מתופעות הלוואי של הקורונה: אלכוהול, סמים, הימורים ופורנו

אחד השובלים היותר משמעותיים ומסוכנים שהשאירה מאחוריה הקורונה הנוטשת אט-אט, הוא זה של פחיות בירה ובקבוקי אלכוהול למכביר. רשתות השיווק מדווחות על עלייה של כ-30% ברכישת אלכוהול בתקופה המדוברת, ורשת שיווק אלכוהול דרך האינטרנט מדווחת על הכפלה במכירות. אבל בעוד שאת הנתון השני ניתן להסביר בריחוק החברתי ובאילוצי הסגר, הרי שהראשון מעיד באופן ברור למדי על זינוק בכמות האלכוהול שנצרכה בישראל בחודשיים האחרונים.

צריכת אלכוהול שלא רק יצרה תת-תרבות חדשה, אלא גם הפכה לאחד מכלי ההתמודדות עם הקורונה והשלכותיה הפסיכולוגיות, הכלכליות והחברתיות. תוסיפו לעניין את הג’ט לג הקבוע שבו הייתה מצויה מרבית האוכלוסייה, לצד סדר היום שנשכח ואבד, ותמצאו זיקה ברורה בין הבחירה בטיפה המרה כדי להמתיק את היומיום, לבין שגרת הקורונה.

מנגנוני ההישרדות של האדם משוכללים מאוד. לעיתים, פעולה שנדמית הרסנית, למשל פנייה לאלכוהול, היא בכלל פעולה הישרדותית. אדם שמרגיש נעדר חיוניות ומוצא נחמה או חיזוק בטיפה המרה, בסמים, ואפילו בריגושים שמציעים פורנוגרפיה או הימורים מקוונים, ער לסיכון ולנזק, אבל משקלל אותם למול כושרו להמשיך ולשמור על כוחו, שפיותו ונראותו החברתית בלעדיהם. ועולם דיגיטלי, שבו ניתן להזמין סמים בטלגראס, לרכוש אלכוהול אונליין, וכמובן לצרוך פורנוגרפיה או לשחק בהימורים מקוונים, מציב בפני האדם בעל הנטייה ההתמכרותית אתגר גדול וקשה יותר מזה שניצב בפני הדורות הקודמים. ולכן, מה שנראה כחולשה אנושית - מבישה, לפעמים - הוא בכלל התניה שהיא פועל יוצא של המציאות הטכנולוגית, החברתית וזו החדשה, שנכפתה עלינו, של הקורונה.

חצי בקבוק ויסקי, בירות וכוס יין

"תמיד יש לי אלכוהול בבית. בר ביתי, כמו לכולם. קצת ויסקי, קצת עראק, וודקה, כמה בירות במקרר. לא משהו חריג. בדרך כלל אני שותה רק עם חברים, באירועים, או לפעמים בסוף שבוע, עם אשתי. בשבוע הראשון, שתיתי כרגיל.

אבל אז, כשהבנתי שאין עבודה מחר בבוקר, ושאין הבדל בין ללכת למיטה בשבע בערב או בשלוש לפנות בוקר, הגברתי את הבירה. ואז התחלתי לשתות גם בצהריים. ואז כוס ויסקי כל ערב. ואז שתיים כל ערב. ופתאום אני מוצא את עצמי גומר חצי בקבוק ויסקי בכל יום, ועל הדרך עוד שתי בירות וכוס יין פה ושם. מצאתי את עצמי שותה כל היום, ובכמויות שאף פעם לא התקרבתי אפילו לשתות. אני לא יודע אם אפשר להגדיר אותי כבר מכור לאלכוהול, אבל ברור שיש לי בעיה". (ח’, סמנכ"ל כספים בחברת הייטק גדולה)

פרופ’ שאולי לב-רן, שייסד יחד עם שותפו ד"ר אריאל קור את המרכז הישראלי להתמכרויות, מסביר: "אני מסכים עם האבחנה ורואה זאת סביבי אישית ומקצועית. וזו לא רק נחלת ישראל, אלא בעיה כלל עולמית. יש נתונים על עלייה מוגברת של צריכת אלכוהול - וגם צריכה של פורנוגרפיה, גראס, תרופות הרגעה והימורים מקוונים. כל הדברים הממכרים מצויים בעלייה. בחלק מהמקרים קל למדוד את הדברים, כי הנתונים מדידים ברשת גם ברמה הגלובלית".

