זמלווייס אמר לשטוף ידיים: הכירו את הרופא הראשון שהבין את חשיבותם של סבון ומים

שטיפת ידיים עם סבון נראית בנאלית בימינו, אך היא גילוי חדש יחסית בהיסטוריה של הרפואה • התיאוריות של איגנץ זמלווייס ההונגרי על חשיבות השמירה על היגיינה נדחו על ידי הקהילה הרפואית בתחילת המאה ה-19, הוא הושמץ וסיים את חייו באופן טרגי

איגנץ זימלווייס. הכרה מאוחרת  / צילום: Associated Press
איגנץ זימלווייס. הכרה מאוחרת / צילום: Associated Press

קשה להיות אופטימיים בעיצומה של המגפה הנוכחית, אבל מקור עידוד אחד הוא שסבון פשוט ומים יכולים להיות הגנה רבת עוצמה. נגיף הקורונה עטוף בשכבות שומניות שמתמוססות בקלות על ידי חומרי ניקוי, וחושפות את ליבת הנגיף שמת כתוצאה מכך. זו הסיבה לכך שרשויות הבריאות ממשיכות להדגיש את חשיבות שטיפת הידיים.

שטיפה כזו נגד חיידקים נראית בנאלית בימינו, אך היא גילוי חדש יחסית בהיסטוריה של הרפואה. בתחילת המאה ה-19, אפילו בבתי חולים לא הייתה הקפדה על היגיינה. הם היו קרקע פורייה להדבקות ודלקות, ותכופות התייחסו אליהם כאל "בתי מוות". הם סיפקו רק את הציוד הפרימיטיבי ביותר לחולים ולגוססים, שרבים מהם שוכנו באגפים ללא אוורור או גישה למים נקיים. ב-1825, מבקרים בבית החולים סיינט ג'ורג' בלונדון גילו פטריות ותולעים שחיו היטב בסדינים המזוהמים והלחים של חולה שהתאושש משבר מורכב. שיעורי התמותה של מאושפזים היו גבוהים פי שלושה עד חמישה ביחס לאנשים שטופלו במסגרת ביתית.

ביקורות שליליות

הרופא הראשון שהבין את חשיבות ההיגיינה במניעת התפשטות מחלות מידבקות היה איגנץ זמלווייס ההונגרי, שבשנות ה-40 של המאה ה-19 עבד במחלקת היולדות של בית החולים הכללי בווינה. באותה עת, הרעיון שתנאי האשפוז בבתי חולים מילאו תפקיד בהפצת המחלות לא עלה במוחם של רופאים רבים. בין המאושפזים בסיכון הגבוה ביותר היו נשים בהיריון. הן סבלו מקרעים וגינליים במהלך הלידה, והפצעים שימשו קרקע פורייה לחיידקים שהרופאים והמנתחים נשאו עליהם.

זמלווייס, אז בן פחות מ-30, הבחין בהבדל מעניין בין שתי מחלקות היולדות בבית החולים שלו. באחת מהן המטפלים היו סטודנטים גברים לרפואה, ואילו האחרת הייתה בהשגחת מיילדות נשים. אף שכל מחלקה סיפקה ציוד זהה למאושפזות, שיעור התמותה במחלקת הסטודנטים היה גבוה פי שלושה. אלו בבית החולים שהבחינו בהבדל ייחסו אותו לכך שהסטודנטים הגברים טיפלו ביולדות בגסות לעומת המיילדות, ולכן האימהות החדשות היו פגיעות יותר לקדחת הלידה המסוכנת.

זמלווייס לא השתכנע. ב-1847 הוא השיג פריצת דרך, לאחר שאחד הקולגות שלו חתך את ידו בבדיקה שלאחר המוות וחלה. זמלווייס הבחין שהתסמינים של האיש היו דומים מאוד לאלו של הנשים שסבלו מקדחת הלידה. מה אם הרופאים בחדר הניתוחים נושאים איתם "חלקיקים מבעיתים" אל המחלקות כשהם עוזרים להוליד תינוקות?

