ההרתעה של בנימין נתניהו כבר עובדת

1.

יום אחד זה יקרה. מישהו יכה שופט. מישהו יפוצץ עיתונאי במכות, מישהו יירה בפרקליט. אולי זה ייקח זמן, אבל זה יקרה. האקדח כבר מונח על השולחן והמערכה השלישית תגיע במוקדם או במאוחר.

ואולי בעצם אף שופט לא יוכה, אף עיתונאי לא ייפגע קשות, ואיש לא יירה באף פרקליט. זה לא יקרה כי לשונאי מערכות המשפט והתקשורת והפרקליטות, כבר אין בכך צורך. גם ככה, המסר כבר הולך ומופנם. החשש כבר כאן, ההרתעה כבר עובדת.

עדיין לא פחד. עדיין לא אימה. אבל חששות כן. חשש ממתיחת ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, חשש מנקיטת עמדה שמצדדת בהחלטות של מערכת אכיפת החוק בעניינו, חשש מיציאה להגנת אלה שמותקפים בבוטות על-ידי אנשי ראש הממשלה וחלק ממעריציו. תחושת החשש משוטטת במשרדי הפרקליטות, היא מרחפת במסדרונות בתי המשפט, במערכות העיתונים ובאולפני החדשות. היא מופיעה ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט, וכמו הבריון השכונתי היא מנחיתה מכה על כל מי שמעז להרים ראש.

הדרך לגרום לחששות במערכות המשפט והעיתונות ולהסתת הציבור נגדן, היא שכלול של אותן דרכים ישנות שבהן משתמש נתניהו כמעט שני עשורים. המתכון המנצח כולל הפחדה, סימון "אויבים" לעיתים בעל כורחם, וחזרה על סיסמות שלעיתים מבוססות על גרעין של אמת ולפעמים על כלום, עד שהן הופכות למעין אמת מוחלטת. המתכון פשוט, כמעט שקוף, אבל כמו במתכון של קוקה-קולה, יש בו גם מרכיב סודי שרק נתניהו מכיר וגורם לו להימכר כמעט תמיד בהצלחה.

מ"פרס יחלק את ירושלים", דרך "עד הקיץ איראן תהיה על סף פצצת אטום", "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי"; עבור לאמירה מטילת האימה מחודש מרץ השנה, שמגפת הקורונה היא "אולי המשבר הגדול ביותר לאנושות מאז ימי הביניים", ועד הטענות כי "גורמים במערכת המשפט ובעיתוני השמאל חברו כדי לתפור לי תיקים".

נתניהו הוא איש רב-זכויות. חכם, כריזמטי, כמעט גאון במובנים לא מעטים. הוא היה דמוקרט אמיתי והיו לו הישגים לא מעטים כשר אוצר וכראש ממשלה. אבל משהו רע קרה לו בשנים האחרונות.

בעבר, כשהייתה נמתחת עליו ביקורת, הוא היה מגיב באופן ענייני. אבל בכל הנוגע להסתבכותו הפלילית הימים האלה חלפו הלכו. כבר מזמן נראה, שהמשימה של נתניהו איננה לשכנע את הציבור כי הטענות במישור הפלילי נגדו בתיקים 1000, 2000, ו-4000, הן משוללות יסוד, אלא מטרתו לשלול את עצם הלגיטימציה של העלאת הטענות נגדו, ולשכנע שכל מי שטוען נגדו את אותן טענות, של שחיתות, עושה כן כי הוא בעצמו מושחת. ולא משנה אם מדובר בעיתונאים, פוליטיקאים, ראשי מערכת אכיפת החוק, פרקליטים, וביועץ המשפטי לממשלה.

נתניהו שואף לכך שביום הכרעת הדין בעניינו, אמון הציבור במערכת המשפט יהיה כל-כך נמוך, עד שאפילו אם הוא יורשע, לא תהיה להרשעה שום תוקף מבחינת רוב הציבור.

מסע ההרתעה, ההפחדות, ושלילת הלגיטימציה מהעיתונות וממערכת המשפט, כבר מצליח לראש הממשלה ולחסידיו. אף שרוב האנשים עוד לא ממש פוחדים, רובם כבר חוששים לדבר בקול. איך אני יודע? אני מדבר איתם. דיברתי עם עורכת הדין שחוששת להתראיין בתקשורת ולמתוח ביקורת על נתניהו, מחשש שמה שהיא תאמר צפוי לגרום לכך שהקידום של קרוביה במערכת המשפט ייעצר. עם שופטת שחוששת להסתובב ברחוב ללא אבטחה. עם פרקליט שחושב פעמיים לפני שהוא מביע דעה, אפילו בפורומים פנימיים.

