בין טרור הבלונים לקורונה הכלכלית: שלושה עצמאים מהעוטף מדברים על החיים בין שתי מערכות

קודם היו הרקטות, האזעקות והריצות לממ"דים, אחר כך טרור בלוני התבערה, אז באה הקורונה, ולבסוף חזרו גם בלוני התבערה • שלושה בעלי עסקים בעוטף עזה מספרים ל"גלובס" על התמרון הדק במציאות המורכבת, ועל האופטימיות שיזכו לחיים שקטים

כיבוי שריפות בשדות של עוטף עזה / צילום: אלי כהן, דוברות כבאות והצלה מחוז דרום
כיבוי שריפות בשדות של עוטף עזה / צילום: אלי כהן, דוברות כבאות והצלה מחוז דרום

עשרות שריפות ביום אחד. עבור תושבי עוטף עזה, שנאלצים לנהל את חייהם בצל טרור בלוני תבערה, יום של 40-60 שריפות הוא עוד יום בשגרת חייהם הכפויה. במשך שלושת השבועות האחרונים נגרמו 460 אירועי שרפות בעוטף עזה, לפי בדיקת חוקרי שירותי כבאות והצלה לישראל. זאת, ללא בלוני תבערה שהתפוצצו אך לא גרמו לשרפות.

את הבלונים הנושאים חומרי נפץ הם רואים כשהם ממריאים מהקרקע ברצועת עזה - לעיתים חומר נפץ מאולתר, או במקרים אחדים אף זר בלונים גדול, אליו קשור RPJ. זוהי שגרה שנמשכת יותר משנתיים - מאז מרץ 2018 מתמודדים תושבי העוטף באופן יומיומי עם בלוני התבערה. בזמן הסגר נרשמה הפוגה קלה, אך לאחר חג הפסח תמונות השדות העולים באש חזרו - ומאות שריפות פרצו באזור.

העסקים בעוטף עזה נדרשים להתמודד עם מציאות מורכבת וייחודית; עסקים וחיים בין טרור הבלונים, סבבי לחימה ועכשיו גם הקורונה. שלושה בעלי עסקים מספרים ל"גלובס" על התמרון הדק במציאות המורכבת, ועל האופטימיות והתקווה שעוד יזכו לחיים שקטים, ולא להסביר עוד לילדיהם מדוע אסור להרים זר בלונים נוצץ הנח על הקרקע. 

שריפה בעוטף עזה בשל בלוני תבערה / צילום: אמנון זיו, יח"צ
 שריפה בעוטף עזה בשל בלוני תבערה / צילום: אמנון זיו, יח"צ

"נותנים לנו לטבוע לבד. למדתי שאי אפשר לסמוך על המדינה"

זולי גיונגיושי, בעלים ושף מסעדת סינס, מתגורר בכפר עזה

ביום רביעי, זולי גיונגיושי ומשפחתו - זוג פלוס שלושה ילדים, נכנסו לבידוד. הם נחשפו לחולה מאומת, ולמרות תוצאות בדיקת הקורונה השליליות - את המסעדה שלו ילמד כעת זולי לנהל דרך הזום. עוד תמרון, עוד סיטואציה להתגמש לתוכה, במונחי כפר עזה. גיונגיושי לא נולד למציאות של האזור המורכב בו הוא חי כיום. הוא גדל בצפון הארץ, ובבגרותו עבר לתל אביב - בה עבד כשף במסעדות נחשבות. לפני כ-10 שנים, כשנולדו ילדיו התאומים, החליטו הוא ואשתו לעבור לקיבוץ. את אהבתו למטבח הוא לא זנח - ופתח מסעדה.

