אמריקה החצויה: שונאים, נוקמים, מפחדים ומאיימים‬

מה שהתחיל ב־2016 ב"התקוממות עממית נגד הסדר הקיים" הופך רגע לפני הבחירות להפגנה של איבה הדדית בלתי מרוסנת • לחסידי טראמפ ולמתנגדיו אין על מה לדבר ואין למה להקשיב • אוהבי טראמפ מאמינים שהוא השליך את גלגל ההצלה האחרון לאמריקה • אויביו חושבים שהוא עומד לגנוב להם את הבחירות‬

הפגנה בארה"ב. "החילונים נתנו דרור לכל צורה של פתולוגיה חברתית״ / צילום: Carlos Barria, רויטרס
הפגנה בארה"ב. "החילונים נתנו דרור לכל צורה של פתולוגיה חברתית״ / צילום: Carlos Barria, רויטרס

ערב הבחירות של 2016, אינטלקטואל ימני רדיקלי ששמו מייקל אנטון הציע מטאפורה דרמטית למסע הבחירות של דונלד טראמפ: טיסה מספר 93.

זו הייתה הטיסה היחידה של 11 בספטמבר 2001 שנוסעיה ניסו להתנגד לחוטפיהם. התנגדותם לא הצילה את חייהם, אבל אפשר שהיא הצילה חיים רבים בוושינגטון.

נוסעי טיסה 93 גילו גבורה תחת אש. הם עשו מעשה ייאוש. הם קיבלו עליהם סיכון מפני שלא נשארו אופציות לא מסוכנות. איננו יודעים אם הם שינו את מהלך ההיסטוריה, אבל הם ניסו את כוחם.

אמריקה, כתב אנטון לפני ארבע שנים ויותר, היא טיסה מספר 93. היא נמצאה על סף אסון כבד, בעיצומה של שקיעה כלכלית, חברתית ומוסרית. אזורי התעשייה ההיסטוריים שלה היו לשממה. מיליונים היו שרויים בחרדה קיומית. מכת האופיואיד גבתה מחיר כבד ממעמד בינוני נמוך באזורים הכפריים ובערים הקטנות. היא לחמה מלחמות נצחיות ויקרות מעבר לים. אליטה פוליטית רחוקה בוושינגטון לא היטתה אוזן. המונים איבדו את האמון בממשלתם.

הגיע הזמן להציל את אמריקה, כתב אנטון.

מסתו התקבלה במשיכת כתפיים. היא עוררה תשומת לב רק לאחר מעשה, זאת אומרת לאחר שטיסה 93, בעולם הדימויים של אנטון, נחתה בוושינגטון, והקברניט נשבע אמונים כנשיא ארה"ב.

כותרות מן היום שלאחר ניצחון טראמפ על קלינטון. מבטאות את התדהמה ואת החששות
 כותרות מן היום שלאחר ניצחון טראמפ על קלינטון. מבטאות את התדהמה ואת החששות

"הטבח מסתיים כאן ועכשיו"

הרעיון שבחירת טראמפ ייצגה אקט של גבורה נואשת תחת אש קנה שביתה בחלקים ניכרים של הימין האמריקאי, גם בין אנשים שהיו חברים מובהקים באליטה, למשל שר המשפטים רב-הכוח של טראמפ, ויליאם באר.

באר הזדקן בוושינגטון. הוא התחיל כאחד משרי המשפטים הצעירים ביותר מאז ומעולם, בממשל ג’ורג’ בוש האב, לפני 30 שנה. כיום הוא אחד משרי המשפטים הקשישים ביותר. קשה להפריד אותו ממה שטראמפ מכנה "הבִּצה של וושינגטון".

באר משוכנע שאמריקה מצויה על סף חורבן. בנאום פומבי לפני שנה בנוטרדאם, אוניברסיטה קתולית מפורסמת במדינת אינדיאנה, הוא אמר כי מתחוללת בה "הריסה מאורגנת" של הדת.

"החילונים ובעלי בריתם בין ה'מתקדמים' גייסו את מלוא הכוח של תקשורת ההמונים, התרבות העממית, תעשיית הבידור והאקדמיה להתקפה בלתי פוסקת על הדת ועל ערכי המסורת", הוא הכריז. ההתקפה הזאת קראה דרור "לכל צורה של פתולוגיה חברתית, להריסת המשפחה, לשיעורי שיא של דיכאון ושל מחלות נפש, להתאבדויות גואות, לעלייה באלימות חסרת הבחנה ולמגפת סמים קטלנית".

אנטון, שייחס למסע הבחירות את הדימוי המרשים של טיסה 93, קיבל משרה זוטרה בסגל הבית הלבן לאחר ניצחון טראמפ, אבל לא האריך ימים. באר הפך לאחד משרי המשפטים רבי-הכוח והשנויים ביותר במחלוקת. שניהם מבטאים פירוש קודר, אולי דיסטופי, של המציאות. בעיניהם, טראמפ הוא גלגל ההצלה האחרון של אמריקה. בחירתו הייתה אקט של מרד נגד הסדר הקיים.

ספק אם היה נשיא אמריקאי אחד שהתעניין פחות מטראמפ בהרחבת הבסיס שהעלה אותו לשלטון. הוא לא טרח אפילו להעלות מס שפתיים להסכמה לאומית, אף כי הפסיד ב-2016 במניין הקולות הכללי בהפרש של כמעט 3 מיליון. הוא הכריז שההפרש הזה היה תוצאת הצבעתם של מהגרים לא חוקיים.

נאום ההשבעה שלו היה חסר תקדים בביקורתו על קודמו. הוא הודיע: "הטבח מסתיים כאן ועכשיו". איבתו האישית והפוליטית העמוקה לברק אובמה כיוונה את נשיאותו. משימתו המוצהרת או המשתמעת הייתה להפוך את הגלגל על כל יוזמה של אובמה מבית ומחוץ.

כאשר הוציא את ארה"ב מהסכמי פריז על שינוי האקלים, טראמפ הכריז: "נבחרתי כדי לייצג את פיטסברג, לא את פריז". פיטסברג, פנסילבניה, היא ממרכזי התעשייה הישנים של המערב התיכון שהסחר החופשי הוריד מגדולתו. היא אגב לא הצביעה לטובתו, אבל זה לא משנה. התיימרותו לדבר בשם "האדם הנשכח" עמדה במרכז מערכת הבחירות הקודמת שלו ובמרכז מלחמות הסחר שניהל נגד רוב העולם במרוצת כהונתו הראשונה.
מן השבוע הראשון של נשיאותו עד השבוע האחרון שלפני הבחירות דונלד טראמפ לא חדל להוציא לשון ארוכה ליריביו הפוליטיים ולתקשורת העוינת.

צריך להגיד שהכרזת המלחמה שלו ביום השבעתו נענתה בהכרזת מלחמה מיידית מצד האופוזיציה: יום אחד לאחר השבעתו מאות אלפים מילאו את רחובות וושינגטון ב"צעדת הנשים" נגד טראמפ (היו בה גם הרבה מאוד גברים). זה היה אקורד הפתיחה למסע של דה-לגיטימציה, שהגיע לשיאו שלוש שנים אחר כך, כאשר הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים החליט להעמיד את טראמפ למשפט הסנאט. המשפט הסתיים בזיכוי, אבל טראמפ עצמו יודע שהנזק לשמו הטוב לא יימחה. רק שני נשיאים לפניו סבלו השפלה כזאת.

"לא תמצאו שום דבר באמצע הדרך"

הקיטוב הפוליטי בארה"ב לא נולד בן לילה. התבוננות בתוצאות הבחירות שם ב-150 השנים האחרונות מעידה שלעתים קרובות הן הוכרעו במירוצים צמודים, כמעט בתיקו. די לזכור שבין 2000 ל-2016 נבחרו שני נשיאים עם פחות קולות מאשר יריביהם המנוצחים. גם בבחירות אחרות ההפרשים נטו להיות קטנים מאוד.

לשון אחר, אמריקה נחצתה קרוב מאוד לקו האמצע, והיא ממהרת לחזור אליו לאחר שהיא נפרדת ממנו מפעם לפעם.

אבל ארבע השנים האחרונות ציינו התרחקות היסטורית מקו האמצע. ריצ'רד ניקסון נהג להגיד שמועמדים פונים ימינה או שמאלה, בהתאם למפלגה שבה הם חברים, בזמן הבחירות המקדימות, אבל חוזרים אל המרכז בבחירות הכלליות. לא כאן, לא הפעם ואולי לא עוד.

