כמה נדבקו באלנבי וכמה בחדר הכושר: לא בטוח שבעולם יודעים

בקורונה הנתונים הם לב העניין. מאחר שהגזרות שנועדו למנוע את הפצת הנגיף מגבילות את החירות שלנו, היינו מצפים שיהיה להן צידוק אמפירי. אם נדע למשל שכמעט אין הדבקות בים, לא יהיה היגיון לסגור את הים.

אבל לאיזה מידע אפשר לשאוף? שר הבריאות יולי אדלשטיין טען שהדרישה המופרזת לנתונים מדויקים אפילו מזיקה. "הגענו למצב שבו אנחנו נמצאים בין היתר בגלל השאלות הבלתי פוסקות", אמר במסיבת עיתונאים ערב הסגר השני. "כמה בדיוק נדבקו בחדרי כושר ובמסעדות, כמה בדיוק נדבקו ברחוב אלנבי, וכמה בדיוק ברחוב דיזנגוף. אין ולא יהיו נתונים כאלה באף מדינה בעולם".

האם שום מדינה לא מצליחה לאסוף נתונים מדויקים על מוקדי ההדבקה בקורונה? נסתכל מקרוב בתחקירים האפידמיולוגיים בארץ, ואחר כך נראה מה מצליחים לעשות במדינות מתקדמות בחו"ל.

השאלון האפידמיולוגי: העומס מגביל את החקירה

"חקירה אפידמיולוגית" הוא ביטוי מאוד ארוך ומאוד מדעי. אבל בפועל מדובר בשיחה פשוטה. גורמים במערך האפידמיולוגי של משרד הבריאות סיפרו לנו איך היא מתנהלת. נניח שבמעבדה אי-שם מונחת בדיקת קורונה חיובית עם שמכם. מתישהו תקבלו טלפון ממתחקרת אפידמיולוגית של משרד הבריאות. לרוב זה יקרה אחרי שרופאה מטעם המשרד בישרה לכם שנמצאתם חיוביים. אבל בגלל העומס, ייתכן שהמתחקרת תיאלץ לעדכן אתכם בחדשות המרות.

המתחקרת תבקש 30 עד 60 דקות מזמנכם. על מה מדברים? בעיקר על חברים ומשפחה. אלו שפגשתם, כמובן. אם יש לכם תסמינים, תתבקשו להיזכר מתי הם התחילו, ולחזור בזמן ארבעה ימים אחורה. אם אין תסמינים, או שאתם לא זוכרים מתי הם הופיעו, תצטרכו לשחזר את השבוע שקדם לאבחון. מפאת קוצר הזמן, המתחקרת תתמקד במי שהיה איתכם במגע קרוב: בטווח של פחות משני מטר ולמשך יותר מרבע שעה. היא תשאל גם על אנשים שחיבקתם ונישקתם, או העברתם איתם חמש דקות במכונית.

החלק הזה בתהליך מכונה "חקירה קדימה", שבו מנסים לאתר נדבקים פוטנציאליים כדי לשלוח אותם לבידוד. אבל חלק אחר בחקירה פונה "אחורה", כדי לשחזר ממי נדבק המתושאל עצמו. החלק הזה פחות מפורט: המתחקרת תשאל אתכם אם יש לכם השערה ממי נדבקתם, ותבדוק במחשב אם האדם אכן אובחן כחיובי. את המפגש היא תסמן באחת המשבצות המוכנות, למשל "פנאי ובילוי". הקטגוריות כלליות מאוד, וזה מסביר למה קשה להפיק מהן מידע מפורט. הפגנות, למשל, מסומנות במשבצת "אחר".

אחר כך המתחקרת תניח לכם ותתקשר להודיע למי שבאו אתכם במגע שגם הם צריכים להתבודד. אם אתם עובדים במשרד, היא תסתפק בטלפון למנהל; אם ישבתם במסעדה (כשעוד היה אפשר) - בהודעה לבעלים.

עיבוד הנתונים: הכול תלוי בזיכרון האנושי

כך נראה התחקיר אפידמיולוגי, לא רק בישראל אלא בכל העולם. כמה מפורטות המסקנות שאפשר לסחוט משאלונים כאלה? לא מאוד.

ידידינו בעמותת "מדעת" מסבירים כמה מהמגבלות. לפעמים הנשאלים לא זוכרים עם מי באו במגע. לפעמים הם זוכרים ולא רוצים לענות, אם כדי להסתיר מידע ואם כדי לא לגרום לחברים להיכנס לבידוד. גם העומס על מערך התחקירים משפיע. בעולם אידיאלי, התחקירנים היו מנסים לשחזר את כל תקופת הדגירה של הנגיף, 14 יום לפני הבדיקה החיובית. בישראל מסתפקים בחצי מזה. כמו כן, כדי לדעת כמה נדבקו באלנבי ובדיזנגוף צריך היה לשלב בחקירה הצלבה בין מסלולי ההדבקה. אולי זה יהיה אפשרי, אומרים ב"מדעת", אם המוני ישראלים יתקינו את אפליקציית המגן.

