“לא מאמינה שאלה החיים שלי. זה גיהינום"

איילה הדרי עבדה 40 שנה בנתב"ג, עד שהוצאה לחל"ת, שכבר הוארך עד אמצע 2021. • הקצבאות שבאמצעותן היא מתקיימת לא מאפשרות לה לטפל בבעלה החולה ולסייע לשני ילדיה, שגם הם בחל"ת: "הולכת נגד זרם חזק שאני לא יכולה להתגבר עליו" • פרויקט מיוחד

משפחת הדרי / צילום: איל יצהר, גלובס
משפחת הדרי / צילום: איל יצהר, גלובס

איך נראים החיים של משפחות מעמד הביניים שאיבדו את מקור פרנסתן העיקרי בקורונה? חמש משפחות משרטטות, צעד אחר צעד, את הנפילה הכואבת מאז מרץ ועד היום. 

משפחת הדרי | איילה (62) וניסן (67), פלוס שני ילדים

מגורים: ראשון לציון
עיסוק לפני המשבר: דיילת מודיעין בנתב"ג
היום: שניהם לא עובדים

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

"במשך 40 שנה עבדתי בנתב"ג, בארבע השנים האחרונות ברשות שדות התעופה. בדיוק כשהתחלתי את השנה החמישית, שנת הקביעות, שכולם כמהים לה, יצאתי עם עוד כ־2,000 עובדים זמניים לחל"ת.

"באותו הרגע התחיל מחול שדים. יש לנו משכנתה של 5,000 שקל בחודש, שלקחנו כשהיינו בני 40, חזקים, בריאים ומלאי תקווה. אף אחד לא צפה שזה מה שיהיה. אנחנו חיים על דמי אבטלה של 4,000 שקל, קצבת זקנה של 2,300 שקל וקצבת נכות של 3,000 שקל עבור ניסן, שהוא מושתל כליה. את כל הקרנות כבר פדיתי. תוריד משכנתה, חשבונות, אוכל. אנחנו גם חייבים להחזיק רכב בשל נסיעות תכופות לטיפולים של ניסן.

טיימליין משפחת הדרי/ איורים: עובדיה בנישו
 טיימליין משפחת הדרי/ איורים: עובדיה בנישו

"יש לנו שני ילדים. אחד בן 38 על הרצף האוטיסטי שחי בדיור קהילתי מוגן. מבחינתי זו פינה אחת שקטה בחיים. הייתה לו עבודה שהכניסה לו קצת כסף, אבל עכשיו גם הוא בחל"ת. הבת שלנו, 34, גם היא בחל"ת כי העסק שעבדה בו נסגר והיא לא מוצאת מקום חדש. אנחנו לא יכולים לעזור להם והם לא יכולים לעזור לנו.

"אנחנו מחפשים כל דרך להגדיל הכנסה, אבל הבן שלי למשל התחיל לעבוד בסופר, ואחרי שבועיים אמרו לו שזה לא מתאים והוא איבד את הזכאות לדמי אבטלה. מפחיד לצאת לעבוד. אמרו לנו לפנות לבנק כדי לעצור את המשכנתה, אבל הריבית על העצירה היא דרקונית. ומה, נדחה לעוד שנה? מה יהיה בעוד שנה אם השדה לא יחזור לעבוד? אני חורקת שיניים ומשלמת את המשכנתה".

"הלכתי לבקר את אמא שלי בת ה־88, שחיה מקצבת שארים וזקנה בלבד, והיא נתנה לי 200 שקל בשביל הילד ומנגו ואפרסקים בשבילי. אני לא רוצה לקחת, זה מהפה שלה, אבל היא כל כך מבקשת אז אני לוקחת, ובוכה.לפעמים אני מרגישה שאני הולכת נגד זרם חזק שאני לא יכולה להתגבר עליו".

"אני עושה חשבון על הכול. פעם הייתי ממלאה שקית עגבניות, היום אני לוקחת שלוש עגבניות ושני מלפפונים. ואם אני קונה שעועית ירוקה קפואה אז באותו השבוע אין ירקות טריים. בערב אנחנו אוכלים יוגורט. לפני זה לא עשיתי הרבה חשבון לאוכל, אם התחשק לי - לקחתי. היום אנחנו לא תמיד אוכלים שלוש ארוחות ביום. לפני כמה חודשים קניתי לבן שלי אייפד כדי שיוכל לדבר עם הפסיכולוגית שלו בקורונה. זה במקום האוכל שלי.

משפחת הדרי / צילום: איל יצהר, גלובס
 משפחת הדרי / צילום: איל יצהר, גלובס

"הימים שלנו מצומצמים. אין הרבה מקומות שאנחנו יכולים ללכת אליהם. אני מרגישה שאנחנו במצור. אני מחפשת נקודות זמן ואין. ביום שישי הלכתי עם הבת שלי והנכדה לקנות לה ילקוט לכיתה א’. באנו ראשונות, כשהקניון היה ריק, קנינו את התיק ויצאנו. חלקנו בינינו את ההוצאה על התיק, 300 שקל. אבל מאיפה אני אוריד את 150 השקלים? מהאוכל? ובכל זאת, אני לא יכולה למחוק את החיים לי לגמרי. מתי יהיו לי עוד פעם נכדות בגיל 6?

"אם לא תהיה לי עבודה בשנה הקרובה, אז או שניקח משכנתה הפוכה או שנמכור את הבית, נכסה את המשכנתה, נקנה דירה בחריש, שם עוד אפשר, ונחיה ממה שיישאר.
"אני מדברת איתך ולא מאמינה שזה אורח החיים שלי. איזה חיים אלו? חיים בגיהינום. אנחנו שומרים מאוד על ריחוק ומסכות, אבל כל מה שקורה במדינה זה תוהו ובוהו אחד גדול, כאוס. אני כבר לא מאמינה לכלום. משהו לא הגיוני קורה. אני לא רוצה לחשוב שכל זה בגלל פוליטיקה, אגו וכוח. ועל גבם של מי? של אנשים כמוני. אני כבר בשליש האחרון של חיי, אבל מה יעשו הצעירים?".