להנדס את הקיפוח: זה מה שעושה המדינה לישובים הערביים

מצבם של הישובים הערביים לא ישתפר כלל, אם המדינה לא תגבש תוכנית כוללת לתיקון חוסר השוויון המרחבי והכלכלי של החברה הערבית

הריסה קודמת של מבנים לא חוקיים בקלנסווה / צילום: היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה
הריסה קודמת של מבנים לא חוקיים בקלנסווה / צילום: היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה

משרד המשפטים פרסם לאחרונה דוח נוסף על חסמי התכנון והבנייה בישובים הערביים בישראל. מדובר בדוח שמתיימר לטפל במצוקת הדיור בישובים הערביים, אך הוא בעיני עוד דוח המתחמק מלטפל בבעיה האמיתית: חוסר הצדק המרחבי, הכלכלי והחברתי כלפי הישובים הערביים. הדוח מתמקד בתכנון המעט שנותר מקרקעות בישובים הערביים, תוך דילוג על פערים מרחביים, כלכליים ונחיתות אותם יצרה המדינה בשיטתיות לאורך השנים. ללא טיפול בפערים אלה, תכנון הישובים הערביים הוא רק הנדסה ועיצוב לקיפוח ולאפליה.

הדוח עוסק בתכנון הקרקעות בישובים הערביים תוך התעלמות מכך ששטח הישובים הערביים אינו עולה על 2.5% משטח המדינה. לפני קום המדינה הערבים החזיקו ביותר ממחצית הקרקעות בארץ, אך המדינה נישלה את הערבים מקרקעותיהם בכוח, בהפקעות מסיביות, ייעור שטחים, והכרזה על קרקעות כנכסים "נפקדים" ועוד. יתרה מכך, בעוד שהאוכלוסייה הערבית גדלה פי 7 מאז קום המדינה, השטחים שנוספו לישובים זניחים וחסרי ערך, ולא הוקם אף לא ישוב ערבי, כשבמקביל הקימה המדינה מאות ישובים יהודים והרחיבה את תחום השיפוט של המועצה האזוריות היהודיות, מקרקעות הישובים הערביים.

המדינה סבורה בשגגה כי פתרון מצוקת הישובים הערביים וכשל המערכות בהם הוא בהתנעת תהליכי תכנון שיפשירו קרקעות לבנייה. אולם, הצלחת ישוב אינה נמדדת אך במספר יחידות הדיור או בתכניות שמאשרים עבורו, אלא במדד רחב ועמוק יותר, "איכות החיים" (Quality of life). זהו המדד המקובל כיום בעולם לבחינת הצלחתו של ישוב או שכונה. איכות חיים נמדדת בקיומן של פונקציות אורבניות חשובות כגון דיור נגיש ומגוון, תעסוקה, כלכלה, תחבורה, תשתיות, בטחון, חינוך, רווחה ותרבות. אין ספק כי ביישום מדד איכות החיים, הישובים הערביים מקבלים ציון "נכשל". הם בפשטות ללא איכות חיים.

במרבית הישובים קיים מחסור אדיר בדיור שגורר תופעות של בנייה ללא ההיתר שמטופלת בהריסות מבנים על ידי המדינה על בסיס חודשי. בישובים רבים אין מקומות תעסוקה, מלאכה ומסחר. ישובים אלה הפכו למקומות ללינה בלבד עבור התושבים, כשהם עוזבים אותם בבוקר, לעבודה בישובים יהודיים וחוזרים אליהם בערב לשינה. כתוצאה מכך הישובים חסרי עמוד שדרה כלכלי והם תלויים כמעט בצורה מוחלטת במדינה שבתורה לא ששה להעביר להם חמצן.

במרבית הישובים הערביים אין אפילו ולו פארק קטן, מדרכות, מסלולי הליכה ומקומות פנאי. משפחות שלמות נוסעות בערבים לישובים יהודים סמוכים על מנת שילדיהם ישחקו או שהזוגות יעשו פעילות ספורטיבית. הישובים הערביים הפכו לכלא שהאסירים בו, התושבים, משתוקקים לשעת היציאה להתרעננות.

