בהחלטות גורליות, תנו למומחים לייעץ - ולנבחרים להכריע

לעולם אל לנו לשכוח שזכות ההחלטה הסופית חייבת להיות אך ורק של נבחרי הציבור שלנו, המייצגים שלנו, שתפקידם לייצג את דעותינו • פגיעה בשיקול הדעת שלהם לקבל החלטות בסוגיות שכאלו, היא למעשה פגיעה בדמוקרטיה

מתוך מליאת הכנסת / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
מתוך מליאת הכנסת / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

הסקרים האחרונים, החוזים צניחה במנדטים למפלגת הליכוד, מעידים על חוסר האמון שהציבור חש כלפי ההנהגה וטיפולה במשבר הקורונה. יתר על כן, ההפגנות ברחובות וברשתות החברתיות, מאבק העו"סים ואיומי השביתה של ההסתדרות, כולם חוברים יחדיו כדי לזמן מציאות כאוטית במיוחד.

התחושה הכללית בציבור מתגלמת בטענה לפיה אין חשיבה מסודרת, וההחלטות לא מתקבלות בצורה מושכלת והגיונית, אין תוכנית ואין תכנון. בתגובה, עולה הטענה, אשר חוזרת על עצמה מפעם לפעם בהיבטים שונים, שיש לתת למומחים לנהל את המשבר - אם זהו משבר רפואי, תנו לרופאים לנהל אותו. אם זה משבר של ביטחון לאומי, תנו לצבא לטפל בבעיה.

הטענה הזו מאוד אינטואיטיבית. כשיש לנו בעיה באוטו, אנחנו הולכים לאיש מקצוע, וכשכואבות לנו השיניים אנחנו הולכים לרופא שיניים. מומחים מטפלים לנו בבעיות הדקה, למה שלא יטפלו לנו גם בבעיות השעה?

עצם האינטואיטיביות עוד לא מעיד על נכונותה. למעשה, ההפך הוא הנכון, כיוון שבשאלות הגדולות של החיים למומחים אין שום יתרון על פני אף אדם אחר. בספרו של גרשון הכהן "מה לאומי בביטחון לאומי", מובאת דוגמה בה אישה צעירה נפטרה מוות מוחי בעודה מחוברת למכונות ההחייאה. בחדר נוכחים כומר, רופא, ובעלה. בשאלה האם לנתק אותה או לא מהמכונות, לרופא אין שום יתרון על פני הבעל או הכומר, כיוון שהשאלה אינה "כיצד מנתקים אדם ממכונות ההחייאה" אלא "מתי נגמרים החיים?" שהיא שאלה פילוסופית ואתית.

באותו האופן, השאלות המכריעות בחיינו אינן שאלות של "כיצד", אלא שאלות של "מה". כלומר, לא שאלות שעוסקות באופן הטוב ביותר לבצע פעולה, אלא שאלות ששואלות שאלות לגבי עיצוב החיים והמציאות עצמה. האם אנחנו מעדיפים מדינה מבוססת תחבורה ציבורית, או מבוססת רכבים פרטיים? תפיסת ביטחון הגנתית, או התקפית? יותר תקציב למועדוני הספורט או לבימות התיאטרון? לשאלות הללו אין תשובות מדף ולא כללי אצבע. הן כל כך בלתי ניתנות להכרעה, עד כדי כך שכלל השיטה הדמוקרטית נשענת על הנחת היסוד שהציבור יבחר נציגים שישרתו את עמדותיו בשאלות מסוג זה.

שאלות המדיניות הן לרוב שאלות של הקצאת משאבים מוגבלים. בדומה לרופא בשדה הקרב שצריך לבחור במי לטפל קודם בהינתן תיק מוגבל של תרופות, כך אמור הפוליטיקאי לקבל החלטות קשות בתנאים של אי וודאות. תמיד יהיה מי שיחשוב שנכון לחלק מענקים באופן גורף כדי להימנע מבירוקרטיה לעומת מי שחושב שמוטב להמתין עם המענקים ולחכות לתום המשבר; מי שסבור שצריך לתמרץ את האנשים לצאת ולמצוא עבודה לעומת מי שסבור שבהיעדר אופק תעסוקתי ברור, מוטב לשמר את אמון האזרחים במערכת.

בנקודה זו, למומחים אין שום יתרון מוכח על פוליטיקאים, ואילו הפוליטיקאים גם מסוגלים לאזן בין רצון הבוחרים לדעת המומחים, וגם בעלי ניסיון ויכולת בגיבוש קואלציות, ריכוך התנגדויות, קבלת החלטות ויצירת פשרות. דווקא במובן זה, הפוליטיקאים עדיפים על פני המומחים, ולראיה, היסטורית אין שום קורלציה בין מידת המומחיות של הפוליטיקאי להצלחתו בתפקיד - כבר היו מומחים שכשלו בתפקידם כשרים, ולעומתם אנשים חסרי הכשרה מקצועית שהיו שרים מצוינים, כמו במקרה של שר התקשורת אריאל אטיאס שאינו איש תקשורת או שר הבריאות חיים רמון שאינו רופא.

מורכבות הסוגיות ועומק השפעתן על הציבור מחייבות התדיינות מוקדמת מעמיקה. יעשו טוב הפוליטיקאים אם יתייעצו ככל הניתן עם מומחים וכל טכנאי שיראו לנכון, ישוו דעות, יקראו חומרים ויתייחסו למצב ברצינות הראויה לו. אך לעולם אל לנו לשכוח שזכות ההחלטה הסופית חייבת להיות אך ורק של נבחרי הציבור שלנו, המייצגים שלנו, שתפקידם לייצג אותנו ואת דעותינו. פגיעה בשיקול הדעת שלהם לקבל החלטות בסוגיות שכאלו, היא למעשה פגיעה בדמוקרטיה וחמור מכך - פגיעה בחירות האישית שלנו להחליט כיצד ייראו חיינו והמציאות מסביבנו. 

הכותב הוא יו"ר תנועת תחרות ויועץ ניהול ידע

צרו איתנו קשר *5988