זולי גיונגיושי / צילום: תמונה פרטית
 זולי גיונגיושי / צילום: תמונה פרטית

"מעבר למצב הביטחוני שמשבש כאן את העבודה כבר כמה שנים, קיבלנו כ'פינוק' נוסף את הקורונה", הוא מספר. המצב בדרום הוא כזה: בכל רגע יכול לפרוץ איזשהו 'סבב'. בצוק איתן הייתי סגור חודשים. כשפרצה הקורונה, בתל אביב חברים שפים שלי היו על סף התקף לב. הם לא ידעו איך להתמודד עם זה. אני כבר מורגל מבחינה תפעולית וניהולית. היה לי יותר קל להתאים את עצמי למציאות הזו. אבל יש כאן הבדל גדול; סבב ביטחוני נמשך אולי 48 שעות, והקורונה איתנו כבר יותר מחצי שנה".

איך התמודדתם כלכלית?
"כלכלית מה שעובר עלינו זה אסון. לא הכנסנו שקל במשך חודשיים, בזמן ששילמנו שכירויות קירור, ועוד בהון תועפות. אחרי הסגר, כשהחזירו אותנו, במשך חודשים השכר שלי היה ברמה של ביסלי ובמבה לילדים. נכנס לנו מעט מאוד כסף, והוא ממש לא כיסה את ההפסדים. אשתי הייתה כמעט שלושה חודשים בחל"ת. ההוצאות כאן יותר ידידותיות מהעיר, אבל עדיין צריך לשלם חשבונות והלוואות מחדש הבנקים. זה לא פשוט.

"בעל הנכס עשה לי הנחה, הוא ריחם עליי ולא רצה שאני אקרוס. אני לא צריך להיות במצב שאנשים מרחמים עליי. קיבלתי מענקים קטנים מהמדינה, אבל הם טבעו בחובות ובהתחייבויות. אנשים מרגישים שהמדינה זורקת עליהם כמה גרושים שלא פותרים את הבעיה, ובסוף למס הכנסה צריך לשלם כמו שעון. נותנים לנו לטבוע לבד. חוויתי בדיוק את אותו הדבר בצוק איתן. לא קיבלתי מהמדינה שום דבר, ולמדתי שאי אפשר לסמוך על המדינה".

חשבת לעזוב את התחום?
"מסעדנים הם סאדו-מזוכיסטים. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, הוא לא קיים בתחום הזה. זה משהו שזורם לי בדם, זה מה שאני אוהב לעשות. כשיושבים אצלי אנשים שמחים ומאושרים, זה שווה הכל. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר, אני נלחם ואמשיך להילחם. אני לא רואה את עצמי נכשל".

לתמרון הקורונה העדין, מצטרף גם טרור בלוני התבערה, המשבש עוד יותר את שגרת חייהם של התושבים. "יום שבת אמור להיות היום החזק. היו פה בקושי 38 איש אחרי שהיו כאן השבוע 40 שריפות ביום. הייתה לי בשבועיים האחרונים פעמיים שריפה מחוץ למסעדה. הכל שרוף פה, מתעופפים פה בלונים כל הזמן. אני גר קרוב לגדר, קילומטר מסג'עיה, ואנחנו רואים את הבלונים מתעופפים מולנו. אלו פיצוצים בלי סוף, מעל הראש שלך. ואז זה יורד לקרקע. הילדים, למרות שהם מתורגלים חלקית, עדיין בלחץ.

"מעבר לזה שזה מסוכן, זה מטרד. אלו פיצוצים בלי סוף. כל היום, בכל שעות היום. גם בסופו של דבר הבלונים לא מציתים שריפה, הבומים מלחיצים, זה משהו שלא מתרגלים אליו. עבור הילדים זה מטרד לנפש, זו טראומה. אין כאן ילד שלא חווה את זה. כל הזמן אומרים בחדשות: 'לא היו נפגעים בגוף', אבל נפגעים בנפש זה נזק גדול. כשטיילנו בתאילנד, הדבר הראשון שהילדים שאלו איך שהגענו למלון, זה: 'איפה הממ"ד?'. הסברנו להם שאין צורך בממ"ד בתאילנד, והם לא הפסיקו לשאול איך זה שאין שם טילים. הם לא הצליחו להבין שהעולם שהם חיים בו, הוא לא המציאות של כולם. כשיש כאן סבב לחימה, הפסיכולוגים בתפוסה של 150%".