 פרופ' שאולי לב רן / צילום: איל יצהר

מה הסיבה לכך?

"יותר בידוד ויותר בדידות, גם במסגרת המשפחה. היעדר מערכות תמיכה חברתיות זמינות. דבר נוסף, אובדן סדר יום ושגרה - דבר שמייצר תחושת שעמום וריקנות. סיבה שלישית היא עלייה ברף החרדה, שקשורה גם לחרדה הכלכלית וכמובן לבריאותית. תכניס את כל אלה למסגרת של 70 מ"ר, ותמצא סיר לחץ.

"אז האדם פונה לגורמים שיקלו עליו, גורמים זמינים, ללא התחשבות בנזקים העתידים. הראייה והמחשבה הן לטווח קצר, ואם הדבר חוזר על עצמו מספיק פעמים, הוא הופך להרגל שבשלב מסוים יש לו חיים משל עצמו ולפעמים הוא נשאר. אז אם תוסיף את גורמי הסיכון וגם את הזמינות של האלכוהול, קל לראות איך נוצר הרגל. אם אני קם בבוקר ואני מובטל, בחל"ת או נעדר עיסוקים, אז הנה, בשתיים בצהריים אני כבר מוזג את הכוסית הראשונה".

ניתן להפוך לאלכוהוליסט בזמן כה קצר?

"אחת ההגדרות הפשוטות של התמכרות היא שימוש אינטנסיבי לאורך זמן, כך שעדיין קשה לאבחן את המצב כהתמכרות לאלכוהול. אבל גם אם נראה שזמן הקורונה קצר יחסית, אנחנו עדיין מצויים בו, ובכל מקרה הנזקים עלולים להימשך.

"אם לא חזרתי לעבוד, אז החרדה הכלכלית לא מוצאת פתרון וגם חזרה לשגרה אינה אפשרית - כלומר, אם גורמי הסיכון לא נותרים מאחורי האדם, ההרגלים שהתחילו לטווח קצר ממשיכים והנטייה לפתח או להמשיך בהתמכרות, גוברת. אם גיליתי משהו שעוזר לי להתגבר על לחץ בימים מורכבים, ואני חוזר לשגרה אבל יש באמתחתי כלי אפקטיבי להקלה על הלחץ, כמו גם התניה - כוסית מפחיתה לחץ - אמשיך להשתמש בו גם בימים של שגרה. ובתקופת השגרה החדשה, אם תהיינה התניות שמוכרות לי מתקופת ראשית ההתמכרות, הסיכוי שאבחר להשתמש בפתרון שמצאתי, גדל. ומכאן שהסיכון לפתח התמכרות גדל.

"ובכל זאת, לעניין הזמן, יש אצלנו לא מעט מטופלים שבהתחלה היה נראה שהמצב הזה דווקא היטיב איתם, כי הם מרגישים שלראשונה יש הלימה בין מצבם הפנימי למצב החיצוני בעולם. ושווה בנפשך את אותו אדם שהעולם סביבו חוזר לנורמליות, ולו אין בדיוק לאן ולמה לחזור. הוא עלול לשקוע שוב בהתמכרות. אם אפקט ‘צרת הרבים’ אולי הקל על אנשים רבים, עכשיו נלקחת מהם אותה ‘חצי נחמה’. לכן חשוב להיות עוד יותר מודעים בתקופה הזו, ואכן לצערי אנחנו רואים יותר מטופלים במצבי החמרה".

