"אני במקום של איך אני משיגה לחם למחר. לחם. למחר. אתה מבין?"

איילת ואיתי הריס, בעלי משחקיית הילדים גליצ'ה בראשון לציון, משתכרים היום מינימום כעובדי סופר וכורעים תחת נטל ההלוואות • "אנחנו מקבלים בשר מאמא שלי ופירות מאבא שלי, ועם המים שיוצאים מהמזגנים משקים את העציצים" • פרויקט מיוחד

משפחת הריס / צילום: איל יצהר, גלובס
משפחת הריס / צילום: איל יצהר, גלובס

איך נראים החיים של משפחות מעמד הביניים שאיבדו את מקור פרנסתן העיקרי בקורונה? חמש משפחות משרטטות, צעד אחר צעד, את הנפילה הכואבת מאז מרץ ועד היום.  

משפחת הריס | איילת (46), איתי (50), אורי (12), נדב (10) ויעל (7)

מגורים: יבנה
עיסוק לפני המשבר: בעלי משחקיית ילדים
היום: קופאית וסדרן בסופר

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

"עד לפני שמונה שנים עבדנו שנינו בהייטק. כשעזבנו הקמנו משחקיית ענק, גליצ'ה (450 מ"ר במתחם טיב טעם בראשון לציון - ד"פ). היינו לוקחים מהעסק 20-15 אלף שקל לחודש יחד, שזה בכלל לא הרבה. חיינו גם כך בצמצום, בשכירות ביבנה. אין לנו בית משלנו, מעמד ביניים קלאסי - כזה שכל מכה בכנף מסיטה מהמסלול.

כבר ב-5 במרץ, כשראינו את מצב הקופה ואירועים התבטלו בזה אחר זה, לקחנו הלוואת בלון של 100 אלף שקל כדי לשלם חובות לספקים ומשכורות לעובדים (כ-30 עובדים, חלקם נוער בסיכון). את ההלוואה החזרנו בתחילת יוני.

טיימליין משפחת הריס/ איורים: עובדיה בנישו
 טיימליין משפחת הריס/ איורים: עובדיה בנישו

"מהר מאוד זיהינו שלא תהיה שום עזרה מהמדינה. שונאת את המילה 'עזרה', אלה הרי כספי הביטוח והמסים שלנו. זה שוד. ב-15 במרץ סגרנו את המשחקייה ועצרנו הכול - החוגים של הילדים, הביטוח לבית, אין יותר קניות ספונטניות, בשר מקבלים מאמא שלי, פירות מאבא שלי. ההורים של איתי שולחים לנו אוכל. אני מספרת את כולם בבית, צובעת שיער לבד, מובן שאין מניקור־פדיקור. עם המים שיוצאים מהמזגנים אנחנו משקים את העציצים, את הגינה הפסקנו להשקות והיא התייבשה. לא משתמשים במייבש כביסה, לא נוסעים באוטו שלא לצורך, כל טיפולי השיניים הלא דחופים יחכו. רק את הסלולרי השארנו. אני במקום של איך אני משיגה לחם למחר. לחם. למחר. אתה מבין?

"יומיים אחרי שסגרנו את גליצ'ה התייצבנו לעבודה בטיב טעם: אני (46) כקופאית ואיתי (50) כסדרן ומלקט. שנינו מרוויחים משכורות מינימום. אנחנו עושים קניות רגע לפני שסוגרים את הסופר, כשהלחם והירקות בזול, ולוקחים את קצבת הנכות של ההורים (סיפורם של איילת ואיתי נחשף בתוכנית שישי עם אילה חסון בערוץ 13).

"היום למשל אני עובדת מ-12:00 עד 22:00, עכשיו אני מדברת איתך בהפסקה, ואיתי מ-6:50 עד 18:00. אנחנו עובדים סביב השעון, עם הפסקות קצרות, ועושים הכל - ניקיון, אריזה, סידורים. יש לנו שלושה ילדים אורי (12), נדב (10) ויעל (7) שנשארים נעולים בבית עד שאנחנו חוזרים. הם בבית כי אני לא יכולה שמישהו מהם יידבק. אין לי יכולת לשלם לבייביסיטר וההורים שלנו בקבוצת סיכון. גם כשנפתחו בתי הספר לא שלחתי, כי מי יענה למורה או ילך לקחת אותם אם יקרה משהו באמצע היום? אין לי איך להגיע".

