ארה"ב | פרשנות

האם ארה"ב תפסיק להיות המבוגר האחראי של המערב?

במשך 70 שנה ארה"ב הייתה הגננת והמטפלת של מדינות העולם המערבי והגנה על חרויותיהן • מאז עלה טראמפ לשלטון, ולאחרונה ביתר שאת, היוצרות מתהפכים • מי יגן על אמריקה?

דונלד טראמפ בתצוגת בייסבול בבית הנשיא / צילום: Evan Vucci, Associated Press
דונלד טראמפ בתצוגת בייסבול בבית הנשיא / צילום: Evan Vucci, Associated Press

פגי נונאן (Noonan), בעלת טור ב"וול סטריט ג’רנל", נהגה לכתוב את נאומיו של הנשיא רונלד רייגן בשנות ה-80. הם עזרו לשוות לרייגן את הדימוי של אופטימיסט מושבע בימים שבהם אמריקה הייתה זקוקה לנסיוב של אופטימיות.

בשבוע שעבר נונאן כתבה בטורה כי אמריקה הייתה לארץ של דאגות ושל חרדות. אמריקאים אינם מצליחים להירגע בחופשות הקיץ שלהם. "הכול מפוחדים, הכול מנסים להבין איפה אפשר למצוא מקלט בטוח, הכול חוששים לשגות".

היא עצמה רפובליקאית מאז ומעולם. אבל היא כותבת כי "נדמה שאין כלל נשיא, שהבית הלבן ריק, שאיש בעצם אינו נמצא שם, שאין זה ממשל אלא מאורע אקסצנטרי מעורר איבה. מעולם לא הרגשתי קודם שהבית הלבן ריק וחסר משקל".

נונאן שייכת למיעוט בתוך מפלגתה: היא חוזרת ומבקרת את דונלד טראמפ. אבל טעות תהיה לראות את הדוח שלה על מצב הרוח האמריקאי רק באור פוליטי. היא מדברת על חרדה קיומית, על פסימיות עמוקה, על תחושה של אובדן דרך.

"כאשר אמריקה מתעטשת"

במובן הזה נונאן אינה היחידה. שורה של אינטלקטואלים אירופיים כתבו בשבועות האחרונים בעיתוני ארה"ב על הדאגה הגוברת בין בעלות בריתה של אמריקה מעבר לים.
"כאשר אמריקה מתעטשת, שאר העולם מצטנן. כרגע, לאמריקה יש דלקת ריאות", כתב דניאל שוואמנטאל, יהודי גרמני המנהל את המכון הטראנס-אטלנטי של הוועד היהודי האמריקאי בבריסל.

שוואמנטאל מנסה להזכיר לאמריקאים שארצם אמנם פגומה, כמו כל ארץ אחרת, "אבל היא גם כוח נדיר למען הטוב בעולם. שום חברה רב-לאומית ורב-לשונית אינה יכולה לטעון ליותר דמוקרטיה, ליותר שגשוג וליותר צדק מארה"ב".

פרדוקסלית, המסרים האלה אינם מדברים אל לבם של נותני הטון הן בשמאל והן בימין.
בשמאל, מפני שמאז חניקת ג’ורג’ פלויד, בסוף מאי, מתנהלת מערכה מסיבית להבאשת ריחה של המורשת האמריקאית. ממילא נדחים על הסף כל הניסיונות להציע הקשרים רחבים. בעיני מבאישי ריחה אין לאמריקה צדדים של זכות, וכל מה שיש בה הוא תוצאת "זכויות היתר של האדם הלבן".

בימין, מפני שאף כי הוא קושר לאמריקה כתרים ודוחה את ביקורת השמאל, בעידן טראמפ אין לימין האמריקאי התחושה המפותחת של שליחות פוליטית גלובלית. גם אם הימין מאמין שאמריקה היא הגדולה מכולן, הנה תחת המכבש הלאומני פופוליסטי של טראמפ הגדוּלה הזו אינה מיועדת עוד ליצוא. העניין הטראמפיסטי בעולם החיצון הוא מסחרי ופרגמטי, לא רעיוני ומוסרי. אמריקה של טראמפ אינה מניפה עוד דגלים של זכויות אדם (אם כי הטון השתנה סלקטיבית בשבועות האחרונים, בייחוד כלפי סין).