החזרה לשגרה עלולה דווקא להגביר את ההתמכרות?

"עבור חלק מהאנשים, בוודאי. יש לא מעט אנשים שבתקופה הקרובה החיים שלהם יהיו יותר מאתגרים מבחינה לוגיסטית ומשפחתית ורוויי חרדות. הרי קרוב לוודאי שהשגרה החדשה תהיה שגרה של לחץ וחרדה עבור רבים. תוסיף לזה את העובדה שקצב החיים יגבר משמעותית מזה שהורגלנו אליו בחודשיים האחרונים, והדבר עלול להוביל ללחץ ולנטייה לחזור לצרוך. ובאלכוהול - מי שהרגלי השתייה שלו היו בעיקר חברתיים ועבר לשימוש אישי ופרטי, הסיכוי והסיכון שימשיך לאמץ את ההרגל הזה גדול.

"השגרה החדשה הזאת טומנת בחובה הרבה אי ודאות ואי בהירות. קל יותר להתמודד עם ודאות, כמו סגר או הנחיות ברורות לשמירה על כללי התנהגות, מאשר עם אי ידיעה. וכרגע, ואני אומר זאת כאזרח, חשוב מאוד שאותם גורמים שעדכנו אותנו מדי יום ימשיכו לעשות זאת באופן מסודר, כדי שהאנשים לא יהיו תלויים על בלימה של אי ידיעה. כי אי הידיעה ואי הוודאות עלולות לערער כל אדם. ואי הוודאות לגבי השגרה החדשה שמסתמנת אינה מייצרת בהכרח שקט וביטחון, אולי דווקא אחרת: עודף לחץ ועודף חרדה. לטעמי, אנחנו בפתחה של תקופה שבמובנים מסוימים היא מורכבת ומאתגרת יותר".

"הקורונה החזירה אותי לסם"

"אני אדם מאוד חרדתי ובעיקר היפוכונדר, בלי קשר לזה שהייתי מכור לסמים בעבר. לקחתי את הקורונה מאוד קשה. בשבועיים הראשונים הייתי בטירוף ממש. ננעלתי בבית, שטפתי ידיים כל רבע שעה, השתוללתי על כל מי שהפר את הסגר וישבתי כל היום על המחשב כדי לקרוא עוד ועוד על הקורונה.

"זה כמובן הכניס אותי לחרדה גדולה יותר, אבל כבר הייתי בתוך הלופ. ואז, אחרי שבוע-שבועיים צלצלתי לחבר שלי שמשתמש בקוקאין. הוא בא אליי ונתן לי חצי גרם. אמרתי לעצמי ‘אני אעשה שתי שורות וזהו’, ושבוע אחרי זה כבר הייתי עמוק בקוקאין, כמו בימים הרעים. הגעתי למצב שאני עושה קוקאין בצהריים, ואז בערב, ואז בלילה. ולפעמים אפילו התעוררתי באמצע הלילה ועשיתי שורה רק כדי להירגע.

"קוקאין הוא הדבר היחיד שמרגיע את החרדות שלי. אני מרגיש פתאום שאני חזק, שיש לי כוח להתמודד ושהקורונה לא יכולה עליי. ואז, אחרי שההשפעה נגמרת, אני חוזר שוב לבור, אבל הפעם הבור של החרדה והדאגה גדול יותר. ואז מתחיל דיכאון - גם על זה שחזרתי לסם ונפלתי ככה, וגם על זה שהסם לא זמין לי כל הזמן.

