מפגינים, אל תתבלבלו: רוח גבית עזה לא בהכרח מנחילה ניצחון היסטורי

יש משהו מסעיר ומרגש במחאת רחוב; אבל יש בה גם משהו משכר ומסוכן.

הצפיפות של הכתפיים והתחככות המרפקים, אפילו בעידן הנגיף, נוסכים בטחון. הם מזכירים לצועדים-בסך שמחאתם אינה מוגבלת לבועת המיקלדת, לחדר השינה, למרפסת. קולם אינו קורא במדבר. אחוות הרחוב והכיכר מחזקת בהם את הרצון להיאבק ולהישמע. זה מצוין.

אבל מחאת הרחוב עלולה לנסוך עודף ביטחון, היא עלולה לעוות פרופורציות, היא נוטה לא פעם לעורר רושם לא מדויק על היקפו של בסיס התמיכה. כאשר מאות צועדים ברחובות צרים למדי, או אפילו כאשר אלפים מתגודדים בכיכר עירונית, הם מתפתים בהכרח להפריז בכוחם. הם גם מתפתים להמעיט מכוחה של ההתנגדות להם.

יש עוד סכנה אחת: הרחוב נוטה למשוך את הקצוות המיליטנטיים. יש בו תמיד, תמיד, ייצוג-יתר לאקסצנטרים, שמחאתם מכוונת נגד כל ביטויי הסטאטוס-קוו, וטבולה ברוטב, או בחומץ, של איבה לחברה ולתרבותה הפוליטית. מחוותיהם נוטות להיות לא-אופייניות, והתוצאה הלא-רצויה היא שהן מכתימות את כל השאר.

״אין מה להפסיד״?

המוחים, הניזונים זה מן האנרגיה הרדיקלית של זה, מתפתים להתייחס בביטול אל עצות טקטיות.

כמו למשל העצה להיזהר, להוריד את הטמפרטורה ולהנמיך את הדציבלים, ולזכור ש״אין מה להפסיד״ הוא חיווי נפסד. תמיד יש מה להפסיד.

ראו-נא מה קרה למפגינים הנועזים והנערצים של הונג קונג. הרוב הגדול שלהם לא היו אלימים; אבל עצם נוכחותם המסיבית ברחוב העניקה פלטפורמה לגרעין קשה של קיצונים אלימים.

מפגיני הונג קונג לחמו על שימור האוטונומיה של עירם מפני מדינת המשטרה הסינית. איך אפשר שלא לרחוש להם אהדה. אבל הם עשו כן בהאמינם שיותר גרוע לא יוכל להיות, וממילא ״אין להם מה להפסיד״.

התוצאה ידועה: הם העניקו תירוץ למדינת המשטרה הסינית לתקוע את המסמרים האחרונים בארונה של האוטונומיה. המרד של הונג קונג הפך אפוא לאקט של התאבדות אפופת-גבורה.

הניצוץ של מאי כבה ביוני

מוחי רחוב, בייחוד אלה שרוח מהפכנית נושבת בגבם, חוזרים ומקילים ראש בתוצאות הלא-צפויות הצפויות-מאוד של התנהלותם. הם נוטים שלא ללמוד לקחים מקודמיהם.

קחו למשל את מאי 1968. זה היה זמן מופלא באירופה. ניצוץ שנדלק בפאריס איים להבעיר את חצי היבשת (זה החצי שבו היו דמוקרטיות מערביות).

הסטודנטים של פאריס התחילו את מחאתם בתלונות על תכנית-הלימודים, אבל עד מהרה נמצאו מקדשים מלחמה על הסטאטוס-קוו. הם חשבו, במידה שחשבו, כי ״הדמוקרטיה הבורגנית״ בשלה להפלה ולהחלפה. הם היו קרובים להצליח. בשלב מסוים, נשיא הרפובליקה אפילו עזב את פאריס, ורבים חשבו שזה הזמן להכריז על ממשלה זמנית חדשה, מן הרחוב, כמו ב-1871, כמו ב-1848.

עד מהרה התברר, שלדמוקרטיה הבורגנית דווקא היה בסיס תמיכה רחב.

