הסוף רחוק ואי אפשר לראות כלום: מה יהיה עם "יהיה בסדר”?

בין הנאום המיתולוגי של רבין, לציוץ האבסורדי של נתניהו, הזמן מוכיח שהוא בלתי ניתן לאילוף

דרור פויר/ צילום: יונתן בלום
דרור פויר/ צילום: יונתן בלום

א. מה יהיה עם "יהיה בסדר", תגידו? לדעתי, כבר שבועות שלא השתמשתי או שמעתי שיהיה בסדר, ואני חושש לגורלו של צמד המילים הישראלי האהוב והשנוא הזה שמלווה את חיינו כל-כך הרבה זמן. שהפך לאחד מהסמלים הגדולים, האהובים והשנואים ביחד, שלנו היושבים בציון, עד שהקורונה תפסה גם אותו והיום הוא מורדם, ספק אם מונשם - מי עוד משתמש ביהיה בסדר? מה עוד תבקשי מאיתנו, מגפה? עד לא מזמן זו הייתה המסקנה של רוב הדיונים שניהלתי והפתרון המוחץ לרוב הבעיות שבהן נתקלתי. יהיה בסדר הייתה פחות או יותר ראיית העולם שלי והתפיסה האסטרטגית שלפיה ניהלתי את חיי. יש לומר שעד עכשיו, יהיה בסדר הוכיח את עצמו ברוב המקרים; לא רוב מוחץ, ובכל זאת - הכול היה די בסדר, ואם הייתם שואלים אותי מה יהיה, הייתי אומר לכם במידה מסוימת של ביטחון שיהיה בסדר.

אבל עכשיו, מי יודע מה יהיה, וגם הבסדר הולך ומתרחק כמו ספינת מפרש בערפל. אני עדיין מנסה לומר שיהיה בסדר, אבל המילים חסרות את הניגון העולץ ומלא התקווה. טעמן מר והן כחצץ בפי. יהיה בסדר פינה את מקומו למה יהיה, כמו בנבואה של מיכה שטרית מהאלף הקודם: "נתונים סטטיסטיים, אנשים עם משקפיים. עצבים כמו מסטיק, הפחדים חדים עדיין, ושאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים: מה יהיה מה יהיה".

"הסוף רחוק והגרוע ביותר עוד לפנינו", פרסם השבוע חברי רועי ברק ב"גלובס" את הערכות ארגון הבריאות העולמי במלאת חצי שנה למגפה, וחבר נוסף, עמירם ברקת, פרסם ב"גלובס" באותו היום - כן, זה היה יום טוב! - את התחזיות האחרונות של בנק ישראל וגופים אחרים, שלפיהן "שוק העבודה לא יחזור למצבו מלפני המשבר לפחות עד סוף 2021", ולא שמצבו היה מי-יודע-מה קודם. גם שאר התחזיות מתחרות ביניהן מי תצליח לשאוב הכי הרבה שמחת חיים מהחדר. מאות אלפי מובטלים שעוד לא איבדו את הזכאות לדמי אבטלה, יאבדו אותה בקרוב אם המדינה לא תפתח את אגרופה הקפוץ ותפסיק להתעלל באזרחיה ולהחזיק רבים כל-כך בחוסר ודאות ועל הקצה.

הסוף הרחוק והגרוע ביותר שעוד לפנינו הם האויבים הכי גדולים של יהיה בסדר, וכרגע הברכיים שלהם על הצוואר שלו והוא לא יכול לנשום.

מה יהיה עם "יהיה בסדר"? / איור: תמיר שפר
 מה יהיה עם "יהיה בסדר"? / איור: תמיר שפר

ב. אני נזכר בנאומו המיתולוגי של יצחק רבין בטקס סיום מחזור של בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל באוקטובר 1992, קצת לאחר שנבחר וקצת לפני שנרצח - אז ממש האמנתי שיהיה בסדר; 1992 הייתה שנה נהדרת לרוקנרול הישראלי. בנאומו, כתש רבין את היהיה בסדר הישן והטוב, נכנס באמ-אמא שלו בלי בג"ץ ובלי בצלם. בואו נחזור לנאום ההוא ונבחן אם המילים מצליחות לעמוד במבחן הזמן.

"אחת הבעיות הכואבות שלנו", הוא קורא שם ליהיה בסדר, "צירוף מילים בלתי נסבל" שמאחוריו "חבוי כל מה שלא בסדר: יהירות, תחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, בטלנות. חוסר סדר ומשמעת, סממן לאווירת החפיף הגובלת בחוסר אחריות, אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עליי'".

אז נכון שהוא לא מדבר על אותו יהיה בסדר אזרחי שלנו אלא על הבן דוד שלו שנשאר בקבע, ובכל זאת - קצת רחמים. בלתי נסבל? באמת, רבין, הגזמת. ובכלל, אני לא יודע מה איתכם, אבל בעיניי נקראות המילים ההן עכשיו כגלויה מתוקה מארץ רחוקה-רחוקה שקוראים לה ישראל. היהירות ותחושת הביטחון העצמי המופרז אומנם ספגו מהלומה כשהבנו שאף אחד לא באמת יודע משהו אף שכולם מומחים להכול, אבל הכוח והשררה עדיין איתנו למרבה הצער ונראה שהם רק מתחזקים.