"היום שלי התחיל להיות מתוכנן סביב הקוקאין. מתי המנה הבאה, ומתי מותר ונכון לעשות עוד שורה. בת הזוג שלי כבר התחילה לעשות קולות עצבניים, ורבנו הרבה, אבל הבטחתי לה שאחרי הקורונה אני מפסיק. אני מתכוון לקיים, אבל לא בטוח שאני יודע איך. לא מתאים לי עכשיו להיכנס לגמילה, ואני מאמין שאני חזק יותר מהפעמים הקודמות, אבל אני מפחד שאני מדבר עכשיו כמו נרקומן. כן, אפשר לומר בוודאות שהקורונה החזירה אותי לסם". (ר’, הוד השרון, עוסק בתיירות)

הסיפור של ר', שמובא לעיל, מורכב מעט יותר. ר’ היה מכור לקוקאין בשנות העשרים לחייו. במהלך שני העשורים האחרונים הוא עבר שני גלי התמכרות משמעותיים לצד שני תהליכי גמילה, והיה מצוי במה שפרופ’ לב-רן מכנה "הפוגה" בשלוש השנים האחרונות. בלשון המשתמשים הוא היה "נקי" כשלוש שנים. הוא הצליח להחזיר את חייו למסלול. הוא אומנם התגרש כתוצאה מהשימוש בסם, אבל הצליח בשנים האחרונות לשמור על קשר תקין עם שני ילדיו הצעירים לצד התמדה והצלחה במקום עבודה חדש. הוא מצא זוגיות חדשה וערב הקורונה היה מצוי במה שהגדיר "התקופה הטובה ביותר בחיי". ואז, כאמור, הגיעה הקורונה.

עד כמה הקורונה החזירה לשימוש משתמשים מהעבר?

 פרופ’ לב-רן משיב: "מהדיווחים מהשטח של הרבה מאוד מטפלים אצלנו במרכז הישראלי להתמכרויות, ובכלל, בפאזה הראשונה של הקורונה נראה היה שמי שנמצא בטיפול עדיין מוחזק היטב. אבל בשלב השני, שבו אנו מצויים כרגע, אצל אלו שמערך התמיכה שלהם נחלש ותנאי הבסיס להתמודדות עם תקופה כל-כך מאתגרת היו קשים, רואים הישנות בצריכת סמים.

"הסיבה לכך היא שהמוח שלנו זוכר את ההקלה שהשימוש בסם מייצר, ולעיתים מתפתחים ערגה וניסיון לשחזר את החוויה הראשונית של השימוש בסם שהיה בה מרכיב של אופוריה וסיפוק, והאדם מבקש לשוב ולחוות אותה ועלול להיקלע לסחרור. למוח יש נטייה לחזור בעיקר לחוויה החיובית, הרבה יותר מאשר להשלכות ולנזקים ולהרגלים השליליים - ושם מצוי סיכון משמעותי".

אז הגיוני לחשוב שאם וכאשר ישתנו הטקסים והנסיבות הסביבתיות שעודדו את האדם להשתמש בסמים, אלכוהול או כל התנהגות ממכרת - יש סיכוי שגם ההתמכרות תחלוף?

"הייתי שמח לומר ש’יש סיכוי סביר’ עבור אנשים שהתחילו בהתנהגות הממכרת בתקופת הקורונה, אבל אני חושש שהמצב עלול להיות מורכב יותר. ראשית, אנחנו עדיין מצויים בתוך התקופה, ודאי בכל הקשור למשק, תעסוקה ושגרה, כך שחלק גדול מגורמי הסיכון עדיין שרירים וקיימים.

"שנית, אצל אנשים רבים שיצרו התניה בין תחושות של אי נחת לשימוש בחומר ממכר, הסיכון ממשיך - שכן כולנו עוד נפגוש הרבה מצבים של אי נחת, ואם יצרתי התניה שבמצבים של אי נחת אני צורך חומר - קיים סיכון שזה ימשיך להיות כלי שאשתמש בו גם בהמשך. ככל שתהיה יותר שגרה, כלים להתמודד עם דאגות וחרדות ומערכת תמיכה טובה, הסיכוי להתמכרות ירד. חשוב להתייחס גם לרבים שטיפלו בהתמכרות וערב הקורונה היו בהפוגה, ובמהלך התקופה שבו לשימוש או להתנהגויות ממכרות.