חשבתם לעזוב?
"נכון, יש לילות בלי שינה, לא מעט פחדים. אבל השכנים שלנו פה, לא יוציאו אותי מהבית שלי. יתהפך העולם. לא מעט פעמים אני כועס ומתוסכל, אבל זה הבית שלי".   

"חזרתי לטפל, אבל חלק מהלקוחות לא. זה נחשב עכשיו מותרות"

איריס חשביה, צלמת, מטפלת ברפואה משלימה ועוסקת בשירותי משרד מרחוק, מתגוררת במושב שחר

חודשיים לפני הסגר, בתה החיילת של איריס חשביה נפצעה בשירותה כחובשת קרבית בצה"ל. כדי לטפל בה, הורידה חשביה משמעותית את שעות עבודתה, כשבאותו זמן גילתה שעליה לממן תרופה ביולוגית חדשה לבתה הצעירה, המתמודדת עם דלקת פרקים. המצב הכלכלי היה לא פשוט - "החלטנו לא לקנות שום אוכל עד שלא מסיימים את כל מה שיש בבית", מספרת חשביה, שפנתה לקהילה התומכת בעוטף לעזרה.

איריס חשביה / צילום: תמונה פרטית
 איריס חשביה / צילום: תמונה פרטית

רגע לפני שדברים אמורים היו להסתדר, הגיעה הקורונה. "זה העצים את השבר הכלכלי המשפחתי. כשהתחילה הקורונה, דבר ראשון אסרו טיפולי מגע, וגם לא היו אירועים. עניין הצילומים נפל וכך גם הטיפולים. כל התשתית הכלכלית שלי נעצרה, ואני לבד. אני מפרנסת יחידה עם שתי בנות. בהתחלה חשבתי שזה יהיה לזמן קצר, אז שמחתי על זמן האיכות בבית. באיזשהו שלב הבנתי שאם לא אזיז את עצמי, לא יהיה לי איך לשלם שכר דירה".

מה עשית כדי להתמודד עם המצב הכלכלי החדש?
"ביקשתי מבעלת הבית לוותר לי על שכר דירה של חודש והיא הסכימה. זה לא מובן מאליו בכלל. רגע אחרי, נכנסתי לסופר באשקלון שאני לקוחה בו 11 שנה ושאלתי האם הם צריכים קופאיות. הם מאוד שמחו. ב-19 במרץ התחלתי לעבוד בסופר כקופאית, ובמקביל עבדתי כשליחת 'תן ביס' בפתח תקווה בסופי השבוע. יש לי בבית ילדה שנמצאת בסיכון גבוה. הייתי חייבת לצאת לעבוד, אז כשחזרתי, הקפדתי לא לגעת בכלום בבית, ללכת ישירות למקלחת ולשים את הבגדים בכביסה. אנחנו תמיד יודעות להיות אופטימיות. אמרתי לבנות שלי: אנחנו גם נשמור על מצב רוח טוב, גם נשפר את מצבנו הכלכלי וגם נרד במשקל".

מה קיבלת מהמדינה?
"בפעימה הראשונה קיבלתי 0 שקלים, בשנייה 700 שקל ואחר כך פעמיים 1,300 שקל. ממרץ עד יוני, אי אפשר לחיות עם סכום כזה. שכר הדירה שלי הוא 3,000 שקל, וזה עוד זול, כי אני בפריפריה. אני עצמאית המון שנים, ואני יודעת להסתדר. אבל הצעדים שהממשלה עושה הם לא נכונים כלכלית לאף אחד מאיתנו. הכסף שחילקו לא מספיק, והם לא נותנים אופק כלכלי לאנשים ולמדינה".

למרות שעל הנייר, ישראל חזרה לשגרה בתחומים שונים, חשביה ממשיכה לעבוד בסופר במקביל לניסיונות לאושש את העסק שלה. "חזרתי לטפל, אבל לא כל הלקוחות חזרו. זה הפך להיות משהו שהוא מותרות בזמן הזה. אני גם רואה בסופר שאנשים קונים פחות מוצרים, מחזירים למדף את המוצרים היקרים. אז טיפולים הם מותרות. אני בינתיים נשארת בסופר. למדתי להעריך את הקופאיות, זו עבודה מאוד קשה".

