מול העייפות הפנדמית צריכים להתמקד במה מותר ולא במה אסור

העייפות הציבורית מהמגבלות המתמשכות והלא נגמרות היא תגובה טבעית ונורמלית שקיימת בכל העולם • כדי להצליח להתמודד עם בעיה זו צריך לעבור לגישה של הפחתת נזקים, ובעיקר להסביר לא רק מה אסור אלא גם מה מותר ואיך אפשר בכל זאת להמשיך לחיות

מחסום בגשר מודעי. רק בישראל דוחים שוב ושוב את הדיון לגבי חזרה מסוימת לשגרה / צילום: Oded Balilty, Associated Press
מחסום בגשר מודעי. רק בישראל דוחים שוב ושוב את הדיון לגבי חזרה מסוימת לשגרה / צילום: Oded Balilty, Associated Press

אנחנו נמצאים שבעה חודשים לתוך הפנדמיה ולא רואים את הסוף. השוו כבר את ההתמודדות עם הפנדמיה לריצת מרתון, אבל אפילו בריצת מרתון יודעים איפה קו הסיום. עם כל ההשקעה של מיליארדים וטובי המדענים בעולם, רב הנסתר על הגלוי - למה חלק מהאנשים מפתחים מחלה קשה ואחרים לא (גם אם הם צעירים ללא מחלות רקע), אפשר להידבק שוב אם כבר חלינו, מתי יהיה חיסון יעיל ובטוח, איך ישפיע החורף והשפעת על המצב?

אז נמאס. הקשבנו, עשינו מה שאמרו לנו, סבלנו נפשית, סבלנו כלכלית, סבלנו חברתית ומשפחתית. בסגר הראשון, הבת שלי אביגיל בת התשע הייתה מתעוררת בבוקר ושואלת אותי במבט מלא תקווה "אמא, הקורונה נגמרה?", וליבי היה נחמץ כשהייתי צריכה לענות לה. נמאס, רוצים כבר לחזור לעבודה כמו שצריך, להיפגש עם חברים ומשפחה, לצאת למסעדה, לטייל בחו"ל, להסתובב בלי מסכה בחום כשהולכים ברחוב, רוצים לחזור לחיות!

ארגון הבריאות העולמי מגדיר את המצב הזה כעייפות פנדמית - תגובה טבעית , נורמלית ו צפויה של אנשים למצב מתמשך של משבר. הבעיה היא שהמצב הטבעי הזה עלול להוביל את כולנו לחוסר מוטיבציה ורצון להמשיך להתמודד ולעשות את מה שנדרש - ממ"ש - מסכות, מרחק ושטיפת ידיים. זה גם גורם לנו לפעול אחד נגד השני ולהאשים ולשפוט. ההתבטאויות של אנשי ציבור רבים כנגד אוכלוסיות מסוימות בחברה הישראלית הם ביטוי עצוב לכך, שרק מחמירים את היכולת שלנו להתמודד.

ארגון הבריאות העולמי גם הגדיר חמשה עקרונות מרכזיים להתמודדות עם עייפות פנדמית: שקיפות - אנשים צריכים להבין את המניעים והשיקולים מאחורי החלטות, כולל מה ידוע ומה לא; הוגנות - החלטות צריכות להתקבל על פי שיקולים אובייקטיבים שלקחו בחשבון את כל הצדדים; עקביות - עד כמה שאפשר באי הוודאות השוררת - החלטות עקביות לפי המדדים בכל חלקי האוכלוסייה, יחד עם דוגמא אישית; תיאום - בין כלל הגופים, והימנעות ממסרים סותרים; חיזוי - אנשים צריכים לדעת מה צופה העתיד - על סמך קריטריונים ברורים מה צפוי שיקרה.

די ברור שישראל לא הצטיינה בפעולה על פי עקרונות אלו, וזה אחת הסיבות לכך שהגענו למצב הנוכחי של סגר שני. איך מתמודדים הלאה, עם העייפות הפנדמית, והמשבר הלא נגמר? תחום המחקר העיקרי שלי הוא גמילה מעישון, תהליך ארוך וסיזפי עם הרבה נקודות שבר וייאוש באמצע. במצבים כאלו אנחנו עוברים לגישת הפחתת נזק, הדוגלת במה כן אנחנו יכולים ומסוגלים לעשות שיחזיק מעמד לאורך זמן.

סגר הוא פתרון נקודתי בלבד

בפנדמיה סגר הוא פתרון נקודתי להורדה מהירה יחסית של תחלואה, כדי להימנע מקריסת מערכת הבריאות ותמותה נרחבת. בגישת הפחתת הנזק מנסים למצוא פתרונות ביניים - אסור להתאמן בחדר כושר סגור, אבל אפשר לבצע ספורט חופשי מחוץ לבית; לא הולכים לאטרקציות בחללים סגורים אבל כן לטיולים בטבע; אם קשה לאנשים לשים מסיכה כל הזמן לפחות שיקפידו על מסכות בחללים סגורים לא מאווררים ונוותר מראש על הניסיון להכריח אנשים לשים מסיכה באוויר הפתוח.

המסר צריך להיות לא "מה לא" אלא "איך כן" - צריך להפסיק לדבר על מה אסור ובמקום זה צריך הנחיות ברורות שאומרות מה כן ואיך פרקטית, איך אפשר בכל זאת לעבוד? איך אפשר בכל זאת לטייל? איך אפשר בכל זאת להיפגש עם משפחה וחברים? איך אפשר בכל זאת לצאת לבליינד-דייט ולהתאהב בתקופה הזאת? להתחתן? הכן טמון בהתנהגויות שניתן לבצע באוויר הפתוח איפה שהסיכון מופחת בהרבה.

כדי לבנות את המה כן - חשוב לעבוד עם הקהילות עצמן, לתת לקהילות ולאנשים להבין מה הקווים המנחים ולאפשר להם לראות בעצמן איך מתכנסים לכללים אלו בצורה שאפשר לחיות איתה לאורך זמן. המסר המרכזי הוא שצריך לרדת לעם ולפעול מקומית, ברזולוציה של הרשות המקומית מול הוועד השכונתי, מול הנהלת בית הספר, המרכז הקהילתי והעסק השכונתי. אנשים צריכים להיות חלק מהפתרון, בכל שכונה ושכונה, בכל בית ספר ובכל עסק, צריכים לשבת עם האנשים ולמצוא את הפתרונות המקומיים שמתאימים לאותו מקום. אין נוסחה אחת, אין משהו שהוא חד וחלק ומתאים לכולם. 

הכותבת היא רופאה מומחית בבריאות הציבור ומרצה בכירה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית

צרו איתנו קשר *5988