"לעיתים החזרה לדפוסים ישנים מהירה מאוד, ולכן ככל שפונים לייעוץ וטיפול מוקדם יותר, הנזקים קטנים יותר והצלחת הטיפול עולה. הבעיה היא שרוב המטופלים מגיעים לטיפול כאשר הם הגיעו לנקודת הקצה של ההתמכרות, והמערכת שבנויה ומתוקצבת כדי לתת מענה למטופלים במצב קיצון, לא בנויה מבחינה תקציבית וארגונית כדי להתמודד עם אנשים רבים באוכלוסייה הכללית שמתמודדים עם דרגות שונות של התמכרות".

בוא נדבר על מספרים. בכמה אנשים מדובר?

"מחקר שערכנו הראה שאחד מעשרה בוגרים בישראל מתמודד עם התמכרות כלשהי".

אחד מכל עשרה?

"כן. אחד מכל עשרה מתמודד עם התמכרות לאלכוהול, סמים, תרופות מרשם או התמכרות התנהגותית".

וכמה מהם מדווחים ומטופלים?

"רק 10% מאלו שזקוקים לטיפול אכן פונים לטיפול, פחות מכל מצב בריאותי. הסיבות לכך רבות ומגוונות: בושה, חשש וחרדה מתגובה חברתית שלילית, היעדר איתור מוקדם, היעדר מענה טיפולי הולם, ומטבע הדברים, ככל שההתמכרות נמשכת ללא מענה טיפולי, היא מחמירה וכך גם הנזקים. כעת, עם תום התקופה הזאת, אלו שפיתחו הרגלים התמכרותיים נדרשים לעשות מאמץ פעיל להתמודדות עם השינוי והיחלצות מהסיטואציה על מנת לא לחזק הרגל מזיק".

שאלה שאולי הייתה צריכה להישאל מוקדם יותר: בעצם, על מה "יושבת" התמכרות? איזה מנגנונים היא מפעילה?

"בראש ובראשונה, היא מושתתת על סבל ומביאה לידי סבל. מתוך ניסיון להקלה על הסבל, בני אדם מוצאים מענה זמני בחומרים או בהתנהגויות מסוימים. מבחינה ביולוגית, אלו משפיעים על המוח ועל ההתנהגות של האדם באמצעות שני סוגים של חיזוקים - חיובי ושלילי. החיובי - הריגוש שמעניק החומר הנצרך, תחושת ההקלה או האופוריה או ההתעלות, ואותה מנסים לשחזר בעקביות.

"אבל ישנה התרגלות של המוח והגוף לחומרים, וכמובן שנוצר צורך בהעלאת המינון בניסיון לשחזר את הסיפוק והחיזוק החיובי הראשון. עם הזמן, החיזוק הופך לשלילי - ‘הפרס’ הוא עצם ההימנעות ממשהו שלילי, כמו סבל מדיכאון, חרדה או תסמיני גמילה. כך שלמעשה, בהתחלה ההתמכרות מושתתת על חיזוק חיובי, ובהמשך על חיזוק שלילי, שהוא התורם העיקרי לסחרחרה של ההתנהגות הכפייתית.

"למרות שאנחנו נוטים לזהות שימוש בסמים עם איבוד שליטה, הרי מבחינת המצב הרגשי, לעיתים קרובות זה נראה הפוך. אם אני סובל מתנודות קשות במצב הרוח או מחרדה קשה, ומרגיש שאין לי שליטה על רגשותיי, דווקא בנטילת חומר מסוים שיש לי ניסיון איתו ואני יודע לרוב איך ישפיע עליי - יש ניסיון לשלוט במצב שקשה לשלוט בו. הבעיה היא שזה יעיל לטווח הקצר מאוד, ומזיק מאוד בהמשך".