כשבתה הבכורה של חשביה הייתה בת 8, היא החליטה לחזור לישראל מנורווגיה, שבה התגוררה עשור. כמעט מאז הן מתגוררות בעוטף, בדירות שכורות - לרוב ללא ממ"ד. "אני מאמינה שיום אחד זה ישתנה. בתוך תוכנו, כל מי שגר כאן מאמין שיכול להיות שינוי, אחרת לא היינו נשארים פה", היא אומרת.

איך המצב הביטחוני משפיע על העסקים באזור?
"המצב הביטחוני פוגע בעסקים כל הזמן. אם אני מלמדת רייקי וצריכה להגיע אליי תלמידה משדרות אבל היו טילים בלילה, היא לא תבוא. היו לי כבר שני קייצים כאלו; תלמידים לא הגיעו והכל נעצר. טרור הבלונים משפיע על האווירה הכללית, זה נורא. בקיץ הקודם נשרף השדה ליד בית הספר של הילדות שלי. התנועה שלנו מוגבלת, בכל מקום סביב הכל שרוף - דמיינו איך זה מרגיש. לחקלאים נשרפים השדות, וזה מקום שכולם מכירים בו את כולם, ההזדהות מאוד גדולה וזה צער גדול. היתרון שלנו בקורונה הוא שאנחנו תמיד בחירום; צריכים למצוא פתרונות יצירתיים ושיתופי פעולה. אנחנו מאוד טובים בזה בעוטף, יודעים לעזור אחד לשני, לא נותנים לאף אחד ליפול.

"במיוחד בתקופה הזו, הייתי שמחה לבקש מכל מי שיכול להרשות לעצמו, לפקוח את העיניים ולשים לב שהוא קונה כחול לבן, ואם הוא יכול - מהפריפריה. מי שיש לו כסף להוציא, שיוציא אותו על העסקים הקטנים בארץ. זה יכול לעשות את כל השינוי עבור כולנו".  

הנזקים בעוטף עזה בשל בלוני תבערה / צילום: יניב כהן, רשות הטבע והגנים, יח"צ
 הנזקים בעוטף עזה בשל בלוני תבערה / צילום: יניב כהן, רשות הטבע והגנים, יח"צ

"במס רכוש יודעים שבגלל הקורונה, ניקח כל סכום שיציעו. אני בפלונטר"

ניר שוחט, מנהל מסעדת סושי מוטו בשדרות, מתגורר בניר עם 

ניר שוחט הגיע לסבב הלחימה בקורונה, כשהוא כבר למוד קרבות. הרי רק לפני שנתיים, הוא וחבריו המסעדנים נאלצו לצאת למאבק, כשהמדינה סירבה לפצות אותם על נזקים שספגו בשל המצב הביטחוני. "אחרי שנה של מאבק קשה, קיבלנו אישור. עכשיו חזרו אליי ממס רכוש כדי לעשות איתי מסחרה חסרת בושה: הנציג נוקב מולי בקושי ברבע מהסכום בתביעה", הוא מספר. "אני חושב על כל שאר העסקים - כולם הפסידו מהמצב הביטחוני. ובמס רכוש יודעים שעכשיו בגלל הקורונה, אנחנו ניקח כל סכום שיציעו לנו. אני נמצא בפלונטר".

ניר שוחט / צילום: זהר שפק
 ניר שוחט / צילום: זהר שפק

שוחט מספר שהעסקים בעוטף נכנסו למשבר הקורונה עם טראומה מהמצב הביטחוני בשנים האחרונות, שהלך והתדרדר. "כשאתם אומרים 'טפטופים', זה נותן גושפנקא לסטטוס קוו של המצב הביטחוני הרעוע בעוטף. לאט לאט העבודה שלנו נעצרה, בזמן שבכלל היינו בשלבים של להגדיל את העסק. ובכל זאת, אם תשאלי כאן אנשים, הם יגידו שהם מעדיפים את הקורונה על המצב הביטחוני. הקורונה מאתגרת, אבל התמודדנו עם זה. עד לפני שבועיים.

