הכדור הוא עגול: הקשר הלא כל כך סמוי בין הספורט לגופי השלטון

הרבה לפני שהשרה מירי רגב איימה על איל ברקוביץ' בעניין אימון הנבחרת, הפוליטיקה הייתה נטועה עמוק בספורט בישראלי • הטיעון הרשמי לכל מהלך תמיד היה מקצועי, אבל הוא כיסה על הדרכים היצירתיות שמצאו הגורמים הפוליטיים כדי להפעיל את כוחם

השרה מירי רגב בעימות עם אייל ברקוביץ'. אמש / צילום: צילום מסך
השרה מירי רגב בעימות עם אייל ברקוביץ'. אמש / צילום: צילום מסך

האיום הפוליטי ששלחה מירי רגב לאיל ברקוביץ' בעניין אימון הנבחרת הוביל לסערה. מה, התערבות פוליטית בספורט?! איך היא מעזה? אבל למען האמת, לא נחצה כאן שום קו שלא נחצה בעבר. העניין היחיד שאולי היה שונה הפעם והקפיץ כמה פיוזים הוא העובדה שהדברים נאמרו בשידור טלוויזיה. הפוליטיקה נטועה עמוק בספורט בישראלי, גם היום, וזה קורה בדברים משמעותיים הרבה יותר מקביעת מאמן הנבחרת.

הפתיחה הפורמלית של הדואט הפוליטי-ספורטיבי בישראל הייתה ב-1951, עם החתימה הרשמית על הסכמי הפיפטי-פיפטי, שקבעו כי ייצוג בנבחרות ובמוסדות הספורט בישראל יתחלק שווה בשווה בין הפועל למכבי. "זה היה פטנט ישראלי בלעדי, הרחק מהעולם שבו מועדוני ספורט פעלו תחת נותני חסות", כותב היסטוריון הספורט ד"ר אודי כרמי בספרו "עלייתה ושקיעתה של העסקונה הפוליטית בארץ ישראל".

נבחרות ישראל בענפים השונים הורכבו על פי מפתח פוליטי, ולא על פי הישגיהם של הספורטאים, וההסכם חל גם על הוועד האולימפי ועל ההתאחדות לכדורגל. "המציאות הזו שמה את הספורט הישראלי ללעג ולקלס בארץ ובחו"ל, אולם באווירת הימים ההם היה ההסכם בבחינת הרע במיעוטו. הוא הביא לשביתת נשק זמנית בין אגודות ‘מכבי' ו'הפועל'", מסכם כרמי.

אבל גם שנים אחרי שבוטלו הסכמי הפיפטי-פיפטי נותר המנגנון הספורטיבי מושפע. שר הביטחון משה דיין היה מוצג כ"ידיד המחלקה" של מכבי ת"א בכדורסל, ובשנות ה-70 הגיע דרך קבע לטקס הצגת השחקנים בהיכל הספורט ביד אליהו, לפני משחקים של הקבוצה באירופה. כך התהדק הקשר בין מכבי ת"א למוסדות השלטון, שהוביל לאותם הסכמי טלוויזיה היסטוריים במיליוני דולרים בעונה מרשות השידור.

הקשר הזה בין הספורט לגופי השלטון איפשר מאוחר יותר פתיחת דלתות במקום החשוב ביותר: החלטה ברשות המסים על הקלות מיסוי נרחבות לספורטאים זרים - ירושה שנותרה עד היום.

כדורגל ככלי משחק

אחרי שבעבר פעל תחת משרד החינוך, הפיכתו של משרד הספורט לעצמאי יצרה כוח פוליטי חדש בדמות שר הספורט עצמו.

במקביל החלו גם לחצים מצד גורמים אחרים בתוך הספורט. בתקופת השרה לימור לבנת הוקמה ועדת זליכה לבחינת מבנה הספורט. הוועדה הזאת, שאת מסקנותיה הוציא לפועל הטוטו, הייתה אחראית בין היתר לסילוקו של אבי לוזון מתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל.
האיום של הטוטו לעצור לכדורגל את כספי השיווק בסך עשרות מיליוני שקלים בעונה, אם לא יהיה שינוי מבני שיוביל להקמת מינהלת ליגה בכדורגל, עשה בסופו של דבר את העבודה. לוזון - הגם שלא נכנע ללחץ פרסונלי של לבנת, אלא לתיקון מבני שיזמה באמצעות ועדה - נכנע ללחץ וב-2014 עזב את התפקיד.

אבי לוזון / צילום: תמר  מצפי
 אבי לוזון / צילום: תמר מצפי

האיסור על גופי ספורט מצד גורמים כמו פיפ"א והוועד האולימפי לערב פוליטיקה, גרם לגורמים הפוליטיים והמיניסטריאליים לחפש דרכים יצירתיות שיאפשרו להם הפעלת כוח.
הטוטו היה במקרים רבים המוציא לפועל של פעילות משרד הספורט. הנימוקים תמיד היו טובת הספורט, כמובן, אבל ההשפעה מתוך המשרד הייתה ברורה וקיימת. היא פשוט לא נאמרה בשידור טלוויזיוני ישיר.