בחירות בזק לפרלמנט, ביוני 1968, הנחילו ניצחון כה עצום ממדים לימין - 354 מושבים מתוך 487, עלייה של 111 לעומת הבחירות הקודמות - שהמהפכה השתנקה. התבדו התקוות שעוד משטר צרפתי יקרוס על הבריקדות של הגדה השמאלית.

הליגה הקיסרית

מרקסיסטים תמיד רחשו בוז להעדפותיו של המעמד הבינוני. למען האמת, חינוכו הפוליטי של מרקס נרכש במידה רבה בפאריס, אגב התבוננות בעוויתות מהפכניות כושלות של דורות קודמים.

מרקס ראה, וחזר וציין, שמתוך העוויתות האלה בוקע תמיד איש חזק, המצליח לשכך את פחדי המעמד הבינוני, לפחות לזמן מה. הוא ראה את מהפכת 1848 מתרסקת על סלעיו של לואי נפוליאון, הרפתקן נלעג ופומפוזי, שנחל ניצחון עצום ממדים בבחירות הדמוקרטיות ביותר שהיו אי פעם בצרפת עד אותו הזמן. הוא שם קץ לדמוקרטיה, ונשאר 22 שנה, תחילה כנשיא ואחר כך כקיסר.

דונלד טראמפ שייך לליגה הקיסרית. הוא הנשיא הראשון בתולדות ארה״ב, הקורא לדחות את הבחירות לנשיאות, אפילו מבלי להגיד עד מתי. אילו יכול, הוא היה כופה את הדחייה בכוח. הוא היה מוכן לעולל לרפובליקה האמריקאית מה שעוללו יוליוס קיסר ויורשיו לרפובליקה הרומית לפני 2000 שנה ויותר, ומה שעולל לואי נפוליאון הנ״ל (״נפוליאון השלישי״) לרפובליקה הצרפתית של אמצע המאה ה-19.

כל הסקרים בארה״ב מראים זה זמן מה, שדונלד טראמפ עומד להפסיד בנובמבר. אבל הסקרים גם מראים, שרוב האמריקאים אינם תומכים בהפרזות הרדיקליות של תנועת המחאה, המכנה את עצמה ״חיי שחורים חשובים״. רובם דווקא תומכים בעצם המוטו שלה, ובמה שמשתמע ממנו. אבל הם אינם תומכים בהפרזותיה המהפכניות. הם אינם תומכים ב״ביטול המשטרה״, והם בוודאי אינם תומכים בהבערת בניינים של בתי משפט פדרליים.

טראמפ מנסה למצוא דרך לתרגם את ההתנגדות הזו לדפוסי הצבעה. הוא יוכל לעשות כן רק אם המחאה תידרדר לאלימות-רחוב רחבת ממדים. או-אז יהיה טעם מיוחד להתיימרותו להיות ״נשיא החוק והסדר״.

עייפות כללית מהתנהגות הרדיקלים

כבר היו דברים מעולם. ספר חדש בארה״ב, MayDay 197 מתאר ניסיון של רדיקלים לכבוש את חוצות וושינגטון לפני 49 שנה, ולשתק את פעולת הממשלה. הנשיא ניקסון שיסה בהם אלפי סוכנים פדרליים חמושים. נעשו מעצרים המוניים, שלא נראו דוגמתם בתולדות אמריקה.

ניקסון עצמו, שהיה עורך דין על פי השכלתו, ידע שהמעצרים אינם חוקיים. הממשלה אפילו שילמה אחר כך פיצויים לנעצרים. אבל היעד הושג, המהפכה נקטלה באיבה, ושנה וחצי אחר כך ניקסון ניצל עייפות כללית מהתנהגות הרדיקלים, כדי לנחול את נצחון הבחירות הגדול ביותר של כל הזמנים: 49 מ-50 המדינות של ארה״ב תמכו בו, עם כמעט 61% של הקולות. כמובן, ניקסון עצמו נאלץ להתפטר ב-1974, ורק חנינה מנעה את העמדתו למשפט, אבל לזה לא היה כל קשר לדיכוי המהפכה.

טראמפ היה רוצה לעשות מעשה ניקסון. ההבדל החשוב הוא שלניקסון לא היתה מגיפה, ולא היתה אבטלה של 11%, והוא היה רהוט ומאוזן, לפחות כלפי חוץ.

