דעה: מיתוס הקריסה ב-1929 ושברו - כיצד נחלצים ממשבר כלכלי?

משבר 1929 צריך להיות תמרור אזהרה וציון דרך בהיסטוריה הכלכלית ככשל הטרגי הבולט של מעורבות פוליטיקאים בכלכלה

מבקשי עבודה בניוארק, ניו ג'רזי, בזמן "השפל הגדול", 1935 / צילום: AP Photo, AP
מבקשי עבודה בניוארק, ניו ג'רזי, בזמן "השפל הגדול", 1935 / צילום: AP Photo, AP

התרופה שרוקחים במערב למשבר הנוכחי היא חלוקת כסף להמונים וכך משבר הקורונה מציף מיתוסים על מדינות שנחלצו ממשבר כלכלי באמצעות תוכניות ממשלתיות נדיבות. אולם, כאשר מעוותים היסטוריה - גדל הפיתוי הפוליטי לחזור על טעויות.

ההיסטוריה מוכיחה את ההיפך: גרמניה ההרוסה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבדיה של תחילת שנות ה-90, ואמריקה שלא השתקמה בסמוך למשבר 1929 - כולן נחלצו מבור כלכלי שאין שני לו רק לאחר קיצוץ חד בתקציבי מדינה ובהטבות מדינת הרווחה, הפחתות מסים, צמצום רגולציה, והקטנת מעורבות המדינה בכלכלה.

על פי המיתוס, כלכלת ארה"ב קרסה ב-1929 בגלל "קפיטליזם חזירי" ואילו הממשל של הנשיא רוזוולט החזיר את הצמיחה באמצעות ה"ניו-דיל". במציאות, תקופות של מיתון כלכלי הן "תופעת טבע" מאז ומעולם כמו שריפות יער. מיתונים חריפים קודמים בארצות-הברית, הסתיימו תוך 2-4 שנים. הקריסה של 1929 נמשכה למעשה כ-20 שנים.

מעורבות הממשל רק האריכה את הייסורים, ואילו המדיניות ההפוכה, לאחר מלחמת העולם, של שחרור הכלכלה מהפוליטיקה היא שהוציאה לבסוף את אמריקה מהבוץ - כעשרים שנים לאחר פרוץ המשבר.

נשיא ארצות-הברית בזמן הקריסה הכלכלית היה הרברט הובר, רפובליקני שרצה "להטיב עם העם" לקראת בחירות 1933. הובר, משיקולים פוליטיים, הגביר ללא תקדים את מעורבות הממשלה בכלכלה: חוק מכס דרקוני על יבוא, תמיכה בדרישות האיגודים המקצועיים להעלאות שכר, סובסידיות נדיבות, מסים ל"עשירים" והגדלת ההוצאות הממשלתיות.

התוצאה: המשק האמריקאי נחנק משילוב קטלני של מגבלות יבוא ויצוא, ריבית גבוהה, הוצאות ממשלתיות ומיסוי מעיק. כוח הקנייה של האזרח התכווץ, רמת הייצור התעשייתי והחקלאי הדרדרה ומיליוני אמריקאים נוספים מצאו עצמם ללא תעסוקה.

בניגוד למיתוס, הנשיא הובר היה רחוק מלהיות "איש הכלכלה החופשית". פרנקלין רוזוולט הדמוקרט שנבחר אחריו היה רחוק עוד יותר. רוזוולט דגל במודל הסוציאליסטי לניהול הכלכלה על ידי המדינה וליבה אווירה עוינת לעסקים. לשיטתו - אמריקה תיחלץ מהבוץ באמצעות תקציבי עתק לעבודות ציבוריות, חקיקה חברתית, רגולציה כבדה וניהול ביורוקרטי של הכלכלה.

המדינה חילקה כסף למיליוני אמריקאים תמורת "תפוקה" הזויה ומיותרת. הרשות להבראה כלכלית לאומית קבעה חוקי מסחר, פיקחה על מחירים, הגבילה שעות עבודה, כפתה העלאות שכר, ואפילו קבעה את שיעור הרווח המותר. במוסף, חוק שכר מינימום שנולד הגדיל בפועל את האבטלה בקרב האפרו-אמריקאים.

החבל התהדק על צוואר הכלכלה המקרטעת. התעשייה האמריקאית הפכה לרשת של קרטלים ומונופולים בפיקוח פקידי המדינה.

עשור חלף מאז תחילת צעדי "ההבראה" ובשנת 1938 שוב קרסה הבורסה והאבטלה עמדה על כ-19%. רוזוולט יצר מיתון כלכלי בתוך משבר קיים.

המשבר הכלכלי הסתיים רק לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר אנשי עסקים שוב חשו בנוח ליזום השקעות. המלחמה לא "הוציאה" את אמריקה מהמשבר וגם לא הבחישה של רוזוולט בכלכלה. המלחמה יצרה "תעסוקה" לעשרות מיליוני אמריקאים תמורת מנות קרב. אם מלחמה עוזרת לצמיחה אז אפשר לשרוף את ניו יורק כדי לעזור לכלכלה, או להתפלל לצונאמי קטלני.

לאחר המלחמה הוסרו מגבלות הסחר והמכס. המסחר הבינלאומי פרח מחדש. הנשיא החדש טרומן נטש את דרך העוינות לעסקים. ההשקעות הפרטיות הרקיעו שחקים ואמריקה זכתה לבום כלכלי. המשבר של 1929 הסתיים סופית רק כשני עשורים לאחר שפרץ.

שר האוצר של רוזוולט, הנרי מורגנטאו כתב : "...ניסינו להוציא כסף ממשלתי, הרבה יותר מאשר מישהו לפנינו, זה לא עזר ... לא הצלחנו לממש את הבטחותינו... אני כותב זאת לאחר שמונה שנים של ממשל זה... אנו סובלים מאותה רמת אבטלה כפי שהייתה בהתחלה ומחוב עצום שיש להיפטר ממנו."

רוב באקדמיה האמריקאית חש עוינות לקפיטליזם ולשוק החופשי. לכן, המיתוס חסר הבסיס טופח במשך דורות, ומצוטט גם בתקשורת הישראלית. משבר 1929 צריך להיות תמרור אזהרה וציון דרך בהיסטוריה הכלכלית ככשל הטרגי הבולט של מעורבות פוליטיקאים בכלכלה. 

הכותב הוא  בעל אתר הרפורמות "קו ישר"

צרו איתנו קשר *5988