המלצות תרבות להסגר: בינג', ספר ומוזיקה

תנועת הצופים: הפסיכית, הכיפית, ושתי סדרות ישראליות מצחיקות שלא התיישנו. צפייה מעודדת בשגרה מבודדת / שי גולדן

"Tiger king" "מלך החיות" / נטפליקס

מחפשים אסקפיזם? סדרת הדוקו הזו מציעה אסקפיזם, איך נאמר, מעט שונה (אימוג’י של סמיילי מבועת). סיפורו של בעל מתקן הכליאה לנמרים ולאריות, ג’ו אקזוטיק, ומלחמתו בבעלת מתקן כליאה אחר לחתולי פרא - קרול בסקין - הוא אחד מסדרות הדוקו היותר פסיכיות, מטורללות, מחורפנות וקיצוניות שאי פעם תראו. באמת. בשלב מסוים, הסדרה הופכת לכה הזויה (כת לניצול מיני, ביגמיה בקרב גייז, ומפיק ריאליטי אחד שנראה כמו דמות מקומיקס מרושע) עד שהצופה מביט בטירוף ואומר לעצמו "אוקיי, העולם כנראה באמת יורד מהפסים".

והוא יורד מהפסים, למקרה שלא השגחתם. אבל חוויית הצפייה בסדרה הזאת כה משתקת ומערערת, אפילו בימים שבהם הכול משתק ומערער, עד שאין להודות שהיא מכניסה, בהפוך על הפוך, את הצופה בה לפרופורציה ביזארית. מעבר לכך שמדובר בסדרה שרצה על המסך בטיל, ערוכה נפלא, ושזורים בה קטעי וידיאו בלתי נתפסים ממש, איני מסוגל לחשוב על המלצה ברורה יותר לנפשכם המעונה. מהסדרה הפסיכית הזאת תצאו כשאתם מרגישים טיפה יותר נורמלים. וזה לא מעט בימים אלה.

"הפרלמנט" / יס, הוט, נטפליקס, סלקום טי וי, פרטנר טי וי

בעיניי, אחת מפסגות הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים. סדרת הספין אוף למערכון מ"ארץ נהדרת", גדלה, התפתחה והפכה לאחד הטקסטים הקומיים, המבריקים והחכמים שנעשו כאן. אסף הראל - שיצר את הסדרה עם מולי שגב - מצליח להעמיד סדרת מערכונים שאחד אחרי השני, אחרי השלישי והרביעי, עומדים כל אחד בפני עצמו, ועדיין מצליח לייצר רצף עלילתי והזדהות עם דמויות ממערכון. אסי כהן בשיא כוחו - אם בדמותו של שאולי, אם בדמות ג’ורג’ הווטרינר המחורפן. זרחוביץ’ בתחילת פריחתו, ליאת הר-לב כאירינה, מריאנו אידלמן וכל האחרים מצויים בשיאם הקומי. והסדרה, למרות מניינה המצומצם, היא פנינה קומית אמיתית שמצליחה להצחיק בקול גדול גם את מי שהומור סופר-אינטליגנטי הוא הקטע שלו בחיים, וגם את מי שבדיחות סלפסטיק ועממיות הן המנה הקומית העיקרית שלו. הישג של ממש בעשייה הטלוויזיונית הישראלית, וכדאי מאוד להיזכר בו.