פורנוגרפיה היא עניין של קורונה

"זו לא התמכרות. אני קורא לזה ‘עודף זמן פנוי’. ברגע שייגמר הזמן הפנוי, ברור שאאלץ לצפות פחות בפורנוגרפיה. אז אני חושב שהחיים והמציאות ייכפו עליי להיגמל מההרגל החדש הזה. זו לא התמכרות. אני בכלל לא אדם התמכרותי באישיותי. אלכוהול לא עושה לי את זה, ובטח לא סמים. אבל אני מסוגל למצוא את עצמי אחרי שלוש שעות של צפייה בפורנו".

מה שלוש שעות? אתה צופה שלוש שעות ביום בפורנוגרפיה?

"כן. די, כל הגברים והרבה נשים צופים בפורנו".

קרוב לוודאי שאתה צודק, אבל שלוש שעות נשמע לי הרבה מעבר לסטנדרט.

"תראה, ברור שבזמן הקורונה צפיתי יותר, וברור שאני מדבר על זה בעילום שם, כי אני כבר קורא את כל הטוקבקים עליי שיהיו בכתבה. אני לא מדבר על זה עם אנשים, אפילו לא עם חברים קרובים, כי זה לא נעים. אבל אתה תאמין לי אם אומר לך שהזמן פשוט עובר לי מהר יותר ככה? זה נחמד לי. צפייה בסדרות לא מושכת אותי. אין לי סבלנות לזה, גם לא לקרוא או לעשות ספורט. אז מה עושים עם כל-כך הרבה שעות פנויות, כשרוצים משהו נחמד ונעים להעביר את הזמן? פורנו". 

כן, אבל שלוש שעות ביום?

"זה לא תמיד שלוש. לפעמים שעתיים ולפעמים חמש. אני לא גר לבד, הרי".

אוקיי. נסה להסביר לי מה אתה מפיק מזה.

"לא יודע, זה נחמד לי. זה נעים. זה מגרה. זה בטח מחזיק אותי יותר מכל סדרה או סרט. זה נעים לי בעין - לראות גבר ואישה בכיף שלהם. וגם מכיוון שאני והאישה פחות פעילים מינית כבר כמה שנים טובות, אז התחלתי עם פורנו כדי לתת מענה למחסור בזה, ובתקופת הקורונה זה פשוט התגבר. אני באמת לא מבין מה הבעיה בזה". (ע', עצמאי בתחום המסעדנות)

פרופ’ לב־רן, מה תאמר?

"יש פעולות, שהתבוננות בתמונת המוח כאשר המשתמש צורך את הגורם הממכר, מראה עלייה ברורה ברמת הדופמין. הדופמין הוא החומר במוח שמופרש במקרים של עונג וריגוש. אבל חשוב להבין שלא לכל חומר יש השפעה דומה על שחרור דופמין. יש קשר בין כמה דופמין משתחרר במוח במקרה של שימוש בחומר, לסיכון להתמכר לאותו חומר.

קריסטל מת’, למשל, מעלה את המתווך המוחי של התגמול פי 10, קוקאין פי 4 ואלכוהול רק פי 2.5. זו אחת הסיבות, אם כי לא היחידה, שהסיכון להתמכר לקריסטל מת’ מבין המשתמשים גבוה מאשר לאלכוהול.

"גם פורנוגרפיה גורמת להפרשת דופמין, אם כי במינונים נמוכים יותר. מה שמעניין בה הוא שיש עדויות לכך שכמויות הדופמין שהיא משחררת שונים בין תוכן לתוכן. כלומר, צפייה בפורנוגרפיה בז’אנר שהצופה פחות מגורה ממנו תוביל להפרשת דופמין נמוכה יותר, בהשוואה לחשיפה לתוכן שמתאים יותר לטעמו ולסוג הגירוי של המשתמש.

"לעומת זאת, צריכה של מנת סם או אלכוהול תגדיל את הפרשת הדופמין במידה דומה אצל אנשים שונים. סביר שמרבית צופי הפורנוגרפיה ממילא צופים בתכנים המתאימים להעדפותיהם, ומכאן שככל שצופים יותר, ולאורך יותר זמן, גדל הסיכון להתמכרות.

