לישראל דרוש פרויקטור להגנת הפרטיות

נתחיל מהסוף: על הממשלה למנות מיד, וכמינוי קבע, "ראש רשות להגנת הפרטיות". ונחזור להתחלה.

המחשוב העולמי ורשת האינטרנט הוקמו על בסיס רעיונות של מדענים ללא חשיבה מעמיקה על שימושיהם הכלכליים. האינטרנט נתפס בתחילה כאמצעי דמוקרטי לקידום שוויון, וכחסם להתערבות שלטונית-רגולטורית בחופש הביטוי. אבל החופש נעלם, והטכנולוגיה שנחשבה להתגלמות הנאורות הדמוקרטית, הפכה כיום לאיכוני שב"כ ולאפליקציית "המגן 2", שמבחינת האזרחים יותר נמחקת ממותקנת.

טענתי בעבר, כי היעדר ריבון-שומר-סף ממרחבי הסייבר - יביא להגבלת התנועה החופשית ברשת. זאת מכיוון שבאין גורם מאסדר, הסייבר ינוצל על ידי ענקיות הטכנולוגיה, כשהגולש הממוצע יסבור שהתמונה הדיגיטלית המוצגת לו חפה מהטיה, ושביטחונו הדיגיטלי מובטח. בנוסף, בהיעדר מבוגר אחראי (וגם כשישנו), קיים אי אמון ביכולת הרשויות לאכוף את החוק הישראלי, הארכאי. אי אמון זה הוא תולדה של אוזלת יד המדינה, בהיבטים רבים, לאכיפה ברשת האינטרנט, גם עקב מחסור בכלים לאכיפה אפקטיבית, והיעדר דמות מרכזית שתרכז ותקדם את הנושא.

בסוף החודש שעבר (יולי) פירסם משרד המשפטים תזכיר הצעת חוק ממשלתית ל"תיקון חוק הגנת הפרטיות", לאחר כעשור שבו לא עודכנה חקיקת הפרטיות. אבל דווקא רגע חגיגי זה מעורר חשש שמא הגוף האמון על הפרטיות, מקדם צעדים שהם עוד מאותו דבר, במובן של עוד טלאי בשמיכה. אף שמדובר בצעד בכיוון הנכון, האמת היא שבישראל 2020 הממשלה אינה פועלת בנחישות ובהתמדה הנדרשת בהתאם לקצב התקדמות הטכנולוגיה והשימושים בה, הן על ידי ענקיות הטכנולוגיה המתעצמות בהתמדה, והן על ידי הרשות המבצעת בימי משבר הקורונה.

מבט בעשיית "הרשות להגנת הפרטיות" מלמד על הימצאות במצב של דשדוש, השתרכות, וניסיון להדביק את הפערים ההולכים וגדלים בין חקיקת הפרטיות למציאות הטכנולוגית. תזכירי חוק שונים נתקעו או לא קודמו. מבחינת הממשלה, פיצול תיקוני החקיקה נובע מרצון שלא לעכב זה את זה. וזאת הבעיה: שוב שברי חקיקה ורסיסי אסדרה.

הבעיה של ישראל אינה טמונה בסחבת, אלא בעודף סבך. כך מקודמים ומעוכבים שלל דברי חקיקה, שנושא הפרטיות בליבם, או בעלי היבטי פרטיות, אך שאינם מתחשבים זה בזה, אלא בהתאם לאינטרסים של המבקש לקדמם או לעכבם. כך שורת חוקים-תקנות שתוקנו בישראל נוגדים עקרונות פרטיות במקרה הרע, ואינם מאוזנים במקרה הטוב: חוק המאגר הביומטרי, חוק נתוני האשראי, מדיניות ביטחון-הפנים ואיכוני השב"כ, החרגת שירותי הביטחון והשיטור מחוקי הפרטיות, כולם משרתים אינטרס חשוב, אך מתעלמים זה מזה ומאינטרס הציבור.

והנה, מדהים שדווקא בתקופה רגישה ומאתגרת זו, נאלצת "הרשות להגנת הפרטיות" להתנהל כשנתיים בלי מינוי קבע לתפקיד הבכיר בה. וכך, פעמים רבות נאלץ בג"ץ לבצע את עבודת הרשות המבצעת. במרץ 2019, עם פרישת ראש הרשות דאז, עו"ד אלון בכר, מונתה ד"ר שלומית ווגמן-רטנר, זמנית, ל"שלושה חודשים או עד למינוי קבע לפי המוקדם ביניהם", כראשת הרשות להגנת הפרטיות. מדובר במועמדת ראויה לניהול. אלא שווגמן-רטנר מכהנת בהצלחה כראשת הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור. נראה שגם האדם המוכשר ביותר יתקשה לנהל שתי רשויות כה רגישות וחשובות, העוסקות בנושאים קריטיים סביב השעון.

הגיעה העת למנות ראש קבוע, "פרויקטור פרטיות", לתפקיד חשוב ורגיש זה, שבראש ובראשונה יקדיש את כולו למאבק ולהגנה על אינטרס הציבור בנושא הגנת הפרטיות. זאת, בנוסף לתפקידו המיוחד של הפרויקטור העתידי - תכלול ותיאום. גורם בעל ראייה רחבה, מערכתית ובינמשרדית, שיוכל לאתגרים העצומים המחייבים צלילה מהירה לעובי הקורה, ובחינת כלל הסוגיות, גיבוש תוכנית מוסכמת והוצאתה לפועל של רפורמה מקיפה באבחה אחת.

זו הדמות שישראל זקוקה לה נואשות בחייה הטכנולוגיים. מבנה הטכנולוגיות העכשוויות והשימוש שעושה בהן האדם והתאגיד, יחד עם אתגרי השעה, מחייבים מינוי מנהל-על מרכזי, שיהפוך את ישראל לאקו-סיסטם דיגיטלי אחיד, יציב ועכשווי. 

הכותב הוא מומחה למשפט פלילי ולדיני סייבר ויו"ר-מנהל של הפורום למשפט מדע וטכנולוגיה; סגן-יו"ר הפורום הפלילי, לשכת עוה"ד