כשלוקחים ממך קוראים לזה ביטוח, כשנותנים - קוראים לזה סיוע

א. בין שני כיסאות. את כרית הישיבה בכיסא העבודה הישן שלי, שמזמן כבר נשחקה, איבדה את צבעה שפעם היה אדום ונקרעה עד שכל הספוג ברח ממנה, כיסיתי לפני שנים בשמיכת פִּיקֶה מקופלת, שתמיד מותירה בי בעדינות את חותמה, דוגמה נחמדה של ריבועים קטנטנים.

בכל פעם שהתיישבתי על הכיסא לקראת כתיבה הייתי צריך לסדר ולפרוש את השמיכה המקופלת מחדש על המושב, כמו קאובוי שמסדר את האוכף על גב סוס נאמן לפני רכיבה אל עבר עוד שקיעה; תנועות רגועות ומדודות של מקצוענות שקטה. קודם כל בודק שטוב לסוס, אחר כך לרוכב. עשית את זה מיליון פעם, ומיליוני פעמים עוד תעשה את זה. אין מה לחשוב, רק לרכוב.

אני יושב וקורא על המאמצים והלחצים והפשרות לקידום החוק לדחייה נוספת בהגשת תקציב המדינה שנשאו פרי, והגשת התקציב תידחה ככל הנראה בעוד מאה יום, בשעה טובה, עד השלישי בדצמבר. בנאדם קורא את הכותרות ופשוט לא מאמין; עוד מאה יום? עד דצמבר? איפה לעזאזל האנשים האלה חיים?

מיליוני ישראלים עברו לחיות מהיום למחר ומהיד לפה. אין להם מאה יום לחכות ודצמבר רחוק יותר מאנטארקטיקה, אבל אלה בממשלה לוקחים לעצמם מאה יום כלאחר יד, ועוד מנסים למכור לנו שהכול לטובתנו כי כך נמנעו בחירות - אותו איום ריק בבחירות שאף אחד לא רוצה, ושעלה על הפרק רק בגלל ההתנהלות הכושלת שלהם, שבגללה לא יוגש תקציב בזמן. החוק אומר: או תקציב או בחירות. מה יצא לנו מכל הבלגאן? לא תקציב ולא בחירות.

מעבר על רשימת התוכניות, הגופים והעמותות שנפגעים קשות מהקיצוץ האוטומטי, תוצאה בלתי נמנעת של התקציב ההמשכי (1/12 מהתקציב הקודם כל חודש), לא מפתיע, אבל מרתיח את הדם; תוכניות השמה למבוגרים עם מוגבלויות, קידום ילדים במצוקה, תכניות להעשרה לימודית בפריפריה, תוכנית לביטחון תזונתי, שילוב תעסוקתי, תנועות נוער, ספריות ועוד; חלק מהתכניות נסגרו, אלפי עובדים פוטרו והוצאו לחל"ת ועשרות אלפי אזרחים ממתינים לפתרון שאולי יגיע ואולי לא. וכמובן שכמו תמיד, ככל שאתה יותר חלש, עולה הסיכוי שלך להיפגע ויורד הסיכוי להתאושש.

ב. אני לא יודע כמה זמן יש לי את כיסא העבודה שלי, לדעתי הוא איתי עשרים שנה לפחות, כנראה יותר. כבר מזמן לא סייח פראי שאץ אלי ערבות פתוחות ומרחבים אינסופיים; יותר סוס משא ותיק ועייף עם שני גלגלים שלא הסתובבו עשור ושניים שתמיד פונים לצד הלא נכון, אבל איכשהו הביאו אותי לאן שרציתי.

על המסעד שהפך אפרפר ושקע לזווית לא הכי נוחה, מונח מעיל כחול ששמתי שם לרגע בנובמבר 2018 ועכשיו מצאתי עשרים שקלים באחד מהכיסים. מתחתיו, מקומטות בצורה בלתי הפיכה, שתי חולצות שחיפשתי באביב ומתחתן מגבת לא מוכרת.

גם הידיות כבר מזמן איבדו את הזווית ובשביל להישען על שתיהן יחד אני צריך להתכופף בזווית של 15 מעלות ולהרחיק את שני המרפקים ככל שניתן. איכשהו, זה הרבה יותר נוח מאיך שזה נשמע. גם המנגנון ההידראולי לא מה שהיה, מדי פעם נשמטת לו האחיזה והכיסא הישן צונח כמה סנטימטרים, כמו אומר לרוכבו: קח הפסקה, חביבי.

סתם כיסא ישן, כמו כלב זקן, אבל הכיסא שלי; שותף ותיק ואמין ליומיום, חבר מכובד ובעל זכויות במסדר חדר העבודה הקטן והמבולגן שלנו, אח לשולחן, עמית ללפטופ, ידיד לחלון, שכן סימפטי למדפי הספרים ואויב מושבע של חוטי החשמל, כבלי ההטענה ורצועות התיקים הפזורים על הרצפה. חבר'ה, אתם חייבים ללמוד איך לחיות ביחד, אמרתי להם לא פעם, אבל שום דבר לא עזר. רצועות של תיקים וגלגלים של כיסאות זה מקרה אבוד. חוסר האמון בין שני הצדדים כל כך עמוק; זה חושב שהם מכשילים אותו דווקא, ואלה משוכנעים שהוא נוסע עליהם בכוונה. לפעמים אני ממש צריך להפריד ביניהם במו ידיי. הדברים האלה קורים בכל בית כמעט.