"הישראלים" / רשת 13 ויוטיוב

"מה קשור?" בטור דה פורס של כתיבה, משחק ווירטואוזיות קומית, שנמצאת על הקצה האחר של הסקאלה של "הפרלמנט". היא לא פחות אינטליגנטית ממנה. ובטח לא פחות מצחיקה. היא גם לא ישראלית יותר או פחות ולא פחות מדויקת, או יותר. מבולבלים? לכו תצפו ב"הישראלים" של אסי, ציון ושלום. שלושה קומיקאים שמביאים אל המסך הרבה יותר מאשר צחוקים ומשחק ודיוק בניואנסים. שלושה קומיקאים שמביאים אמת מחויכת וחכמה, ואמיצה, וקורעת מצחוק. השלב הזה, שבו אינך מבין אם מדובר בפרודיה, בסאטירה, בנונסנס או בסתם צחוקים בין חברים, הוא השלב שבו אתה מכיר בגדולתם של שלושה האנשים המוכשרים האלה, שמסוגלים להיות סופר-עממיים וסופר-מתחכמים באותה נשימה. סופר-משתטים וסופר-קריצת עין מאוד-מאוד גבוהה. יש להם הכול. והצצה ליצירה הכי טובה שלהם - בעיניי - היא נחמה גדולה בעת הזו. וכמה שעות של צחוקים מכל הלב.

"Suits" / יס, הוט, נטפליקס

הסדרה שהציגה לעולם את מייגן מרקל כשחקנית, הרבה לפני שהפכה לנסיכה, היא הבינג’ המושלם. סדרת נטוורק קלאסית, על משרד עורכי דין. היא קצבית נורא, אינטליגנטית, סקסית כשמתחשק לה להיות, אבל מאוד לכל המשפחה. זו סדרה, למשל, שאפשר לצפות בה גם עם הילדים - אם הם בגיל 12 - בחברותא. היא מתחילה ונגמרת בסוף כל פרק בעלילה מקומית, ויש לה קשת עלילה רחבה שנודדת בין העונות. היא פחות כוס התה שלי, כי אני מעדיף את הטלוויזיה שלי לתוך הפנים, אבל היא מתאימה וטובה לצפייה לכל מי שמבקש טלוויזיה קלה, לא תובענית ומאוד כיפית. כן, מדובר בסדרת דרמה כיפית ממש. ואיך מייגן מרקל? ובכן - שחקנית בסדר גמור. הארי שמח בחלקו. ובצדק.

אפוקליפסה עכשיו: הספר "משכילה" מאת טארה וסטאובר ממחיש איך באמת נראית מציאות אפוקליפטית / זהרה רון

זה בדיוק הספר לכל הפסימיסטים שמדברים בימים אלה על סוף העולם, ומיטלטלים בין חזיונות אפוקליפטיים בנוסח "מקס הזעם" לדיסטופיות פוליטיות בסגנון "סיפורה של שפחה". טארה וסטאובר, מחברת "משכילה" (הוצאת שוקן), גדלה באחת מאותן משפחות אמריקאיות דתית קיצונית שמתכוננות לקץ הימים. ההורים מתבצרים עם שבעה ילדים בחור נידח בהרים עם הרבה שימורים תוצרת בית ונשק חם להגנה עצמית.

בקיץ 1999 מתחילה המשפחה להתכונן לסוף העולם. "אבא קרא לזה ‘באג 2000’. ב-1 בינואר, כך אמר, יקרסו כל מערכות המחשבים בעולם. לא יהיה חשמל, לא יהיו טלפונים. הכול ישקע בתוהו ובוהו ויוביל להתגלות השנייה". המשפחה אוגרת דלק ואוכל ("לכל איש צדיק חייבת להיות אספקת אוכל, דלק וזהב לעשר שנים לפחות", אמר אבא). לבעלים של תחנת הדלק הקרובה מייעץ האב להשיג מנעולים חזקים וכלי נשק להגנה עצמית. "העסק שלך יהיה הראשון שייבזז כשיתחילו המהומות", אמר.

ביום המיועד מתכנסת המשפחה יחד, ממתינה לסוף העולם, ואז - כלום. "האכזבה על פניו של אבא הייתה ילדותית כל-כך, עד שלרגע תהיתי איך אלוהים יכול למנוע ממנו את זה. ממנו, עבד נאמן שקיבל את ייסוריו באהבה, כפי שנוח קיבל את ייסוריו באהבה ובנה את התיבה. אבל אלוהים עצר את המבול".

