיין / "אוהב להיות בבית"
אוהבים להיות בבית בימים כפויים אלה? אריק איינשטיין אהב, ובשנת 86' הוציא עם מיקי גבריאלוב את האלבום עם השם הביתי הזה. זוהי יצירה אישית במיוחד: איינשטיין כתב את המילים לשבעה מתוך עשרת השירים. גבריאלוב העניק לחנים יפהפיים ואחראי להפקה המוזיקלית ולעיבודים שמחבקים את השירים, שחצי מלהקת כוורת מנגנים אותם (יוני רכטר, אלון אולארצ’יק ויצחק קלפטר).
בימים של הסתגרות, טוב לחזור אל המוזיקה הזו, שמתחילה במעין הצהרת כוונות צנועה, ששיאה שוחר הטוב בפזמון: "סך הכול רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים".
זוהי יצירה מלנכולית ("תוכי יוסי" - אחד מגדולי השירים העבריים, "היום השיר שלי עצוב"), ביקורתית לגבי המצב בישראל ("יושב מול הנייר", עם המשפט המוחץ שמחבר את הכאב עם הכעס - קוראים לזה אכפתיות - "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות"), קוהלתית ("לכול זמן", "שכשנבוא") ואופטימית על אף הכול ("מנסה לראות את הדברים הטובים").
האלבום מסתיים בכבדות העצובה שבשיר "אחכה". יעקב מצפה לרחל אהובתו. אנחנו כבר יודעים שהסוף שלו יהיה טוב כי היא תגיע. נקווה שגם הסוף שלנו יהיה טוב, ובקרוב.
יהודית רביץ / "ומאוד לא פשוט לחכות"
"ומאוד לא פשוט לחכות" - כה הולם את העכשיו. יהודית רביץ הוציאה בשנת 93' אלבום שרובו שירי משוררים, שהיא הלחינה את כולם. שיר הנושא, שמתוכו לקוח שם האלבום, הוא "למחרת" של לאה גולדברג, שמתחיל ב"הירוק היום ירוק מאוד / והאפור היום אפור מאוד / וקצת שחור ואין לובן בעיר", ולקראת סיומו: "ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב מול הרוח". נשמע מוכר. איך היא ידעה?
כדאי להיזכר באלבום הזה, לא רק בגלל פגישה מחודשת עם השירים האהובים שעדיין מושמעים אלא בזכות שירים נשכחים יפהפיים כמו "קח" שכתבה שמרית אור, "נוסע סמוי" של חוה אלברשטיין ו"בגן מוקסם" של יהודה עמיחי.
,הבית צף על מים גועשים", כתבה צרויה להב בשיר "נעמיד פני יתומים", והוסיפה: "את המציאות נסגור מאחורי הדלת / היא מחכה כי היא נמל והיא תהום / ומתגנבת דרך הסדקים ממילא / מחר נראה הכול לאור היום".
נקווה שהמחר הזה כבר יגיע, ושהוא יהיה טוב. לפחות כמו שלאה גולדברג הבטיחה בשיר "הגננים היום עצובים": "הסערה הזאת תחלוף עוד מעט... הנה מעל למגדל כבר עומדת הקשת".
יאפים עם ג'יפים / "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית"
הנה אלבום שרובכם כנראה לא מכירים, ובכלל לא בטוח שתתחברו אליו. אז מה הוא עושה ברשימה הזו? בקטסטרופה, לצד הנחמה המיוחלת, לפעמים דווקא נחוצה מוזיקה שתהדהד - אבל היטב - את כל הבאסה.
ב-2002 הוציאו צמד ירושלמי, דניאל קיצ’לס ונעם יעיש, את האלבום המנוכר הזה. בהגשה קרה, יבשה ואנטיפתית (השירים כה טעונים, ורק כך ניתן להעבירם), בלחנים מינימליסטים ומוזיקה עשירה נגינתית, הם מטיחים זוועות כמו: "התליין הלילה לא עוצם עיניים, מכות הפטישים לא יפסיקו להלום" לצד הברקות שמנסחות עולם אסוציאטיבי שלם: "אחרי הגשם הראשון אקבור זהב בחצר / אני אכניס אל תוך השק בגדים וגרנולה / את השם שלי אחרוט בשירותים על הקיר / ואוסיף בצד: ביקר והתאכזב".
בשיר "הבת של הדיקן" הפרובוקטיבי-פרוורטי טמון סוד האלבום, במילים "אבל זה בכלל לא ענייני", ששוברות אותי כל פעם מחדש. כי בעצם, זה דווקא מאוד עניינם, ותחת מסווה האדישות מבצבצות פגיעות ואכפתיות גדולה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
