אסור שהימים שאחרי החגים יהפכו לנוראים

שלושה עקרונות צריכים להנחות את ההכרעות על עיצוב דרכי התפילה בחגי החודש השביעי - ה"ימים הנוראים": העיקרון הראשון והחשוב מכולם הוא צמצום מירבי של הסיכון הנוצר כתוצאה מהתכנסות גדולה, ובוודאי כשהיא נעשית בחלל סגור או בקירבה אנושית, לאורך שעות ארוכות של התפילות והפיוטים המיוחדים לימים אלה. חובה זו נובעת מהמשקל העליון שיש לחיי אדם, וחובה להטמיע שזו גם מצווה דתית, ותפילה שנערכת בתנאי סיכון מנוגדת להלכה עצמה, ומעוררת את השימוש בביטוי "טובל ושרץ בידו". במסגרת זו צריך לזכור כי גם תפילה ארוכה תחת כיפת השמיים וללא מיזוג עלולה להוות גורם סיכון, בעיקר ביום הכיפורים; העיקרון השני הוא מרכזיות התפילה והמצוות המיוחדות בימים המקודשים האלה, המהווים את אחד השיאים של החיים האמוניים, ונעוצים בסדר השנה היהודי; העיקרון השלישי הוא שבימים אלה נוהרים לבתי הכנסת לא רק המקפידים להתפלל בו מידי יום או מידי שבת, אלא המונים הרואים בראש השנה ובעיקר ביום הכיפורים את המועד בו הם מבטאים את זהותם היהודית ואת הקשר שלהם למסורת. חלק בלתי נפרד מהציבור הרחב הוא אנשים השייכים לקבוצות סיכון שהידבקות בקורונה עלולה להיות קריטית עבורם, וקיימת חובה מוסרית ואנושית למצוא דרכים אחראיות שאינן מתעלמות מאתגר זה.

כבכל דילמה, בה עקרונות שונים מושכים לכיוונים מנוגדים, יש לפתוח ראשית בניסיון לרכך את המרכיבים השונים, כדי שיהיה אפשרי יותר להביא את כולם לידי ביטוי. פוסקי ההלכה עוסקים אכן בחידוד מהם מרכיבי התפילה החיוניים בציבור, את מה ראוי להשמיט השנה ולקצר בכך את התפילה, מהם מרכיבי תקיעת שופר שלא ניתן בלעדיהם ומהן התוספות, כיצד ניתן לקיים תפילה כאשר רק חלק ממנה נעשה במניין, ואת חלקי הפתיחה והסיום עושה כל אחד בביתו; מהן הדרכים ההלכתיות המכירות במניין "מרפסות" או בחצרות שונים, וכן הלאה. בדרך זו, הם ממלאים את תפקידם בצמצום החשיפה ההדדית הרחבה, ומאפשרים דרכים ראויות הן לשמירה על חיי אדם והן למילוי תביעותיה של ההלכה.

במסגרת זו תהיה התייחסות מיוחדת לצום יום הכיפורים. קשה להמעיט בחשיבות הצום הזה, בין מבחינה פורמלית הלכתית, ובין במישור הזהות היהודית. אף על פי כן, ראוי לזכור ולהזכיר בכל עת כי ההלכה אוסרת את ההסתכנות, ואדם הצם ביום הכיפורים כאשר ההלכה תובעת ממנו להקפיד על שמירת חייו עושה מעשה המנוגד להלכה. מבחינה הלכתית, בהתלבטות בין הליכה לתפילה בציבור, אפילו ביום הכיפורים, ובין הישארות בבית הממוזג ושמירת הצום - אין כל ספק שהדרך השניה היא הנכונה. כמובן שאם ההוראה הרפואית לחולי הקורונה, למחלימים וכדו' תהיה שהצום מסכן אותם - אסור להם לצום.

מאידך גיסא, על הרשויות לעשות את מלאכתן, ולאפשר ככל הניתן את קיומה של התפילה הציבורית. היא חשובה מאוד מצד עצמה, ורבים רבים קשורים בו ולהוטים לקיים את מצוותה. הרשויות חייבות לקבוע הוראות ברורות, כבר עכשיו, כדי לתת זמן להתארגן; הרשויות חייבות לבחון את כל המבנים הציבוריים הזמינים, כדי לפזר את המספר הגדול של המתפללים ולהקטין את כמות המשתתפים בכל תפילה; על הרשויות לסייע בהצללה של מקומות פתוחים, הבטוחים יותר, כדי שירבו המניינים הנערכים תחת כיפת השמיים; ישנה חשיבות עליונה לאחידות הוראות ביחס להתכנסויות בכלל - הפגנות, תרבות וכדו' - כדי שלא לעורר תחושה מסכנת של אפליה מכוונת נגד קיום מצוות התורה וכדו'. למותר לציין כי חלק בלתי נפרד מהפתרונות הוא החובה כלפי הציבור כולו, ובעיקר חשוב להדגיש כי חובה למצוא מקום לכולם: התפילה אינה מקום רק לבריאים אלא גם למי שנחשב בקבוצות סיכון; היא אינה מיועדת לגברים בלבד; ולא רק בוגרים באים לתפילה, כי אם גם ילדים.

ועיקר העיקרים - כל זה חייב להתרחש לא כתוצאה של עימות מוטעה, שיש המבקשים להחריף אותו, בין רשויות השלטון ובין העולם האמוני, כאילו את ההלכה מעניינות רק התפילות ואילו בריאות הציבור אינה במוקד עיסוקה, והרשויות מתעלמות ממרכזיות הימים הנוראים בעולמם של אחוזים ניכרים מעם ישראל. השיח חייב להיות הפוך לחלוטין - זהו אינטרס משותף, שבו פועלים יחדיו כולם, כדי להביא את כל מרכיבים הקיום והזהות לידי ביטוי, ועל ידי כך פותחים את השנה החדשה בדרך הראויה. 

הכותב הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר