מנצחת על תזמורת ההרג: ביקורת על הספר "מנצחת" מאת ישי שריד

"מנצחת" (עם עובד) הוא ספרו השישי של ישי שריד, וכמו בכל קודמיו הוא צולל למעמקים האפלוליים של הקיום הישראלי, וחוזר משם עם פנינים. בספרו הראשון, "טרף קל", היה קצין מצטיין שנחשד באונס חיילת. "לימסול" טיפל בחוקר שב"כ שקיבל משימה מיוחדת. "השלישי" - רומן דיסטופי על התמוטטותה של ממלכת יהודה, הנשלטת בידי מנהיג צבאי המקים מחדש את בית המקדש השלישי, ו"מפלצת הזיכרון" טיפל בזכר השואה דרך סיורים במחנות ההשמדה בפולין.

בספרו החדש חודר האזמל של שריד שוב לקרביים הישראליים, הפעם באמצעות דמותה של אביגיל, מומחית לפסיכולוגיה של ההרג ובטיפול בהלומי קרב (שהרי אלה שני צדדים של אותו מטבע).

כפי ש"השלישי" נכתב מזווית הראייה של כהן צעיר בבית המקדש, המזדהה בכל לבו עם מלאכת הקרבת הקורבנות ואינו מערער על הסדר החברתי התפלצתי המתואר בספר, גם אביגיל כקב"נית אינה מערערת על העקרונות הצה"ליים של חתירה למגע וביצוע המשימה בכל מחיר, גם אם הוא בריאותם הנפשית של המטופלים שלה. להיפך, היא מקדישה את מיטב מרצה ויכולותיה כדי לעזור לצה"ל לשפר את תהליך המיון, לאתר את בעלי הפוטנציאל הרב ביותר ולהפיק מהם את המיטב. היא מגייסת את הידע ואת המומחיות שלה בפסיכולוגיה של ההרג ושל השבי, כדי להפוך את הצעירים והצעירות שהופקדו בידיה למכונות הרג מיומנות יותר ועמידות יותר מבחינה נפשית.

התיאורים של סדנאות המיון לסיירות ושל סדנאות השבי מרתקים ומבעיתים כאחד, דווקא משום שלגיבורה אין כמעט היסוסים או מעצורים ביחס אליהם. בשלב מסוים היא מעבירה ביקורת על מתקן הדמיה שבו מתאמנים החיילים לפני כניסה לעזה: "יותר מדי סטרילי כאן. ככה לא נראית מלחמה היום. חסרות לכם פה נשים, ואין זקנים וילדים שיסתובבו לחיילים שלנו בין הרגליים. חסרים עזרים: דם. איברים כרותים. מעיים שפוכים. ראשים מתגלגלים. הכול כאן נקי ויפה ונחמד פה כמו בדיסנילנד".

את דברי הכפירה שם שריד בפיה של דמות אחרת, אביה של אביגיל, פסיכולוג בכיר ומוערך, שאיתו היא מנהלת מערכת יחסים מורכבת של הערצה-קנאה-התנגדות-תחרות. "פסיכולוגיה וצבא של שילוב גרוע", הוא אומר לה. "את יועצת לגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות".

אין בספר תשובות חד-משמעיות ולא הטפה מיסיונרית, לשום צד. אביגיל מודעת לבעייתיות, אבל כמו מדינת ישראל, היא מאמינה שמה שהיא עושה מכוער לפעמים, אבל חשוב ונכון. ברור לה שאם שולחים את החיילים למלחמה, צריך לצייד אותם גם בכלים שיאפשרו להם לשרוד את זה הכי טוב שאפשר, וגם עם ההיגיון הזה קשה להתווכח.
אבל מעבר לכך (וגם בכך היא דומה למדינת ישראל), היא גם אוהבת את הצבא. אוהבת לרדת לשטח עם החיילים, מתפעלת מיופיים של כלי הנשק ("כלי יפהפה. מלאכת מחשבת", היא אומרת על רובה צלפים) וגם מהיופי ומהנעורים של החיילים והחיילות עצמם, עד כדי משיכה פיזית של ממש.

אביגיל עושה אפילו ילד עם הצבא, כלומר, עם מח"ט נשוי שאיתו היא מנהלת רומן סודי, ולימים הופך לרמטכ"ל. את זהות האב היא לא מגלה, והילד אינו יודע מי אביו, אבל זה לא מונע ממנו ומאמו לשלם את המחיר על כך שהוא "הבן של". כשמגיעה שעתו, הוא מתגייס לחטיבת הצנחנים כמו אבא, וכשאביגיל צריכה לבחור בין טובתו של בנה לבין מה שטוב לצבא, התשובה אינה כל-כך ברורה. האם היא מנצחת? ואת מי בדיוק? ובאיזה מחיר? ומי משלם אותו? התשובות נשארות פתוחות.