האווירה הפוליטית הנוכחית מאשרת את חיוויו הפולקלוריסטי של ג'ים הייטאוור, פעיל דמוקרטי שמאלי בטקסס, לפני רבע מאה. הוא כתב אז ספר שנון, שנקרא "לא תמצאו שום דבר באמצע הדרך חוץ מאשר פסי הפרדה וחפרפרות מתות". "אמצע הדרך" הוא תחליף ציורי באנגלית ל"מרכז". הגיונו של הטקסני לא הנחה את מפלגתו בימים ההם. ביל קלינטון אמנם לקח אותה ל"אמצע הדרך", והנחיל לה את תקופת השלטון הארוכה ביותר זה 20 שנה. גם ברק אובמה, על אף המוניטין שהימין השתדל להוציא לו, היה קרוב אל "אמצע הדרך", בוודאי מצד מזגו. הילרי קלינטון הייתה מועמדת מובהקת של "אמצע הדרך". החיפוש אחרי האמצע העניק לאמריקה את טראמפ.

"אמצע הדרך" הוא גם המטבע העיקרי העובר לבוחר של ג'וזף ביידן. הוא הציג את מועמדותו בגיל 77, והביס את יריבו העיקרי מן השמאל בשם הצורך לפנות אל מצביעים מתונים ופרגמטים. אם נאמין לסקרים, הוא ינצח בשם הפרגמטיות הזאת ובזכותה.

בחירות בארה"ב. חיפוש אחר אמצע הדרך העניק לאמריקה את טראמפ / צילום: רויטרס - Mike Blake
 בחירות בארה"ב. חיפוש אחר אמצע הדרך העניק לאמריקה את טראמפ / צילום: רויטרס - Mike Blake

"לגרור אותו מן הבית הלבן"

אבל ספק אם הגלגל יחזור ויתהפך. סימני ההקצנה ניכרים מימין ומשמאל. מייקל אנטון, שבו פתחנו, כתב בתחילת ספטמבר שהדמוקרטים "מתכננים הפיכה צבאית" נגד טראמפ. הדמוקרטים חושדים שטראמפ אינו מתכוון להודות בתבוסה, אם אמנם יובס. ביידן דיבר על הצורך האפשרי "לגרור אותו מן הבית הלבן". הילרי קלינטון יעצה לביידן בפומבי ש"לא להודות בתבוסה, יהיו הנסיבות אשר יהיו".

ומה יקרה אם טראמפ יחזור וינצח עם מיעוט קולות? מה יקרה אם הפרש הפסדו במניין הקולות הכללי יהיה לא 3 מיליון, כמו ב-2016, אלא 7 מיליון? מישל גולדברג, בעלת טור ב’ניו יורק טיימס’, אמרה בפודקאסט שבמקרה כזה מדינות דמוקרטיות בחוף המערבי (קליפורניה, אורגון, וושינגטון) עשויות להחליט לפרוש מארה"ב, והיא, גולדברג, תתמוך בהן. שני עמיתיה הגיבו בביטול, והרעיון של פירוק הברית אינו נידון ברצינות. אבל טעות תהיה להניח שהוא לא יחזור ויעלה בנסיבות מסוימות.

איפה זה מעמיד אותנו? ב־1860, כאשר שבע מדינות סירבו לקבל את תוצאות הבחירות, פרשו מן הברית, הקימו את 'הקונפדרציה', והתחילו את מלחמת האזרחים.
לא. זו אינה 1860. וכדאי לכולנו לשרוק בקול רם כאשר אנחנו עוברים בלילה סמוך לבית קברות.

מתי יהיו תוצאות: בלילה (קשה להאמין), בבוקר (סביר יותר), בעוד חודש (אולי), אולי יותר (אבוי)

בבחירות נורמליות אנחנו רשאים לצפות שהתוצאות יוכרזו בסביבות חצות, או מוקדם לפנות בוקר, שעון החוף המזרחי של ארה"ב. אבל לוח הזמנים הזה חדל להיות מובן מאליו לפני 20 שנה, כאשר אף אחד משני המועמדים לא הגיע אל מספר הקסם של 270 בחבר האלקטורים. במדינה אחת, פלורידה, ספירת הקולות הניבה הפרש קטן עד גיחוך (570).
כמעט חמישה שבועות עברו לפני שבית המשפט העליון בוושינגטון דחה בקשה להורות על ספירה מחודשת של כל הקולות בפלורידה. רק אז ג'ורג' בוש הבן הפך למה שהאמריקאים קוראים president-elect, שתרגומו ההולם לעברית הוא "הנשיא המיועד" (לא "הנשיא הנבחר", נדבר על זה פעם אחרת).