הספר, המבוסס על קורות חייה של הכותבת, מספק הצצה לחיים שלאדם הסביר נראים מטורפים, אך היא מדווחת עליהם בטון ענייני של ילדה שאלה הם חייה, והם נראים לה טבעיים ונורמליים.

ההורים עושים הכול כדי לצמצם מגע עם הרשויות: הילדים נולדים בבית ואין להם תעודת לידה, הם לא הולכים לבית ספר (אך לומדים לקרוא בגיל ארבע ומשוטטים בטבע לבדם מגיל חמש), ועובדים מגיל צעיר מאוד עם האב בליקוט מתכות עם קצוות משוננים במגרשי גרוטאות.

טארה ואחיה מבודדים מהעולם החיצון: רוב הזמן אין בבית מכשיר רדיו (שלא לדבר על טלוויזיה) ובחלק ממנו גם לא טלפון. הם לא מחוסנים, לא רואים רופא (האם מטפלת בהם בצמחי מרפא שהיא מלקטת בהרים ובעזרת המסרים הישירים שאלוהים שולח לה); נוסעים בלי חגורות בטיחות (ברכב לא מבוטח) וגם כשמתרחשת תאונה, ההורים מעדיפים לסמוך על האל ולא להתפנות לבית חולים. חלק מהתיאורים קשים, כמו למשל פציעתו של האח שנכווה ממכל דלק בוער, או סצנות של אלימות פיזית ונפשית, על גבול הטירוף, וגם מעבר לו.

בגיל 16 מבינה טארה שהיא חייבת להציל את עצמה ולעזוב את הבית, וכאן מתחיל מסעה אל העולם שבחוץ ואל ההשכלה שנמנעה ממנה. המפגש עם העולם ועם הקולג' (ובהמשך, אוניברסיטה) אינו קל. טארה מעולם לא שמעה על השואה או על נפוליאון, אפילו על מגדלי התאומים שמעה רק אחרי נפילתם. "פמיניסטית" לגביה היא מילת גנאי, וחצאיות מעל לגובה הברך נראות לה זנותיות. מטבע הדברים קשה לה לתקשר עם אנשים רגילים, ובמיוחד עם בני המין השני.

 "המשכילה" / צילום: כריכת הספר

כוחו של הספר טמון לא רק באירועים שהוא מתאר אלא גם בכתיבה הטובה. הסגנון חד ומדויק, חף מרחמים עצמיים ומרגש בלי להיות רגשני.

עוצמתו של הספר טמונה בעיקר בדרך המאופקת שבה מדווחת וסטאובר על האירועים, ובשילוב נקודות מבט של הילדה שהייתה ושל האישה הבוגרת והמשכילה שגדלה להיות.
על אף האיפוק והענייניות, הכתיבה עשירה בניואנסים, מרשימה ביכולת של המחברת למצוא יופי ועניין בכול. בטבע, במוזיקה, באנשים, כמו גם בטקסטים וברעיונות שאליהם היא נחשפת.

דווקא משום שהכול חדש לה, חשיבתה רעננה ועצמאית. "זהב טהור", אומר עליה אחד ממוריה.

מרתק לעקוב אחרי הדרך שהיא עושה מילדה בורה להיסטוריונית שלמדה (באמצעות מלגות) לתארים מתקדמים בהרווארד ובקיימברידג', לאישה שנבחרה על-ידי המגזין טיים לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם לשנת 2019 ולמחברת של ספר ביכורים כה חזק ומעורר השראה. 