לגבי השאר, הם זיכרונות מתוקים - מאוד חסר לי חוסר משמעת, נמאס לי מכל הפקחים וההנחיות; חוסר אחריות הוא חלום שחלמתי אחר צהריים אחד לא מזמן על ימים בלי מסכה וריחוק חברתי. האבטלה המעיקה החליפה את הבטלנות המתוקה, ולא יודע מה איתכם, אבל אני מוכן לחתום על חודשיים-שלושה של אווירת חפיף - הכול נהיה כבד ורציני הרבה יותר מדי. ולא, לשים את המסכה על הסנטר זה בקושי תחליף עלוב מאין כמותו לחפיף הישן והטוב, חפיף של ממש. חפיף שיוצא מהלב ונכנס אל הלב. טפיחה על הכתף? תביאו! שלא לדבר על "סמוך עליי"; על מי אפשר לסמוך בדיוק?
אז כן, המילים עומדות במבחן הזמן. זה הזמן שלא עומד במבחן המילים.

ג. החיים בלי הנוכחות המתמדת, האמונה התמימה והתקווה הלא מבוססת בזה שיהיה בסדר, הם הרבה יותר קשים ממה שאפשר לשער. רק מילים, כן, אבל מהן המילים אם לא הכול. בין יהיה בסדר לבין הגרוע ביותר עוד לפנינו פעורה תהום שאין לה סוף (או שהסוף עוד רחוק). ברגע שאתה מפסיק להאמין שיהיה בסדר, אתה כמו וייל אי קיוטי, זאב הערבות המצויר שרודף אחרי הרוד ראנר. כל עוד הוא מאמין שיהיה בסדר, יש לו את היכולת לרוץ באוויר. בלעדיה, הוא נופל לתהום. הדרך הארוכה למטה היא האבסורד שאנחנו חיים בו.

"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים", כתב אלבר קאמי, "הוא עדיין עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לתפאורה שלו, הוא-הוא תחושת האבסורד".

את תחושת האבסורד סיכם השבוע ראש הממשלה בצורה נפלאה. "העיתוי לא היה בזמן הנכון", צייץ בטוויטר בנוגע לדיון בוועדת הכספים על הטבות המס שלו. אם מתעלמים מההקשר ומנכשים מהמשפט את האטימות והניכור, נשארים עם אחד מגדולי משפטיו אי פעם. בואו נצלול לעומקו לרגע.

המשפט "העיתוי לא היה בזמן הנכון" אומנם נראה עילג במבט ראשון, אבל אם מתעכבים עליו לעוד רגע, מבינים שהוא מנסה, אולי באופן לא מודע, למתוח קו - לעיתים מפריד, לעיתים מחבר - בין הזמן, אותו נהר נצחי ואדיש שנע בכיוון אחד בלי הפסקה, איתנו או בלעדינו, מלפנינו ואחרינו, הנהר היחיד שאליו באמת אי אפשר להיכנס פעמיים, ובין העיתוי, התזמון - אותו ניסיון אנושי כל-כך, אמיץ ומכמיר לב באותה מידה, לתפוס טיפה אחת ולהגיד, זו שלי, עכשיו נכון. להיאחז במשהו, ולו לשבריר. הזמן כבר הוכיח שוב ושוב שאי אפשר לאלף אותו, הוא לא נכון והוא לא לא נכון, הוא פשוט הוא. כל מה שהיה זה לתפוס תזמון נכון פה ולהצטער על עיתוי לא נכון שם. עכשיו גם אלה זרוקים בצד הנהר. העיתוי של כל מה שקורה פשוט לא היה בזמן הנכון.

ד. דרך הפריזמה האבסורדית, של עולם נטול מאורות ואשליות, אפשר להבין הרבה יותר טוב את מה שקורה בעולם. זה מה שמשותף לכל שבירות הפסלים, שינויי השמות, והאווירה הכללית של מחיקת כל השגיאות והטעויות והעוולות כאילו לא היו. אמנים מתנערים מיצירתם ועמים מתנערים מעברם.

זה אחד מסימני הזמן: קשה מאוד להסתכל קדימה, הרי הסוף רחוק וכל זה, אי אפשר לראות כלום ואף אחד לא בדיוק יודע מה לעשות, אז מסתכלים אחורה - את העבר אנחנו עוד יכולים לתקן, איכשהו, את העבר עוד אפשר לשפר, בערך.

אם אנחנו לא יכולים לומר שיהיה בסדר, לפחות נעשה כאילו שהיה בסדר. 

הרהור: חוסר משמעת, אווירת חפיף, סמוך עליי: המילים עומדות במבחן הזמן. זה הזמן שלא עומד במבחן המילים.