זו לא הבעיה שלי, זה "שלהם": איך המסגור התקשורתי מעצב את יחסינו למחאות

למה, בניגוד למחאות בארה"ב בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד, המחאה בארץ "לא עברה מסך", ואיך התקשורת הישראלית מצליחה לעצב את הנרטיב אחרת כאשר המאבק הוא סביב אותה תופעה בדיוק?

מהומות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
מהומות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

בואו רגע נדמיין שהמחאה המדוברת כנגד גזענות ואלימות משטרתית, אשר הוצתה בארה"ב בעקבות חניקתו למוות של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר לבן, מתרחשת ממש כאן בישראל. נדמיין שישנם אזרחים ישראלים, שרק משום שצבע עורם שחור נוטים לסבול מבורות במצב הטוב ומגזענות במצב הרע. וזו באה לידי ביטוי באינטראקציה עם רשויות החוק, הסללה במוסדות החינוך, הפליה בשוק העבודה, אי נגישות ראויה להשכלה גבוהה והרשימה עוד ארוכה.

אז למי שפספס, מחאה דומה במהותה לזו שמתקיימת בארה"ב כבר התרחשה כאן, ולמעשה היא עשויה להתעורר שוב. מחאת ישראלים יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית, אפליה וגזענות התעוררה מהשטח ונבטה על מצע של כאב עמוק, של חוסר אמון ברשויות החוק והאכיפה, של עוולות ואי צדק שמושתתים על בורות וגזענות. אבל המחאה הזו "לא עברה מסך", הדיון הציבורי התייחס אליה כהתפרעות אלימה, כמפגן של זעם, כמחאה ש"לא שייכת לנו", וזה קרה הרבה בזכות הסיקור התקשורתי.

אז איך זה קורה? איך התקשורת הישראלית מצליחה לעצב את הנרטיב אחרת כאשר המאבק הוא סביב אותה תופעה בדיוק? ומדוע המחאה של ישראלים יוצאי אתיופיה לא זכתה לחיבוק התקשורתי שהמחאה בארה"ב מקבלת?

על מנת שנוכל להבין את יחסי הכוחות והנפשות הפועלות, התקשורת מסמנת לנו מי "הרע" ומי "הטוב" בסיפור. במקרה של פלויד, "השוטר הלבן" מוצג כ"רע" והשחור שנהרג מוצג כ"טוב". וזה נעשה על ידי מתן בולטות לאירועים שיאירו את השוטר באור שלילי, כמו למשל מעורבותו של השוטר במקרי ירי קודמים, העובדה שאשתו מחליטה להתגרש ממנו בעקבות המקרה, וכותרות שקוראות לו "האיש השנוא באמריקה". פלויד לא מוצג כאיום פוטנציאלי על השוטר, והרקע הפלילי שלו מוצנע בשיח התקשורתי.

בנוסף, נוכל למצוא דיווח נרחב בנוגע למותו ולסבלם של בני משפחתו (טקס האשכבה עצמו, שחזור הרגעים האחרונים בחייו והבלטת תחושות הזדהות וצער על מותו מצד אושיות מוכרות רבות, ביניהם כוכבי ספורט בינלאומיים).

במקרה של סלומון טקה ז"ל, שנהרג אף הוא מירי של שוטר לבן, ההבחנה התקשורתית בין "התוקף" ל"קורבן" לא הייתה ברורה וחד משמעית. לכן לא הייתה בנמצא בולטות לצער ולכאב שנגרם לסלומון טקה ז"ל ומשפחתו. להיפך, השוטר שירה בו הוצג לא פעם כזה שעשוי ליפול קרבן בעצמו לאלימות מצד מוחים מהקהילה האתיופית ("הגיעו לרבין, אגיע לשוטר שהרג את טקה") . ולזה אפשר להוסיף את הדיון אודות הרקע הפלילי של סלומון טקה לפרסם אותו או לא לפרסם אותו? אמיתי או פייק? מה שזרע ספק בדיון הציבורי בדבר מיהו הקורבן בפרשה.

אך יותר מכל, נראה כי השיח התקשורתי הישראלי סביב המקרה של פלויד ממוסגר כטלאי אחד משמיכת טלאים רחבה של גזענות ואלימות כלפי קהילת השחורים בארה"ב. ובעוד השיח התקשורתי של המחאה בארה"ב העצים את הכאב והפגיעה לאורך השנים בקהילת השחורים, הסיקור של המחאה בישראל העצים את הפן האלים של המפגינים עצמם, והפך את הפרות הסדר שלהם והתנהלותם לנושא המדובר, במקום הסוגיה סביבה הם מוחים ( "מפגן זעם", "לילה של זעם: הרס ופצועים בתל-אביב", "זעם יוצאי אתיופיה").

אופן ההתייחסות של התקשורת הישראלית למחאה בארה"ב כנגד אלימות משטרתית מהווה הזדמנות חשובה לעורר דיון ביקורתי בכוחה של התקשורת לעצב דיון ציבורי ולהביא לשינוי חברתי. חשוב להבין כי האופן בו התקשורת "תארוז" לנו את המסר יכול להיות זה שיכריע בין ההחלטה להצטרף למחאה או לצקצק על פקקי התנועה וחוסר התחשבות המפגינים.

כאשר הסיקור מקשר בין מקרה ספציפי לתופעה רחבה הוא מאפשר לכלל הציבור להתחבר לערכים שביסודות אותה מחאה. אך בסיקור התקשורתי הישראלי של מחאת  יוצאי אתיופיה, היא ממוסגרת כמחאה ששייכת ל"קהילה האתיופית" ("מחאת יוצאי אתיופיה") ובכך המסר שעובר הוא כי המחאה הזו לא שלי, ולא שלנו כחברה, אלא "שלהם". אולי בפעם הבאה התקשורת תשכיל להתייחס לנושא ההפגנה, ואז חלקים ניכרים בציבור לא יישארו כצופים מן הצד ויצאו לרחובות, לבן לצד שחור. 

הכותבת היא מרצה במכללת ספיר ודוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים