אוקיי, בומרס: טראמפ וביידן לא מדברים על הבעיות האמיתיות של אמריקה

בשבוע שעבר גרר הנשיא דונלד טראמפ את אמריקה לשפל נוסף. לאוזן ישראלית הרגילה לתרבות הדיבור של חבר הכנסת מיקי זוהר הדברים אולי לא צרמו במיוחד. אך האמריקאי הממוצע הזדעזע עד יסודות נשמתו. ההתנהגות שהפגין הנשיא על הבמה של העימות, מול המתמודד הדמוקרטי ג'ו ביידן, לא הייתה נסלחת לתלמיד כיתה ג' בכמעט שום בית ספר באמריקה, והאמריקאי שזוכר את נשיאי העבר לא יכול שלא להתפלץ.

המחזה של שני אנשים שעברו את גיל ה-70 והמבקשים להיבחר לנשיא הרפובליקה, מגישים ורסיה של תוכניותיו הידועות לשימצה של ג'רי ספרינגר, הייתה מעבר לסף הסבל של האמריקאי הנורמטיבי. אין ספק כי ברמת האריזה ובניהול היומיום הנשיא המכהן הוא סכנה לאמריקה. הידבקותו יחד עם כל צמרת הקמפיין בקורונה אינה אלא המחשה אירונית לכך. אך מעבר לאירועי היום נותרת שאלה עמוקה יותר, אשר מעטים מאוד מוכנים לדון בה בבחירות והיא: עד כמה באמת יש הבדל בין השניים?

אם הנשיא יתאושש ויצליח לארגן מחדש את הקמפיין הוא לבטח ימשיך לדבר על הווירוס הסיני ועל אנטיפה. המועמד ביידן מצידו ינסה להשחיל מילה על מכחיש הקורונה ועל פוטין. אך שנה מהיום הקורונה תיעלם, הסינים לא יכבשו את קליפורניה ופוטין לא ישלוט בפייסבוק. לעומת זאת, כל הנושאים שעשויים להפוך את חייהם של עשרות רבות של מיליוני אמריקאים לסיוט מתמשך לא ייעלמו, להפך, והם כלל לא נדונו במערכת הבחירות. הסיבה לכך פשוטה. העימות הפגיש שני גברים לבנים מזדקנים, תקועים בעבר, נציגים מובהקים של שיטה מתפוררת, שלא יכולים להודות במציאות, אפילו היו מכירים בה.

בשקוע השמש על הבומרס ועידן "כסף הפיאט" (כסף שערכו קיים רק מתוקף חוקי המדינה) שהם יצרו, כה סימבולי הוא כי שני אנשים שבקצה קשת הגיל של הבומרס הם המבקשים להוביל את אמריקה אל מפגשה עם גורלה. אחרי הכול, מעבר למסך המילים ואורות הבמה, עמדו עליה שני פנסיונרים אשר ביום שבו אחד מהם יושבע הם יהיו יותר קרובים ל-80 מאשר לכל גיל עגול אחר. נציגים של אמריקה ההולכת ונעלמת דמוגרפית, כלכלית, אידיאולוגית וטכנולוגית. נציגים מובהקים של דור פריבילגי, המזדקן בקצב מהיר והמפוחד פחד מוות ממה שנשקף בפניו.

ככאלו הם האחרונים שיוכלו לומר לאמריקה את האמת הפשוטה: הסכנה הגדולה לאמריקה אינה הסינים, פוטין, הצעירים בני ה-20 שמפגינים בלהט ברחובות פורטלנד, או אפילו המיליציות הזניחות של "גאווה לבנה", אלא דווקא בני דורם. אנשים מהוגנים שלעולם לא ידחפו בתור בסטארבקס או ייכנסו לחנות וולמארט. אפורי שיער, לבושים בחליפות בחוף המזרחי ועפים על עצמם בג'ינס בחוף המערבי. אנשי עסקים, עובדי מדינה בכירים, בנקאי וול סטריט, מנהלי קרנות הון סיכון, מנהלי "קורפורייט אמריקה" - החברות הגדולות הנסחרות בבורסאות, עורכי דין ואלפי לוביסטים. כמעט כולם גברים, רובם ככולם לבנים, רובם ככולם אנשי דור הבומרס.

כמו בליהוק הוליוודי הם מיוצגים על ידי שני סטריאוטיפים מושלמים. האחד "מיליארדר" לפי טענותיו, המנצל כל פירצת מס חוקית או אפורה להתחמק מתשלום מסים כמו שהתחמק משירות צבאי, שעה שהוא לא מפסיק מטיף לאחרים על פטריוטיות. דמגוג שטוח, אשר ממש כמו אמריקה, עושרו הנוצץ והמוחצן אינו אלא מחזה של "עשן ומראות", היושב על הררי חוב שהוענק לו שוב ושוב בריבית יורדת והולכת, אף שחברות בניהולו פשטו את הרגל ארבע פעמים.

מולו פוליטיקאי מקצועי שהגיע לוושינגטון לפני מלחמת יום הכיפורים, בשעה שניקסון היה נשיא ארה"ב וגולדה מאיר ראשת ממשלת ישראל. ומאז במשך 47 שנה בילה בעיר שעה שהיא הושחתה והלכה, והפכה מהעיר הזוהרת שעל ההר, כלשון הביטוי המושאל של רייגן, לפלוטוקרטיה מוכת לובינג שמשרתת של הכסף גדול. בשר מבשרו של הממסד הוושינגטוני, אשר בניגוד למורד הנצחי ברני סנדרס, תמך בכל הקלאסיקות שלה ונתמך בכבדות לאורך השנים על ידי תעשיית עורכי הדין, הנדל"ן וחברות האשראי והפיננסים.

הקרדיטיזם החליף את הקפיטליזם

ביום שביידן הגיע לוושינגטון עמד חוב הממשלה הפדרלית על 450 מיליארד דולר. עד שייכנס לבית הלבן, אם יזכה, הוא יעבור את ה-28 טריליון, פי 60. בהתאמה גדלו חובות המשק האמריקאי כולו מ-2 טריליון ל-81. אלו גם אלו מעולם לא הדירו שינה מעיניו.
באותו זמן שביידן הגיע לוושינגטון, דונלד טראמפ בן ה-27 מונה על ידי אביו, יזם נדל"ן גדול מברוקלין, לנשיא חברת הנדל"ן המשפחתית. זמן קצר לאחר מכן יקבל טראמפ את ההלוואה הראשונה מיני רבות, כ-60 מיליון דולר, שעימה יחל את עסקי הנדלן שלו במנהטן. הריבית הבסיסית של הפדרל ריזרב עמדה באותה שנה על כ-8%. עם השנים היא תלך ותצנח עד שתגיע לאפס, ובאמריקה, הקרדיטיזם יחליף את הקפיטליזם.

הגידול העצום בקרדיט יביא לעלייה תלולה במחירי כל המוצרים שאותם לא ניתן היה לייבא מסין ובראשם הנדל"ן שבערי החופים. אלו בתורם יהפכו יזמי נדל"ן רבים למתעשרים חדשים. ואצל טראמפ, כמו אצל טראמפ, הכול היה בגדול, האשראי, הנכסים והאקסטרווגנטיות.

גם המניות המריאו שעה שבועת הנכסים הגדולה בהיסטוריה הלכה והתנפחה. מדד 500 החברות הגדולות (S&P 500) גדל מאמצע שנות ה-70 כמעט פי שבעה בהתאמה לאינפלציה ופי 3.4 ביחס לגידול בתל'ג.

רובו של העושר העצום הזה נפל בחלקו של שכבת האליטות של דור הבייבי בומרס, שעימו נמנים גם טראמפ וחבריו. בשנת 1980 כ-7.4% מהעושר של ארה"ב היה בידי האלפיון העליון, היום המספר עומד קרוב ל-20%. עוד לפני הקורונה הבומרס היו בעלים של כמעט 60% מהעושר באמריקה, וביחד עם הדור שמעליהם היו בעלים של כ-85% ממנו. הם מותירים למילניאלס, הדור שמאז 2019 הוא גם הדור הגדול באמריקה, רק 4% מעושר זה. כשהבומרס היו בגיל של המיליניאלס, הם החזיקו כ-15% מהעושר. הייפלא אפוא כי הנשיא טראמפ, שגם בשנות הכלכלה "הכי טובה בהיסטוריה", כלשונו, ייסר את הבנק המרכזי בדרישה להמשיך את מדיניות ריבית האפס, כך שתמשיך בועת הנכסים והאשראי - הוא מועמדו הפופולרי של דור זה?

כספי הביטוחים עומדים להיעלם

בתחילת אוקטובר מעמדו של טראמפ בסקרים נראה גרוע בכל קבוצת גיל למעט אחת. גברים ונשים בני 50-64. כך למשל בסקר מסוף ספטמבר שנעשה באוניברסיטת קוויניפיאק, ביידן מוביל על טראמפ בכל קבוצת גיל למעט קבוצת הגיל שבין גיל 50 ל-64, שבה הוביל טראמפ בפער ניכר, 53% לטראמפ לעומת 44% לביידן. תוצאה דומה מצא סקר של אוניברסיטת מונמואט (Monmouth University). הבומרס דבקים בטראמפ.

הבומרים פורשים היום בקצב של 10,000 איש ליום, ומביטים בכיליון עיניים לשנות הפרישה הנוחות ולביטוח הרפואי הממשלתי מדיקר הניתן כמעט בחינם. כמחצית מהם, שלא נמנו עם האליטות ולא הרוויחו מספיק מבועת הנכסים, ממתינים לתשלומי ביטוח לאומי אשר יהוו מרכיב משמעותי מאוד מהכנסתם בפרישה. אך אליה וקוץ בה, גם הביטוח הלאומי וגם הביטוח הרפואי-מדיקר נמצאים בגירעונות כבר עתה, וכל כספי המפקידים ייעלמו בעשור הקרוב. על פי דיווחיהם הם, מלאי המזומנים שברשות מדיקר ייגמר בתוך חמש שנים. כספי הביטוח הלאומי יספיקו לאך מעט יותר, הם צפויים להסתיים לכל היותר בתוך כ-12 שנה. כל זאת עוד לפני "אימפקט הקורונה". ומאז כל דולר שישולם לבומר יוכל יבוא רק מעבודתו של מילניאל.

אם לא די בכך, הבומרס גם העניקו לעצמם הבטחות מרחיבות לפנסיות ברמת המדינה והרשויות המקומיות. אלו הביאו את קופות הפנסיה לגירעון אקטוארי המוערך ב-5.2 טריליון דולר לפחות, כך על פי מכון מחקר מאוניברסיטת סטנפורד. בין כל ההתחייבויות, למדיקר, לביטוח לאומי ולפנסיות אחרות, מוערכות ההתחייבות של הממשלה הפדרלית והמדינות, שאין להן כל מקור ואף אינן רשומות כלל כחוב בספרים, בסכום הנע בין 120 ל-222 טריליון דולר.

סיסמת הבחירות של טראמפ היא "חוק וסדר" (Law&Order) והוא מבטיח לבוחריו שהניצחון יהיה כה גדול עד ש"יימאס" להם לנצח. ביידן מבטיח להנמיך את גיל הזכאות למדיקר ל־ 60. אך בכל שנותיהם בפוליטיקה או בציבוריות האמריקאית, ובטח בעימות המכוער שביניהם, לא התייחסו המועמדים למצבה הפיננסי העגום של האימפריה או הציעו רעיונות לפתרון. ביידן נראה לבומרס העניים יותר כבחירה מוצלחת לקיום ההבטחה לביטוח רפואי ותשלומי הביטוח הלאומי. טראמפ לעומת זאת נראה לעשירים שבהם כמי שימשיך לגדל את הבועה וישמור על השקעותיהם.

אך אלא גם אלו, כמו המועמדים עצמם, לא הקדישו דקה לחשוב איך הבטחות אלו אמורות להתממש. מעבר לסיסמאות, שני המועמדים מאוחדים בנקודה בסיסית אחת. ההצגה חייבת להימשך, ועימה בועות הנכסים והחובות, ויהא הנזק הגדל והולך שיושת על הדורות שאחריהם אשר יהא.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקאסט KanAmerica.Com. בטוויטר: chanansteinhart