מה שאפשר הוא לאתר התפרצויות גדולות, שבהן רבים נדבקו באותו מקום או מאותו אדם. דוגמה מוכרת היא הכנסייה בדרום קוריאה שבה הייתה הדבקה המונית בתחילת המגפה.

דוחות לציבור: הדשא של השכן לא שקוף יותר

האם מדינות אחרות מצליחות יותר מאתנו? הסתכלנו בדוחות האפידמיולוגיים שמתפרסמים לציבור בחמש מדינות: ניו-זילנד, אוסטרליה, הולנד, קנדה ובריטניה (הנתונים שם הם על אנגליה בלבד). שיטת החקירה שם דומה מאוד, והנתונים שמתפרסמים לציבור לא תמיד מפורטים מאלה שלנו.

בעיה מוכרת של משרד הבריאות בישראל היא השקיפות המוגבלת של הנתונים האפידמיולוגיים. בניגוד למספר הנדבקים והחולים, אנחנו לא מקבלים דיווחים סדירים על מקורות הדבקה שהתגלו בתחקירים. רק פה ושם נשלחים דוחות לתקשורת ולכנסת.

מתברר שבמדינות מסוימות המצב לא טוב יותר. קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד לא מספקות לציבור נתונים מפורטים. המידע הדל כולל פילוח של החולים לאלה שנדבקו בקהילה ולאלה שייבאו את הנגיף מחו"ל. בניו-זילנד ההתפלגות היא 65% בחו"ל, או מאדם שנדבק בחו"ל, לעומת 30% בקהילה. באוסטרליה התמונה כמעט הפוכה: 62.4% בקהילה, פחות מ-20% בחו"ל. בקוויבק מדווחים כמה נדבקו במוסדות כמו בתי ספר, בתי אבות ובתי סוהר. בכל המקומות האלה המתחקרים מנסים לאתר היכן קרתה ההדבקה - אבל הציבור לא מקבל דיווח שיטתי.

בבריטניה ובהולנד הדוחות האפידמיולוגיים עשירים קצת יותר ומתעדכנים כל שבוע. הדוח הבריטי מספק שני פילוחים שונים: הראשון מספר באילו נסיבות המאובחנים באו עם אחרים במגע קרוב; השני מספר איפה הם הסתובבו בימים שקדמו להופעת התסמינים. בגרף השני מככבים מקומות מחוץ לבית כמו חנויות ומסעדות, אבל הדוח מזהיר שאלה אינם בהכרח המקומות שבהם יכלו להתרחש הדבקות.

מהדוחות ההולנדיים אנחנו לומדים שלפחות מתחילת יולי, יותר ממחצית מההדבקות אירעו בבית. אחר כך באות הידבקות מקרובי משפחה במשק בית אחר והידבקות במקומות עבודה - 11% לכל אחת. אבל ברור שהנתונים לא שלמים, כי רבים מהנשאלים לא ידעו איפה נדבקו.

בקיצור, מי שחלם על מיפוי מדוקדק של מספר הנדבקים ברחובות ספציפיים, בנגריות, בחנויות פרחים, בבריתות ובבר-מצוות, יתקשה למצוא אותו גם במדינות אחרות. זה לא אומר שהנתונים חסרי תועלת. בזכותם אנחנו יודעים היום, למשל, שמקומות סגורים וצפופים מסוכנים יותר מאשר מקומות פתוחים ומאווררים. משרדי הבריאות, כולל זה שלנו, מסוגלים לאתר מוקדי התפרצות גדולים. אבל התמונה שאפשר לצייר לפי החקירות האפידמיולוגיות די מוגבלת. 

לקריאה נוספת:

"משרד הבריאות עדכן את נהלי החקירות ולא את משך הבידוד" - עמותת מדעת

"טיפול מערכת הבריאות בחולי קורונה ומגעים עם חולים" - ממשלת קנדה

"בדיקות לגילוי קורונה" - ממשלת הולנד

"קורונה: תמונת מצב ומספר החולים" - משרד הבריאות של אוסטרליה

"איתור שרשראות הדבקה בקורונה" - משרד הבריאות של ניו זילנד

"תוכנית 'נבדקים ונחקרים' של NHS: איך זה עובד?" - ממשלת בריטניה