אף על פי כן יש מה ללמוד ממאי 1971 וממאי 1968: שכרון הסולידריות עלול להרעיל את מחאת הרחוב, בייחוד אם גרעין קשה של רדיקלים יצליח לחטוף אותה. רדיקלים טובים בחטיפות, והם מוכנים להקריב את הטווח הקצר והבינוני לטובת הנצח. כל השאר מתקשים להתנחם בנצח.

 מחכים לקדושי הרחוב המעונים

אם אמנם אנחנו חווים עכשיו רגע מהפכני גלובלי, זה הזמן למשמעת-ברזל, לא לפריקת עול.

ההתקפה על מפגינים של השמאל ברחובות תל אביב השבוע היתה תזכורת על שיטות הפעולה של חלק מן הימין. בערים אמריקאיות, אנשי ימין מנסים מפעם לפעם לדרוס מפגינים שמאליים. לפחות פעם אחת, בקיץ 2017, הם הצליחו. בשבוע שעבר נורה מפגין שמאלי למוות באוסטין שבטקסס (היורה טען להגנה עצמית. המפגין נשא רובה סער אק-47, ולטענת היורה הוא כיוון את קנהו לעבר מכוניתו.)

גם תל אביב וירושלים, גם אוסטין ופורטלנד וסיאטל ואחרות, עומדות בשלבים מתקדמים של המתנה למרטירים, זאת אומרת קדושים מעונים. אין להן פטנטים על ההמתנה הזו. קדושי רחוב מעונים הציתו מהפכות, או לפחות העניקו להן השראה, מאז תחילת הזמן המודרני (הבה נגיד, מן הרבע השני של המאה ה-19).

גוויית רחוב יחידה, או גוויות יחידות, שללו לגיטימיות ממשטרים, והעניקו תוקף לתנועות מחאה. הנאצים הפכו את גוויית-הרחוב של אחד, הורסט וסל, לסמל רב כוח. ״השיר של הורסט וסל״ נעשה המנון לאומי דה פאקטו לאחר עלייתם לשלטון. בפראג, להבדיל, גוויית-רחוב העניקה את הדחיפה הסופית ל״מהפכת הקטיפה״ של 1989, שהפילה את המשטר הקומוניסטי. במוסקבה, שלוש גוויות-רחוב הוציאו מיליון וחצי בני אדם אל הרחובות, באוגוסט 1991, בטקס האשכבה-למעשה של המשטר הקומוניסטי.

אני אינני אומר, ואפילו אינני רומז, שמישהו ממפגיני השמאל בתל אביב ניסה להפוך לקדוש מעונה. התיעוד הוויזואלי מראה חד משמעית, שהם היו קורבנות של התקפה בריונית. הנטייה הפחות או יותר קבועה של הימין-ברחוב (פלח דמוגרפי שאינו מייצג את הימין כולו) היא להעדיף אלימות פיזית על פני התנצחות מילולית. אני חושב שהנטייה הזו ניכרת גם בטוקבק עלי-רשת. אולי היא מציינת קשיי התבטאות ותרעומת אנטי-אינטלקטואלית.

נראה בעליל שתור המרטירים עומד להגיע. זו אולי הסיבה שמר נתניהו עצמו מנסה לתפוס טרמפ, ולהפוך את עצמו לקדוש-מעונה-בכוח. הוא אינו מסוגל לקרוא את תומכיו לסדר, אולי מפני שקריאות כאלה אינן חלק מלשון הדיבור והמחשבה של הימין הישראלי. השאלה היא אם אגב הרדיקליזציה של הרחוב, חלק של השמאל הישראלי נקלע אל מצב-דעת דומה. השאלה היא אם הקצוות הפוליטיים והרעיוניים חוזרים להזין זה את זה, לרעת שלומה של החברה.

בלילות הקיץ החמים, בין פורטלנד לטלביה, נחוצה הרבה חוכמה טקטית, והתחייבות חד משמעית לאי-אלימות.

לנין לגלג פעם על הקומוניסטים הגרמניים: ״כשהם יצטוו לכבוש את תחנת הרכבת, הם יקנו תחילה כרטיסי כניסה״.

אולי באמת מוטב לרכוש כרטיסים לפני שמנסים לכבוש את תחנת הרכבת.