מה הסיכוי לתוצאות במהלך הלילה? קטן, אם כי לא בלתי קיים. בזמן כתיבת הרשימה הזאת, שלושה ימים לפני פרסומה, כמעט 62 מיליון אמריקאים כבר הצביעו (45% ויותר ממספר המצביעים ב-2016). כ־41 מיליון מההצבעות המוקדמות נעשו באמצעות הדואר.
יש מדינות שמתחילות לפתוח את המעטפות מיד, מבלי למנות את הקולות. יש מדינות שיפתחו את המעטפות רק במוצאי 3 בנובמבר. לפותחות המוקדמות יהיה יתרון של מהירות. הפותחות המאוחרות ימתחו את עצבינו עד פקיעה. בין המקדימות תהיה פלורידה, השלישית במניין אוכלוסייתה. מדינה דרומית שנייה שבה ספירת הקולות בדואר תהיה מהירה יחסית היא צפון קרוליינה, התשיעית בגודל אוכלוסייתה. גם היא הצביעה לטובת טראמפ ב-2016. שתיהן נחשבות למתנדנדות. אם נשמע במהלך הערב (לפנות בוקר בישראל) שג'ו ביידן ניצח בשתיהן - הסבירות קטנה למדי - יהיה אפשר להניח שהבחירות הוכרעו. גם אם טראמפ יחזור וינצח בכל אחת מן המדינות האחרות שבהן זכה ב-2016 לא יהיו לו עוד די קולות בחבר האלקטורים.

אבל אם פלורידה וצפון קרוליינה יתמכו בטראמפ, הכול יהיה תלוי אז בשלוש מדינות (אם כי ייתכן בהחלט שהמספר הזה יקטן או יגדל): פנסילבניה, מישיגן וויסקונסין. אלה המדינות שטראמפ ניצח בהן לפני ארבע שנים בזכות הפרש קטן מאוד. משימת ביידן היא לחלץ אותן מידיו. הסקרים, לפחות נכון להיום, מראים שביידן מוביל בהן, אבל יתרונו קטן ורופף בפנסילבניה, המדינה החמישית בגודלה בארה"ב.

זה מביא משקיפים להניח את האפשרות שהבחירות לנשיאות יוכרעו בפנסילבניה. היא עלולה להפוך לרפליקה של פלורידה-2000 ולשגע את אמריקה ואת שאר העולם, מפני שפנסילבניה חזרה והפגינה באחרונה את ליקויי שיטות הספירה שלה.

כמובן, אם אחד המועמדים יפתיע, פנסילבניה תאבד מחשיבותה. למשל, אם ביידן ינצח בוויסקונסין, במישיגן ובאריזונה. הסקרים מראים שיש לו יתרון מסוים בכל השלוש. אם הוא יפתיע וינצח בטקסס, המדינה השנייה בגודלה, המשחק יסתיים מיד. אם טראמפ ינצח בפלורידה ובצפון קרוליינה ויחזור וינצח בוויסקונסין ובמישיגן, הוא יוכל להסתדר בלי פנסילבניה.

בעגת העיתונות הפוליטית לטראמפ יש "נתיב צר מאוד" לניצחון בחבר האלקטורים. לביידן יש נתיב קצת יותר רחב. אבל זה מה שאמרו על טראמפ ועל הילרי קלינטון לפני ארבע שנים.

הצעה רפואית: למרוח הרבה פלפל על הציפורניים אם אינכם רוצים לכסוס אותן עד הבשר.

כיצד צפויות להצביע מדינות ארה"ב
 כיצד צפויות להצביע מדינות ארה"ב

כך נקבע המנצח: חבר האלקטורים והפוטנציאל לעיוותים היסטוריים

ארבע פעמים בהיסטוריה המודרנית שלה העניקה ארה"ב את כהונת הנשיא למועמד שהפסיד במניין הקולות הכללי: בשנים 1876, 1888, 2000 ו-2016. וזה עשוי לקרות גם השנה.