"חשוב להבין שלא כל אדם שמתמודד עם התמכרות לחומר אחד, יימשך באותה מידה לחומרים אחרים. לא אחת תמצא בפגישות טיפול קבוצתיות אדם שמתמודד עם התמכרות לקוקאין שמביט משתומם על אחר עם התמכרות לגראס או להרואין, ולא מבין למה הוא מוצא בהם הקלה או סיבה למשיכה".

"להגביר מוטיבציה ותחושת מסוגלות"

החברה המערבית, קצב החיים, האתגר הרגשי הבלתי פוסק של עמידה בציפיות הסביבה, וכמובן של כל אדם מול עצמו, הופכים את הפנייה להקלה חיצונית לכמעט בלתי נמנעת, על גבול הטבעי והנורמלי. התמכרויות אינן נחלת האדם המודרני בלבד. הן פועל יוצא של מנגנונים נפשיים וחברתיים שמצויים בנקודת מפגש רגשית ומפתים - על גבול המצריכים - כל אדם לחפש הקלה.

"חלק מוצאים אותה בתוכם. מגייסים את כוחות הנפש שלהם, את האופטימיות, את העמידות ואת כושר ההתמדה כדי לצלוח את הימים האלה. אבל שוו בנפשכם עולם שנקלע לסחרחרה הזאת לא לפרק זמן של חודשיים-שלושה כי אם של שנתיים-שלוש, האם אז סביר יותר יהיה לקבל התנהגויות כאלה? קרוב לוודאי שכן.

כיצד פונים לאדם קרוב שמזהים אצלו סימפטומים מדאיגים של התמכרות, אני שואל את פרופ’ לב-רן. והוא משיב תשובה מעניינת ויפה: "המסר צריך להיות חיובי ומעצים, לא שלילי. לומר לאדם, בטח אם הוא בעל היסטוריה של התמכרויות, ‘אתה לא בסדר, אתה חלש, אתה לא שולט בכמויות השתייה שלך’, מפחית מוטיבציה ותחושת מסוגלות, ויניב תוצאות פחות מבטיחות.

"אני מאמין בגישה הפוזיטיבית. כלומר, לומר לאדם: ‘האלכוהול/הסם/ההתנהגות מעניקים לך הקלה, וקשה להיפרד ממשהו שעוזר בזמנים קשים. לצד זה, אצל חלק מהאנשים הוא גורם לנזקים מסוימים ואני מודאג מהמצב אצלך’.

"חשוב לשאול את האדם מה הנזקים שהוא מזהה, ואיך היה רוצים שדברים ייראו, כדרך להגברת מוטיבציה. אך לא די בכך. על מנת לבצע שינוי דרושה גם תחושת מסוגלות. ולכן חשוב גם להוסיף משהו כמו: ‘היו בעבר מצבים שהתמודדת עם קושי והתגברת עליו, אתה זוכר את המצבים האלו? מה עזר לך? מה יעזור לך כרגע?’.

"המסר הזה הוא המסר הנכון, מכיוון שכאשר מרגישים מותקפים או נשפטים, רוב האנשים שסובלים מבעיה ישיבו: ‘אין לי בעיה. אני מסוגל להפסיק מתי שארצה’ ובמקום לעודד אותם להתבוננות ושינוי, לעיתים בלי כוונה קורה להיפך. לכן כל-כך חשוב לא רק מה אומרים, אלא גם איך אומרים. מחקרים רבים מראים שגישה אמפתית, לא שיפוטית, שמעודדת את האדם לבחון בעצמו את הנזקים של המצב הנוכחי ומעצימה אותו בנוגע למסוגלות לבצע שינוי, היא זו היעילה".

ומה עם אלה שלא מסוגלים להתמודד בכוחות עצמם?
"פנו לטיפול. ורצוי מאוד שעה אחת קודם".