תחושת הבטחון האישי גם היא נעדרת מהישובים הערביים. הישובים סובלים מרמת פשיעה ואלימות שרק הולכת וגדלה. מקרי רצח וביזה קורים באור של יום באין מפריע. תושבים ואפילו ראשי הרשויות חיים בצל פחד וטרור. גם בתחום זה המדינה לא עושה הרבה ואוזלת ידה בעניין מבישה ומקוממת.

המצב הקיים מאלץ את הצעירים להגר מהישובים לישובים יהודים כדי לזכות באיכות חיים שלא קיימת בישובים שלהם. גם הגירה זו מחלישה את הישובים הערביים. יחד עם זה, תופעה זו עדיין מוגבלת יחסית מכיוון שמחצית הערבים מתחת לקו העוני ולא כל המשפחות יכולות לרכוש או לשכור דירות בישובים יהודים. התופעה מוגבלת גם מחמת כך, שלפי מחקרים כ- 900 ישובים בארץ חסומים למגורים בפני ערבים, וערבים לא יכולים לגור בהם אך בשל היותם לא יהודים. זה עוד היבט שדוח משרד המשפטים מדלג עליו.

מהדיון בתכנון הישובים הערביים נשתכח כי התכנון הוא גם החלטה פוליטית על חלוקת משאבים ולא רק מדע והנדסה. בהיבט הזה חולשתה הפוליטית של החברה הערבית, כמיעוט לאומי במדינה יהודית, הוא פקטור חשוב. שיעור אנשי המקצוע הערביים, וגם שיעור החברים הערביים, במוסדת התכנון הארציים והמחוזיים, אלה שקובעים את מדיניות התכנון בארץ, זניח ולעיתים שואף לאפס. מחמת כך הערבים לא היו שותפים לתכניות המתאר הארציות והמחוזיות שכיתרו את הישובים הערביים וחסמו את הרחבתם, ואלה נגזרו על הישובים "מלמעלה" ובכפייה. חוסר הכוח הפוליטי גרם גם לכך שתחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות לא יורחב אלא במקרים בודדים, ובשיעורים זניחים מאוד. שכן הרחבת תחום שיפוט היא לפי החוק החלטה של שר הפנים, ומאחר ולערבים אין כוח פוליטי וכלכלי שיכתיב את ההחלטות במדינה, רובן המוחץ של הרשויות שזכו להרחבת תחומן היו באופן לא מפתיע יהודיות.

הטענה כי החברה הערבית היא חברה מסורתית ושמרנית שלא משתפת פעולה עם התכנון והפיתוח היא לקלישאה, והיא בעיני הפיכת הקורבן לאשם. החברה הערבית אינה הומוגנית, וקבוצות רבות בחברה הערבית עברו שינוי ניכר, בתחומים רבים, ממסורתיות וחמולתיות לקידמה ומודרניזם. הדבר מתבטא בנטישת צורת הדיור הקלאסית ליד המשפחה, דפוס חיים מערבי בהיבטים רבים, עלייה בשיעור תעסוקת הנשים ועוד היד נטויה. על כן, העיסוק בחברה הערבית כחברה שונה, חברה השונה מהחברה היהודית עד כדי תפירת הליכים יחודיים עבורה, הוא טיפול מפלה ופסול, שנועד להשאיר אותה סגורה ונפרדת. מדיניות זו של "נפרד אבל שווה" (Separate but equal), אותה מקדם, לא אחר ממשרד המשפטים, נפסלה זה מכבר במדינות הנאורות כבלתי חוקית, מפני שהיא הנצחה לאפליה ולסגרגציה.

על המדינה לדון בכנות ובאומץ לב בעוולות העבר ובחוסר הצדק והנחיתות שהיא יצרה כלפי הישובים הערביים. מצבם של הישובים הערביים לא ישתפר כלל, אם המדינה לא תגבש תוכנית כוללת לתיקון חוסר השוויון המרחבי והכלכלי של החברה הערבית. תכנון הבנוי על חוסר צדק, הוא בעצמו חוסר צדק. מבנה העומד על חול יפול, כך יקרה גם עם הדוח האחרון של משרד המשפטים. 

הכותב הוא עו"ד ודוקטור למשפטים, מומחה לענייני קרקע ודיור

צרו איתנו קשר *5988