אני מדבר גם עם עיתונאים, שדואגים לרסן את הביקורת נגד נתניהו, כי הם יודעים שהמתקפה עליהם ברשתות תהיה קשה, חריפה וקיצונית. שמטר של קללות וגידופים יומטר עליהם ברגע שדעתם תתפרסם. ושהקללות עלולות להגיע גם לחוצות העיר, ל"חיים האמיתיים". מאות קללות וגידופים, וגם איומים, יומטרו גם בתגובה לטור הזה. זה ברור. כי ככה זה עובד.

בשבועות האחרונים ראינו שתי דוגמאות חיות לאופן שבו הדברים מתנהלים. למשל, שיטת נתניהו ואנשיו באה לביטוי בסרטון שנשלח בתגובה לתחקיר על תיק 4000 שפרסם רביב דרוקר ב"המקור". בכתבה ששודרה החודש בערוץ 13, ב-10 ביוני, חשף דרוקר הקלטות של שיחות שנוהלו בין בעל השליטה ב"בזק" ובאתר "וואלה", שאול אלוביץ' ורעייתו איריס אלוביץ', המואשמים במתן שוחד לנתניהו, לבין מנכ"ל וואלה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, אילן ישועה.

הכתבה כללה ראיונות שונים, בין היתר עם אבי וייס, אחד ממליצי היושר הבולטים ביותר של נתניהו.

במקום להגיב לגופם של דברים, או כפי שעשו הזוג אלוביץ', למסור בתגובה שהם ינהלו את משפטם בבית המשפט ולא במקום אחר, בחרה מפלגת הליכוד לצאת בתגובה בסרטון הזוי ואלים, שתוקף את דרוקר חזיתית, בטענה ש"בעולם מתוקן - היה נכנס לכלא על שידור הדלפות פליליות ועל שיבוש הליכי משפט".

מאוחר יותר, כפי שעשה גם במקרים קודמים (למשל, אחרי ההתבטאות ביחס לערבים בבחירות) הסתייג נתניהו מהדברים. אבל המסר על האופן שבו יש להתייחס לדרוקר, כבר עבר. מה אומרים? לא אומרים.

הדוגמה השנייה היא המתקפה על הפרשן הוותיק של ערוץ 12, אמנון אברמוביץ', שבא השבוע ביום שלישי, לסקר את הפגנת הימין ברחבת מוזיאון תל-אביב. אברמוביץ' מסומן כאחד מאויבי נתניהו הגדולים בתקשורת, בין היתר, בשלט המפורסם של הליכוד, שבו תמונתו התנוססה לצד תמונותיהם של דרוקר, גיא פלג, ובן כספית.

כמה עשרות מהמפגינים שהפנימו את המסר, התגודדו סביב אברמוביץ', באופן מאיים, קיללו וגידפו אותו, והוא נאלץ לצאת מהמקום בעזרת שוטרים שגוננו עליו.

את התוצרים של מסעות הדה-לגיטימציה של נתניהו מצאנו בתגובות למתקפה על אברמוביץ' שהייתה רוויית אלימות מילולית קשה, ונראה היה שהיא עלולה חלילה להפוך גם לאלימות פיזית. אני כבר מספיק מבוגר כדי לזכור שפעם מתקפה אלימה כמו זו, הייתה מקבלת גינויים מקיר אל קיר. משמאל, מימין, מלמטה, ומלמעלה. אבל הפעם, הוקעת המתקפה על עיתונאי בחוצות העיר, הייתה הרבה יותר מסויגת וחלקית. ואי-הוקעה כללית של אלימות כזו, מדגימה את השפל שאליו הגענו.

2.

ביום רביעי פורסם כי במסגרת הליך גישור הציע ביהמ"ש ליו"ר לשעבר של המכינה הקדם-צבאית "בני ציון" יובל כאהן, ולמי שהיה מדריך במכינה, אביב ברדיצ'ב, המואשמים במשפט "אסון נחל צפית", לחתום על הסדר טיעון, שבו הם יודו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, במקום בעבירה של המתה בקלות דעת.

עכשיו, כשמערכת המשפט הפלילית עמוסה לעייפה, הסדרי טיעון הם כורח המציאות. אבל יש מקרים שבהם אי-הצדק שעלול להיעשות בעקבות ההסדר, זועק לשמיים.

הטיול לנחל צפית, שאליו יצאו נערי המכינה ב-26 באפריל 2018, ושממנו לא שבו עשרה מהם, נעשה במקום ובזמן מועדים לפורענות, כאשר היה ברור לחלוטין לאחראים, כי לטייל בערוץ הנחל באותו היום, זה כמו רולטה רוסית.

האישום בעבירה של המתה בקלות דעת נועד בדיוק למקרים כאלו - כאשר הנאשם לוקח סיכון בלתי סביר שמתממש, אך מקווה שהתוצאה הקטלנית לא תתרחש. 

***חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר ההחלטה להגיש כתב אישום נגדם, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איריס ושאול אלוביץ' מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות