אין טעם באיכוני השב"כ ללא המחקר האנושי

בעקבות האצת הנדבקים בקורונה בארץ, אזרחים רבים קיבלו הודעת טקסט, או מכירים מישהו שקיבל, הודעה המורה לו להיכנס לבידוד על-סמך איכוני השב"כ. הדיון הציבורי על האיכונים מלווה את המאבק בקורונה מתחילתו, והוויכוח על נחיצותו מוצדק: האם נכון להשתמש בכלי כה פוגעני, המיועד למלחמה בטרור, כדי לאתר פחות משלושה מכל עשרה חולים; והאם מוצדק לחשוף שיטות פעולה חשאיות של השב"כ, ולגרום לו נזק תדמיתי.

הרתיחה החריפה עם תחילת "הגל השני" של הקורונה. לפי נתוני משרד הבריאות שנמסרו לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נשלחו תוך שבועיים כ-126 אלף הודעות על-סמך איכוני השב"כ. זוהי כמות שמכניסה עיר לבידוד. הבעיה היא, שמנתוני משרד הבריאות עולה כי כ-34 אלף אזרחים עירערו על ההודעות; כ-58% מהערעורים התקבלו, והאזרחים שוחררו מהבידוד. כלומר, מדובר בקרוב ל-20% של שגיאות.

או אז התעוררו השאלות: איך ייתכן שהכלי של השב"כ כל-כך מזייף? והאם גם בשימושים האחרים שלו, שמיועדים למלחמה בטרור, יש כל-כך הרבה אזהרות שווא וטעויות (המכונות "פולס פוזיטיב")?

התשובה לכך, היא שכלי האיסוף המשוכללים של השב"כ אכן כוללים את היכולות לנתח נתוני מיקום (איכונים) ומידע דיגיטלי אחר (כמו היסטוריית שיחות והודעות). אבל במצב רגיל מה שנאסף איננו עומד בפני עצמו. כאשר משתמשים בנתונים לקבלת החלטות, הם עוברים תהליכים נוספים של סינון אנושי, מחקר ובחינה נוספת.

המשמעות היא, שישנה כאן אזהרה עקרונית לגבי מגבלות השימוש בנתונים גולמיים על-ידי מערכת הביטחון לצורך קבלת החלטות המובילות לפעולה. בעשור וחצי האחרונים השתכללו מאוד יכולות איסוף הנתונים (דאטה). שביל "פירורי הלחם" הדיגיטלי שמותיר אחריו כל אדם הוא כמעט אינסופי. מכשיר הטלפון הסלולרי מרובה החיישנים, הפעילות ברשת וברשתות החברתיות, ההיסטוריה הרפואית הממוחשבת, מצלמות הרחוב שרושתו בעולמנו ועוד - כולם הפכו למקורות לאיסוף נתונים המשמשים גם להשגת מודיעין ולסיכול טרור.

עם זאת, בארגוני הביטחון מוטמעת ההבנה שלפיה "מטרה" איננה מפגש מקרי בין יכולת "איסופית" כלשהי לבין האויב, אלא היא, בראש ובראשונה, תוצר של תהליך בעל אופי מחקרי מובהק. את אמצעי האיסוף צריך לכוון, את הנתונים צריך לעבד, ואת האויב צריך "להפליל". כדי לעשות את כל אלו דרושה היכרות עמוקה עם ושל האויב, ומחקר על מעגלים רחבים יותר מנתוני התקשורת. כלומר, נתונים ומידע לבדם אינם מאפשרים לרוב להגיע להבנה שמאפשרת פעולה שהיא תוצר מובהק של ניתוח, הערכה ושיפוט.

שימוש יעיל בשב"כ להתמודדות עם המגפה היה אמור להיות בדרך הבאה: משרד הבריאות יעביר לשב"כ מספרי טלפון של חולים מאומתים; השב"כ יחזיר נתונים של אזרחים שבאו במגע עם החולים; משרד הבריאות יבצע חקירה אפידמיולוגית נוספת של הנתונים האלה, ויברור מתוכם את מי שכנראה באמת צריכים להיכנס לבידוד. הבעיה היא, שמשרד הבריאות ראה כנראה בשב"כ כלי חלופי לחקירות אנושיות, והעביר את הנתונים הגולמיים שקיבל מהשב"כ, באמצעות הודעות להיכנס לבידוד. כך נוצר אחוז השגיאה הצורם.

ניתן היה לומר, אולי, שהנזק אינו כה גדול, כי מדובר "רק" בבידוד, ונכון לשלם את מחיר הטעות בגלל החשש מהדבקה המונית. אבל יותר ויותר מתבררים הנזקים, הישירים והעקיפים, של הודעות הבידוד הנרחבות, ובראשם הפגיעה באמון הציבור, ברווחתו ובפרנסתו.

הלקח שניתן ללמוד מפרשיית האיכונים הלא מדויקים רחב הרבה יותר מהטיפול-מאבק בקורונה. ברור שהטכנולוגיה מסייעת לנו לדעת דברים. אך מתברר שהזרם העצום של הנתונים כשלעצמו ,אינו מוביל בהכרח לשיפור יכולות הפעולה שלנו. כדי להשתמש בנתונים באופן יעיל - בלחימה ובסיכול טרור, בהתמודדות עם מגפה, בייעול שוקי בנקאות וביטוח, ברפואה מותאמת אישית ועוד - חובה להתגבר על הפיתוי לראות בהם תחליף לפעילות מחקרית ולבחינה רחבה יותר. 

ד"ר שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה; תא"ל (מיל') ברון הוא סגן ראש המכון לביטחון לאומי למחקר, ושימש כראש חטיבת המחקר באמ"ן

*** גילוי מלא: ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר השתתפה בחיבור הקוד האתי של 'גלובס'