עם ההיחלשות של הטוטו, בעקבות הרפורמה בשוק ההימורים שהוביל משה כחלון כשר אוצר, הכוח והסמכויות עברו למשרד הספורט. אז גם הלכה וגברה היכולת של שרי הספורט להשפיע. מירי רגב ידעה להפוך את הספורט לכלי משמעותי עבורה ועבור קידום המטרות הפוליטיות שלה - למשל, כתנאי לסיוע במימון הבאתם של ליאו מסי ונבחרת ארגנטינה בקיץ 2018 לישראל, דרשה השרה להעביר את המשחק מחיפה לאצטדיון טדי בירושלים, בטענה כי הוא צריך להתקיים ב"בירת הנצח של מדינת ישראל".

ליונל מסי, 181.1 מיליון עוקבים / צילום: רויטרס - Sergio Perez
 ליונל מסי, 181.1 מיליון עוקבים / צילום: רויטרס - Sergio Perez

במלים אחרות, התניה לקבלת כסף שיאפשר את קיום המשחק, בתמורה לדרישה עם משמעות פוליטית היכן לקיים אותו. זו לא הייתה התעקשות בחלל ריק: באותם ימים בדיוק הועברה השגרירות הישראלית לירושלים, וההתייצבות של השחקן הטוב בעולם בירושלים הייתה הרבה יותר מסתם אירוע סימבולי. הכסף עבר, המשחק הועתק לירושלים, אבל בסופו של דבר בוטל, אחרי שנבחרת ארגנטינה סברה כי הסערה המדינית שנוצרה הוציאה את העניינים משליטה.

עניין אחר משמעותי לא פחות ממינוי מאמן נבחרת היה הניסיון של רגב להביא לישראל ב-2016 את כוכב העבר של ריאל מדריד ונבחרת ספרד, פרננדו היירו. השרה דחפה בכל הכוח, כשהיא מבהירה כי "מהלך זה נעשה בעצה אחת עם עופר עיני, יו"ר ההתאחדות". התפקיד הרשמי של היירו: יועץ לוועדה הבין-משרדית לשיפור ענף הכדורגל בישראל, ובכלל זה הנבחרת הלאומית. היירו היה אמור להחזיק בתפקיד בעל השפעה רבה, אבל בסופו של דבר גם המהלך הזה נכשל.

בין קשרים לתקציבים

במקביל להעברת הכוח מהטוטו למשרד הספורט נולדו וקיימות עד היום לא מעט קופות קטנות, במיליוני שקלים, שמיועדות ליוזמות של המשרד והשר הממונה. אירועים לחלוקת כספים בטיעון של אירוע מקצועי או שיווקי הפכו לבמה עבור הופעת השר.

מוקד הכוח בתוך משרד הספורט גם ייצר העדפות לענפים מסוימים שזכו לתקציבים נוספים ולסיוע בהרמת אירועים גדולים. שוב, הטיעון הרשמי תמיד היה מקצועי. הקשר המוכר ביותר הוא זה שנוצר בין שרת הספורט רגב לבין איגוד הג'ודו. רגב ליוותה את משלחת הג'ודו ביותר ממקרה אחד לחו"ל, הביאה לישראל את אליפות אירופה בג'ודו, ובראיון ל"גלובס" ב-2018 אף אמר יו"ר האיגוד משה פונטי כי יש לו דלת פתוחה במשרדה של השרה. "יש כאן (בקשר הזה, ט"ו) אינטרס של שני הצדדים, שלה ושלי", אמר פונטי.

בחלק גדול מהמקרים, גם אם ההשפעה לא הייתה פרסונלית ודיברה על מינויים, היא הייתה קשורה לעניינים כלכליים. מי יקבל יותר, מי לא יקבל. כספים להקמת מתקני ספורט בפריפריה או ביישובי קו עימות - בין אם צריך ובין אם לא - תמיד נשמעים כיוזמה שקשה להתנגד לה.

מצד שני, הכוח של הפוליטיקה לשנות דברים פעל גם לצד השני - של אי נקיטת יוזמה מחשש לנזק פוליטי. עד היום שרי הספורט העדיפו למשוך את ידם ברגע האמת מהעיסוק בנושא סוגיית המיסוי של הספורטאים הזרים, בין היתר לפי בכירים במשרד הספורט "מתוך חשש ורמיזות שקיבלו כי העניין יחזור אליהם מאוחר יותר בפריימריז ובמרכז המפלגה". וכך, פעם אחר פעם כשהנושא עלה, הופעלו לחצים מצד בכירים בספורט ומשרד הספורט קיבל הנחייה להתקפל.

מהשרה מירי רגב לא התקבלה תגובה.