שלושה בשירה אחת: הקלאסיים, הרוקיסטיים והמנחמות. שלושה אלבומי שלישיות ישראליים / תימורה לסינגר

"החלונות הגבוהים" / החלונות הגבוהים

 "החלונות הגבוהים" / צילום: עטיפת האלבום

שלישיית "החלונות הגבוהים" - שמוליק קראוס, ג’וזי כץ ואריק איינשטיין - הוציאו את אלבומם היחיד ב-1967 ותפסו את מקומם ההיסטורי בקלאסיקה הישראלית כחלוצי הפופ-רוק העברי. הלחנים המופתיים של קראוס עם ההגשה המוקפדת והחיננית יצרו יופי מזוכך וקסם שהצליח ללכוד את רוח תקופתם בתוך כמוסת קולם.

האלבום משלב שירי משוררים כמו "זמר נוגה" של רחל המשוררת ושיר הילדים "בובה זהבה" של מרים ילן-שטקליס עם שיר המחאה של חנוך לוין "חייל שוקולד" ולצדם שירים חמודים ("הורוסקופ,), שירי פרחחות תל-אביביים ("אז מה") ושירי אהבה יפהפיים ("ילדה קטנה"). חינם השובבי עדיין נשמע צעיר (למרות הסלנג שהתיישן ב"הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא").

עד היום משמש האלבום בית ספר למוזיקה ומקור השפעה והשראה למוזיקאים, בזכות הרף הגבוה של האיכות בעיבודים (קראוס בעיבוד הקולי וזיגי סקרנביק בעיבוד התזמורתי), בנגינה המצוינת של מיטב נגני התקופה ובהרמוניה הנפלאה של הקולות. כיף ללכת לכל אורכו של ה"לה-לה-לה" היפהפה של גוז’י כץ בשיר "אינך יכולה", ולהגיע איתו לממלכה חלומית, מנותקת מחוקי ההתיישנות.

"תערובת אסקוט" / תערובת אסקוט

 "תערובת אסקוט" / צילום: עטיפת האלבום

1991. תור הזהב של הרוק הישראלי. "תערובת אסקוט" - ירמי קפלן, אסף אמדורסקי וג'נגו - הוציאו את אלבומם היחיד ששמו כשמם, ונעים לחזור אליו דווקא בתקופה זו, כשבלהיטם "החדר האינטימי שלי" מתגלה משמעות חדשה, אקטואלית-רלוונטית.
רעננותם הטרייה לא דהתה, וכך גם הרוק שלהם שכתוב, מולחן ומעובד היטב ומושר מצוין. לא כל השירים זכורים, וגם בזמן אמת רובם לא היו להיטים. ודווקא בגלל זה, כיף להיזכר בהם, או אפילו להתוודע לחלקם בפעם הראשונה. מה תגידו על שיר כמו "אני לא מוכנה לצאת מכאן"? ולא, הכוונה אינה להסגר אלא דווקא לעוברית שמסרבת להיוולד.
כן, יש ברוק הזה חיוך, גם בזכות השיר "ואולי תבוא איזו נחמה". אפילו שההמשך שלו הוא: "ואולי לא".

"הבנות נחמה" / הבנות נחמה

 "הבנות נחמה" / צילום: עטיפת האלבום

ואם כבר נחמה, אז ברור ש"הבנות נחמה" - קרולינה, דנה עדיני ויעל דקלבאום. "נשיות מהולה בשמחה וטבעיות", הן שרות על עצמן, ואכן אלבומן הנושא את שמן שיצא ב-2007 הוא מסיבת צלילים נשיים בקצב רגאיי, פאנק וסול, בעברית ובאנגלית - לפעמים שתי השפות בשיר אחד כמו בלהיט "So Far".

הטקסטים שלהן פשוטים, אך לצד העליזות, האופטימיות וההומור פועמים גם נואשות, עצב וכמיהות. העיבודים של השירים הם עדינים ומעניקים תשומת לב לקולן שהוא כלי הנגינה העיקרי באלבום הזה.

האהבה של הבנות נחמה שופעת ומשפיעה, והן בהחלט מקיימות את ההבטחה הגלומה בשמן עד היום.