לא הייתי מספר לכם על הכיסא הישן, המרוט, השחוק והמהוה שלי לולא נכנס לתמונה כיסא חדש בתחילת השבוע ומצאתי את עצמי בין כיסאות.

ג. אני רוצה להאמין שלפחות בחלק מהמקרים שפורטו לעיל יימצא פתרון ברגע האחרון, בדרך כלל זמני ומאולתר, אבל כזה שיאפשר למיזמים להמשיך לפעול, כמו שקרה עם סל תרבות. אמרו שיסגרו, קמה זעקה, ואיכשהו סחבו קצת תקציב מפה וקצת תקציב משם והסל ממשיך.

אלא שהפתרון הזה הוא לא חלק גדול מהבעיה, אם לא ליבה - כבר שנים שמנסים להרגיל אותנו להיות פושטי יד מול הממשלה, מבקשים נדבות, תלויים בטוב ליבו ובחישוביו הפוליטיים הסבוכים של מאן דהוא, כולם ביחד וכל אחד לחוד, תמיד חסרי ודאות, תמיד קצרי נשימה, תמיד מתחרים זה בזה על הפרוסה האחרונה.

אתה יכול לראות את זה חוזר על עצמו שוב ושוב, עם כל סקטור וכל מגזר וכל אדם. כמו פרקטל; עותקים בגדלים משתנים של אותה צורה ואותה שיטה. עושים לך טובה: כשלוקחים ממך קוראים לזה ביטוח, כשנותנים לך קוראים לזה סיוע.

הכיסא החדש שקיבלתי הוא מתנת יום הולדת מהמשפחה לקראת יום הולדתי החמישים שיחול בסוף החודש - אבל על זה לא מדברים עכשיו - הגיע הביתה עם שליח, כולו זקוף כזה, גבוה, בצבע שחור מבריק, עשוי ממה שנראה כחומרים חדשניים עד מאוד, בדי רשת גמישים, נושמים וחושבים, שנראים כאילו טסים איתם לחלל. כולו שיר הלל לארגונומיה, מהצעירים שבענפי המדע, כך קראתי, הנדסת האנוש חוקרת את יחסי הגומלין בינינו לכלים שסביבנו במטרה להפוך את האדם לעובד בטוח, בריא ויעיל יותר. והרי עובד בטוח, בריא ויעיל יותר זה כל מה שחלמתי להיות מאז שהייתי ילד קטן, תשאלו את מי שאתם רוצים, רק על זה דיברתי. והנה, הרגע הגיע סופסוף. תודה לך, ארגונומיה!

עוד לא יצא השליח, וכבר קרעתי את הניילונים והתיישבתי על הכיסא באמצע הסלון כמו בוס שמקבל את כל התמיכה לגב התחתון שיש למדע החדש להציע, מי היה מאמין שזה כל כך הרבה, שלא לדבר על משענת הראש. בחיים לא הייתה לי משענת ראש. זה לא כיסא, כתבתי בקבוצה המשפחתית, זה כס!

ביני לבין עצמי אמנם דקרה אותי בצד המחשבה על איך נהייתי אחד שקונים לו כיסא ומה זה בכלל אומר להיות אחד שקנו לו כיסא. אני מריץ בראש את כל האנשים שפגשתי בחיי. את אלה שהכרתי לעומק ואת אלה שפגשתי פעם אחת במקרה, את אלה שאהבתי ואת אלה שלא, אפילו את אלה שלא פגשתי ורק שמעתי עליהם אני מריץ בראש ושככה יהיה לי טוב: לא פגשתי אף אחד שקנו לו כיסא במתנה. אומרים שהיה אחד בגבעתיים, אבל הוא עזב לאוסטרליה ואיש לא שמע ממנו מאז. את הכיסא השאיר מאחור. נראה שאני היחיד.

טסתי במסדרון על הכיסא החדש - ארבעת הגלגלים עבדו כמו קסם - נחוש להגיע לחדר העבודה ולהיוולד מחדש כאדם הארגונומי שתמיד חלמתי להיות, הומו-ארגונומוס, כזה שמותאם בצורה מושלמת, יעילה, בריאה ובטוחה למכשירים ולכלים שסביבו; הגב? זקוף. הצוואר? ישר. הראש? נשען. המרפקים? מונחים. המבט? נחוש. הרגליים? בזווית מושלמת על הרצפה. כל מה שנותר היה להשליך את הכיסא הישן ככלי אין חפץ בו.

בחדר העבודה ציפתה לי הפתעה קטנה כשמצאתי את כל חוטי החשמל, כבלי ההטענה ורצועות התיקים כרוכים סביב רגלי הכיסא הישן, כממאנים לתת לו ללכת. המחווה נגעה ללבי; אם שני אויבים מושבעים כמו רגל של כיסא ורצועת תיק יכולים לחיות ביחד, כנראה שבכל זאת יש לעולם הזה סיכוי. מיקמתי את הכיסאות זה מול זה, כיביתי את האור ויצאתי בשקט מהחדר. שיסתדרו לבד.