משפחת הריס / צילום: איל יצהר, גלובס
 משפחת הריס / צילום: איל יצהר, גלובס

"הפעימות הן לעג לרש"

"בתחילת מרץ הראינו לבעלי המתחם שאין אנשים ושהאירועים מבוטלים. קיווינו לפריסה של שכר הדירה, אבל בטיב טעם הפתיעו ואמרו: כל עוד העסק סגור, תשכחו משכר הדירה. זה יותר מרבע מיליון שקל, וזה הדבר היחיד שמשאיר את המשפחה שלי בחיים ואת הראש מעל המים. לא הפעימות שניתנו, שהן לעג לרש. אני קוראת לכל בעלי הנכסים שידם משגת - אם אתם יכולים, זו הצלת משפחות. כששאלו בטיב טעם מה עוד אפשר לעשות, מיד אמרנו: תן לנו עבודה.

"בסוף אפריל קיבלנו 'הלוואת קורונה' מהקרן הייעודית שהוקמה, שאותה מתחילים להחזיר בעוד שנה. הגשנו תוכנית מפורטת וקיבלנו 248 אלף שקל. ואני כבר שואלת את עצמי, אלוהים אדירים - מאיפה נחזיר? העסק אפילו לא קרוב לפתיחה.

"על כל חודש שבו אנחנו סגורים קיבלתי דמי אבטלה של 1,100 בממוצע והעסק קיבל 8,000 שקל בממוצע כהחזר הוצאות. ההוצאות של העסק - כשהוא סגור - הם 70 אלף שקל בחודש, שאותם אנחנו משלמים מההלוואות שלקחנו. זה לא בסדר. חוץ מזה עצרנו את כל ההלוואות שהיה אפשר, אבל ביולי גילינו שגבו לנו 2,300 שקל רק על ריביות. זה מחצית מהמשכורת שלי היום. עצרנו גם את הארנונה, אבל עיריית ראשון לציון הפקידה ב-15 במרץ את הצ'ק שלה, כמעט 4,000 שקל. אחרי שהתקשרנו הם ביטלו את הצ'ק, אבל הבנק גבה עמלה של 52 שקל על ההחזרה. השתוללתי שם, זו שעה וחצי עבודה שלי.

"לאורך כל מאי ותחילת יוני הכינו אותנו לפתיחה ב-14 ביולי.צבענו, ניקינו, התכוננו. קנינו מדחומים ומדבקות, הורדנו שעות עבודה בסופר, ואז, באותו היום, הודיעו שלא פותחים. הורדנו את השאלטר. אני לא יכולה לתאר לך את מפח הנפש".

"תהליך פרידה מהאגו"

"עברתי מלהיות בעלת עסק שמנהלת עובדים למי שצריכה לבקש רשות ללכת לשירותים. חייב להיות פה תהליך של היפרדות מהאגו, גם כאמא ובת זוג. אם לא עושים אותו, לא מצליחים לעבור את התקופה בשלום. צריך להתנתק מכאב הלב. אם את לא עושה קאט, המרמור יציף אותך כל הזמן, ואחריו הדיכאון. ואם את לא עושה את הקאט הזה בפרנסה, לא תצליחי לעשות אותו גם כאמא ובת זוג. תחזרי הביתה ותהיי כבויה.

"להיות קופאית זה להיות צינור. לפעמים אפילו לא מסתכלים לי בעיניים. זו אוכלוסייה שקופה, מוחלשת. אני משתדלת לא לתת לזה לקרות לי. בחרתי לעמוד, להביט ללקוח בעיניים, במקום לראות רק אקונומיקה, קמח ומלח. יש בקופה אנשים משכילים ובעלי מקצוע, שפשוט הגיעו מבוגרים מארץ אחרת והתגלגלו לשם. עובדת לידי קופאית בת 60, אדריכלית ערים שיש לה תואר שני, אבל עלתה בגיל 40 עם עברית לא טובה, התחילה בסופר כמשהו זמני ונתקעה בו ל-20 שנה. 'אחרי שמוחקים אותך שנים ואתה סופג השפלות אתה נהיה מיואש, ממורמר', היא סיפרה לי את זה בדמעות.

"אין כאן הווי חברתי. כל העובדים רצים ממשמרת למשמרת ולרובם יש עוד עבודה, בן משפחה חולה או משהו בסגנון. המציאות לא פשוטה ויש סיטואציות קורעות לב. אבל אני אומרת לעצמי ולילדים ברגעי משבר, כשאני חוטפת השפלה מלקוח, מהמציאות או מהמדינה: בסוף אַת מי שאַת, ואֶת מה שאַת - הכישרון, היכולות, המוניטין, הערכים - אף אחד לא יכול לקחת. נכון שזו תקופה שבה את מחוקה - כבעל עסק, כבעל מעמד - אבל צריך כל הזמן להיזכר שאת בנאדם, שצברת ניסיון. אז העסק סגור ואין כסף ואולי זה לא יסתיים טוב כמו שנרצה, אבל אני יודעת שעשינו את הכי טוב שיכולנו בתוך המציאות.
דרור, קוראים לי. אני צריכה לחזור למשמרת".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988