תחושות של טינה ובוז

יחסי אמריקה עם העולם החיצון היו טבועים בחותם של חוסר חשק עוד מימיה הראשונים. בדלנות כמו נטבעה בצופן הגנטי שלה. אפילו לאחר ש-16 מיליון אמריקאים שירתו במלחמת העולם השנייה, ו-417 אלף נפלו בשדות קרב רחוקים, הדחף המידי היה להתקפל ולחזור הביתה.

בסופו של דבר, האיום הקומוניסטי של סוף שנות ה-40 שכנע את אמריקה להישאר, ולקבל עליה את עול הגנתו של המערב. בלעדיה, אירופה, המזרח התיכון וחלקים גדולים של אסיה היו נופלים בידי הסובייטים. בזה אין כל ספק.

ארה"ב הייתה לא רק המנהיגה המדינית והצבאית של העולם החופשי (שאמנם לא כולו היה חופשי, וממילא לא כולו היה ראוי להגנתה); היא הייתה גם המטפלת, או הגננת של הדמוקרטיות. היא דאגה לשלומו של המערב בשעה שהוא לא היה מסוגל לדאוג לעצמו, מכיוון שהיה מפורד, מפולג, מלא ספקות עצמיים. הדברים הגיעו לידי כך שכאשר רבע מיליון חיילים אמריקאים חנו על אדמת גרמניה בשנות ה-80 כדי להגן על אירופה מפני פלישה סובייטית, מיליוני אירופים הפגינו ברחובות נגד עצם הנוכחות הזו.

אמריקה ידעה מדוע היא נמצאת מעבר לים ועל מה היא מגוננת; וגם כאשר חדלה להתעמק בסיבות, היא הוסיפה לגונן מתוך אינרציה. מקומה של אמריקה במשוואה ההיא היה ברור: מטרייתה הגדולה פתוחה, בעלי הברית החלשים מסתופפים תחתיה.

מימי נשיאותו הראשונים, דונלד טראמפ התחיל במאמץ לא-תמיד-שיטתי לסיים את יחסיה המיוחדים של ארה"ב עם ידידותיה. הדמוקרטיות הליברליות מצליחות לעורר בטראמפ שתי תחושות עיקריות: טינה ובוז. קשה להבין את העיוות הזה, שכרוכה בו העדפה גלויה או משתמעת של רודנים ושל סמכותנים. ישראל הייתה בעצם בעלת הברית הדמוקרטית היחידה שטראמפ שמר לה אמונים באופן שיטתי. אבל טעות תהיה להניח שהלויאליות שלו לישראל מעוגנת בסנטימנטים או בהכרה רעיונית ומוסרית. אין כל סיבה להניח שיש להפשטות כאלה מקום במחשבתו.

אחדות הגורל: לא עוד

מאז עלה טראמפ לשלטון, וביתר שאת בחודשים האחרונים, התהפכה על ראשה משוואת 70 השנה שקדמו לו ביחסי אמריקה עם שאר המערב. אין זה רק עניין של סדר יום ושל החלטות. חולשתה הפנימית של אמריקה היא המדאיגה את ידידותיה. היא נקרעת לגזרים במידה המזכירה את חולשתן של הדמוקרטיות האירופיות בשנות ה-60 וה-70. מתפוגגת ההסכמה הרחבה, שעמדה ביסוד חייה של אמריקה מאז מלחמת העולם השנייה. הסכמה רחבה אינה מחייבת תמימות דעים. אדרבא, יש בה מקום לוויכוח ער. אבל כרוכה בה הגדרה של יעדים לאומיים משותפים.

כאשר ארץ ענקית, מורכבת ורבת סתירות חדֵלה להאמין באחדות הגורל שלה, גודלה ומורכבותה עלולים להיות לה לרועץ. נטיות צנטריפוגליות עלולות להתפתח לרעת אחדותה הפוליטית והגאוגרפית.

מתוך סיר הלחץ הפוליטי של מערכת הבחירות לנשיאות, על רקע החמרת משבר הקורונה, אגב התסיסה החברתית והאלימות ברחובות הערים, מוטב להתרגל לצליל מבשר הרעות של שאלה שלא הייתה עולה כלל על הדעת רק לפני שנה: האם אמריקה אובדת למערב?

צרו איתנו קשר *5988