"אבל עכשיו זה שילוב של השניים. אי הוודאות הכלכלית, הלחץ הביטחוני, וממשלה שלא מצליחה לתפקד - זה יותר מדי ביחד. אתה גם מרגיש שאין לך למי לפנות בתוך כל הדבר הזה. תשומת הלב הציבורית מופנית לכל דבר אחר. כל יום בדרכים אני רואה שריפה. עם משטרות וכבאיות, זמזמים של מזל"טים וירי, פיצוצים ובומים. זה הסאונדטרק שלנו. ובתוך כל הכאוס הזה, אני מאושר לחיות כאן".

איך התמודדתם כלכלית עם משבר הקורונה?
"היו לנו שבועיים ראשונים של הלם. החוסן הנפשי שהמצב הביטחוני הרגיל אותנו בו, שימש אותי בזמן המגפה. לא חדש לנו בעוטף להבין מה זה סגירה מהירה ושינוי פעולות. לשמחתי הרבה, קיבלנו חיבוק גדול מהתושבים שהמשיכו לקנות ב-Take away, ולאט לאט הצלחנו להחזיר את כל הצוות מחל"ת. אני למוד ניסיון של לא לחכות לשום סיוע מהמדינה, ולכן לא חיכיתי לזה. בסופו של דבר קיבלנו איזשהו סכום לא גדול במענקים, אבל הוא עזר לנו.

"אחרי הסגר, חזרו לכאן אנשים שעבדו במסעדות בתל אביב שנסגרו. קלטתי עוד אנשים לעבודה. שכרנו פודטראק (משאית אוכל) ואנחנו מסתובבים איתה מאז תחילת אוגוסט בין היישובים באזור ועובדים. אנשים מפחדים להגיע למסעדות, אז אנחנו מגיעים אליהם. זה בכל זאת מצב מאתגר: לפני יומיים מנהל המטבח שלי קיבל הודעה שהוא צריך להיכנס לבידוד, והייתי צריך לעשות שינויים בכוח אדם. אני מזיע מבוקר עד לילה, אבל עובד".

עוטף עזה הוא הבית של שוחט. הוא מאושר לחיות בסביבה מוריקה ובקהילה תומכת, ואוהב את ביתו בכל לבו. אחד הדברים המורטים את עצביו, הוא מבקש בכל תוקף: אל תשאלו אותי למה אני לא עוזב. "זו אחת אחת השאלות שהכי מגעילות אותי. היא מעוררת בי צמרמרות קשה. יש בה ויתור על הרעיון הזה של מדינת ישראל. בשאלה הזו טמונים כל הכעסים כולם - למה אתה גר שם, אף אחד לא אמור לעזור לך ואל לך לצפות שהמדינה תעשה משהו. 20 שנים של תקיעות וחוסר מעש. אני מגדל פה משפחה, שלושה ילדים, אני לא רוצה לחשוב שאני סתום, אני אופטימי. זה המכנה המשותף של תושבי העוטף.

"אנחנו בציפייה ודרישה שיבנו תוכנית כדי להביא סוף לדבר הזה. אנחנו לא נעזוב את המדינה בשביל מילקי בשקל פחות ולא בגלל אלפי רקטות בשנה. אנחנו ציבור משוחד בממ"דים ובכיפות ברזל. מציירים פה על הבטונדות כדי להטמיע אותן בנוף, אני מזועזע מזה. סכסוכים מורכבים יותר בהיסטוריה האנושית נפתרו, גם זה צריך להיפתר. ממש לא אכפת לי שאפשר לנסוע עכשיו לדובאי, אני רוצה שאדם בישראל ירגיש בטוח לנסוע עכשיו לדרום אדום, במדינה שלו. וזה לא קורה". 

צרו איתנו קשר *5988