באותם ימים, הרופאים לא לבשו ציוד מגן כמו כפפות כשהם ניתחו גופות מתים, ולא דאגו לשטוף ידיים אחרי הניתוח. אולי ההבדל הגדול ביותר בין האגפים של הסטודנטים ושל המיילדות היה שהסטודנטים היו אלו שביצעו את הניתוחים שאחרי המוות.

באמונה שקדחת לידה נגרמת מ"חומר דלקתי" מגופות של מתים, זמלווייס התקין כיור על תמיסת לימון כלורידי בבית החולים וחייב את כל הרופאים לשטוף בה את ידיהם לפני הטיפול בנשים היולדות. באפריל 1847, התמותה של אימהות חדשות באגף של הסטודנטים הייתה 18.3%. אחרי שרחיצת הידיים הונהגה במאי, היא ירדה ל-2%.

הממצאים של זמלווייס היו משכנעים, וללא ספק הוא הציל את חייהן של אימהות רבות באותה עת, אך הוא לא הצליח לשכנע את עמיתיו שקדחת לידה נגרמת על ידי זיהום דרך מגע עם גופות מתים. גם רופאים שהיו מוכנים להתנסות בשיטות שלו עשו זאת לעתים בצורה לא מושלמת, והתוצאות היו בהתאם. וזמלווייס עצמו לא יכול היה לחסל לגמרי את מקרי קדחת הלידה, גם אחרי שהפרוטקולים שלו נאכפו בקפדנות. אחרי כמה ביקורות שליליות על ספר שהוא פרסם בנושא ב-1861, זמלווייס תקף את מבקריו, וכינה את הרופאים שאינם שוטפים ידיים "רוצחים".

רפלקס זמלווייס

בחלוף הזמן התנהגותו הפכה לתמהונית, ומקור למבוכה לבית החולים. היסטוריונים מאוחרים יותר שיערו שהוא סבל מאלצהיימר או עגבת. ב-30 ביולי 1965, אחד מעמיתיו פיתה אותו לבית מחסה לחולי רוח בווינה, עם סיפור שהוא לוקח אותו לביקור במוסד רפואי חדש. כשזמלווייס הבין מה מתרחש וניסה לצאת, הוא הוכה קשות על ידי כמה שומרים, הולבש כתונת משוגעים והוכנס לתא אפלולי. כעבור שבועיים הוא מת מפצע בידו הימנית שהפך לנמק.

התיאוריות שלו על היגיינה והידבקות מעולם לא התקבלו מעבר לכותלי בית החולים שלו. רק בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוכיחו חלוצי חקר החיידקים כמו לואי פסטר, ג'וזף ליסטר ורוברט קוך שמחלות יכולות לעבור דרך חלקיקים מיקרוסקופיים, והובילו להמפכה בהרגלים הסניטריים. רק אז התקבלה באופן רחב (אך לא מלא) תיאוריית החשיבות של שטיפת ידיים בסבון, ותרומתו של זמלווייס הוכרה.

היום, המונח "רפלקס זמלווייס" מתאר את הנטייה האינסטינקטיבית לדחות ראיות חדשות כי הן מנוגדות לנורמות מקובלות.

כאשר מגפה חדשה בוחנת את המערכות הרפואיות בעולם ואת יכולתן לגבש תגובה מתואמת, הראשים שלנו צריכים להישאר פתוחים לפתרונות יצירתיים שלא בהכרח מתאימים למתודות המקובלות. אפילו ב-2020 זהו אתגר לשכנע אנשים ששטיפת ידיים היא אחת הדרכים האפקטיביות ביותר למאבק בקוביד-19. אולי עכשיו תהפוך שטיפת הידיים לאוניברסלית כפי שזמלווייס קיווה. 

צרו איתנו קשר *5988