הסיבה לכך היא שארה"ב מוסיפה להיות נאמנה לחוקה שנכתבה ב-1787, בזמן שג'נטלמנים הגונים לא היה מוכנים לקבל את חוכמת הרומאים, "קול המון כקול שדיי".

הם רצו רפובליקה, והבינו שהיא זקוקה למנגנונים של הימלכות בדעת ההמון. אבל, כפי שאנחנו שומעים מפעם לפעם, "רפובליקה אינה דמוקרטיה". היא אינה שוות ערך של כיכר השוק באתונה העתיקה. רפובליקה זקוקה לפילטרים, אשר יגנו על יכולתה לנהל את ענייניה בהתאם לצרכיה ארוכי הטווח, לא בהתאם למצבי רוח חולפים. התפיסה הזאת הניבה לפחות שני דברים: את הסנאט רב-הכוח, שבו הייצוג אינו מבוסס על גודל האוכלוסייה; ואת חבר האלקטורים, המתעלם מפרופורציה של אוכלוסייה.

בסנאט לכל מדינה יש שני מושבים - אם זו ויומינג עם 580 אלף תושבים או קליפורניה עם 40 מיליון. יש בו שמונה מדינות עם מיליון תושבים או פחות וחמש עם 20 מיליון ויותר. למפלגה הרפובליקנית יש רוב בסנאט, אף כי היא חוזרת וזוכה במיעוט של קולות הבוחרים (בסיכום הקולות בכל המדינות). האבות המייסדים של ארה"ב ייעדו אותו "לצנן את המים הרותחים" של בית הנבחרים. הסנאט הוא גם זה המתבקש לאשר את מינויי הנשיא.
רוב המדינות בארה"ב נוטות למפלגה הרפובליקנית, גם כאשר רוב האוכלוסייה נוטה לדמוקרטים, ביחס של 30 ל-20 בערך. פירוש הדבר הוא שסיכויי הפתיחה של הדמוקרטים אינם טובים.

מוטב לזכור שהוועידה החוקתית של 1787 הייתה פוטש נגד החוקה הקיימת. ארה"ב הייתה אז קונפדרציה של מדינות ריבוניות, ללא ממשלה מרכזית של ממש. חוקת 1787 חוברה כדי להציל אותה מהתמוטטות. בחירה לא ישירה של הנשיא בידי נציגים של כל אחת מן המדינות נועדה להבטיח שהפדרציה תהיה אותנטית, ולכל אחת מן המדינות יהיו בה משקל ודרגה ניכרת של אוטונומיה.

חבר האלקטורים מבוסס על הנוסחה האנגלוסקסית הישנה של המנצח-לוקח-הכול. זאת אומרת, אין חשיבות להפרש ניצחונו של זה הנוגע ראשון במשוכה. לכל מדינה מוקצבים אלקטורים על סמך הצירוף של מספר חבריה בבית הנבחרים ובסנאט. המנצח גורף את כל האלקטורים, יהיה הפרש ניצחונו אשר יהיה (חוץ מאשר בנברסקה ובמיין). ב-2000 הפרש ניצחונו של ג'ורג' בוש הבן בפלורידה היה 537 קולות מתוך כמעט 6 מיליון. 25 האלקטורים של פלורידה עברו אל בוש, והעניקו לו ניצחון זערורי בחבר האלקטורים. יריבו הדמוקרטי אל גור ניצח במניין הכללי בהפרש של חצי מיליון קולות. אבל אל תוך היתרון הזה התנקזו הרבה קולות לא הכרחיים.

זה מה שקרה להילרי קלינטון ב־2016. היא קיבלה 3 מיליון קולות יותר מטראמפ, אבל הפסדיה בהפרש זעיר בשלוש מדינות מפתח היטו את הכף לטובת יריבה. היא ניצחה בהפרש של 4 מיליון קולות ויותר בקליפורניה, אבל הפסידה בהפרש של קצת יותר מ-10,000 קולות מתוך 6 מיליון במישיגן. 10,000 במישיגן היו אפוא כבדי משקל יותר מ-4 מיליון.

ביטול חבר האלקטורים, או שינוי כלליו, מצריך שינוי בחוקה. שינוי בחוקה מצריך הסכמה של שלושה רבעים מן המדינות. סבירותה של הסכמה כזאת נמוכה מאוד, לפחות כרגע.

צרו איתנו קשר *5988