התאגידים לא יועמדו לדין בתיקי האלפים, אך זה לא יושיע את הנאשמים

החלטת היועמ"ש שלא להעמיד לדין את התאגידים המעורבים בפרשות 2000 ו-4000 נראית תמוהה • היא צפויה להוביל לטענה של אכיפת בררנית מצד הנאשמים • עם זאת, הסיכוי לקבלת הטענה אפסי

היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"

החלטת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שלא להעמיד לדין את התאגידים בתיקי האלפים, מעוררת קשיים רבים.

היא מעלה שאלות וטענות לאכיפה בררנית ביחס ל"אורגנים" (נושאי תפקיד), בשר ודם, שנגדם הוגש כתב האישום בפרשות 2000 (פרשת נתניהו-מוזס) ו-4000 (פרשת בזק-וואלה). כמו כן, היא תחזק את טענת האכיפה הבררנית ביחס לתאגידים אחרים שהואשמו בפרשות לא מועטות אחרות על-ידי פרקליטות מיסוי וכלכלה.

בתיק 2000 מואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו במרמה והפרת אמונים, ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס מואשם בהצעת השוחד. עם זאת, התאגיד, "ידיעות אחרונות", לא יועמד לדין. בפרשת 4000 מואשם נתניהו בקבלת שוחד מבעל השליטה לשעבר בבזק שאול אלוביץ ומרעייתו איריס. עם זאת, קבוצת בזק ואתר החדשות "וואלה" מקבוצת בזק לא יועמדו לדין.

לא יהיה זה הימור פרוע אם בקרוב סנגוריהם של נתניהו ושל הזוג אלוביץ יבקשו לבטל את כתב האישום נגדם בטענת "הגנה מן הצדק" בנימוק של אכיפה הבררנית נגדם. זאת, מאחר שהתאגידים שבעניינם פעלו לא הועמדו לדין.

בפרשת זקין התייחס שופט העליון לשעבר יצחק זמיר לשאלה באילו מקרים טענת אכיפה בררנית תוכל לעמוד. לדבריו, "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון, במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא".

פעמים רבות מספור נאשמים מעלים את טענת האכיפה הבררנית מתוך תקווה להיחלץ מספסל הנאשמים. בתי המשפט ממעטים מאוד לקבל את הטענה, והיא שמורה למקרי קיצון. בפסיקה נקבע כי על הטוען אכיפה בררנית להראות כי ניתן להצביע על הבדלים באכיפה בתוך קבוצת השוויון שעימה נמנה הנאשם.

לפני שלוש שנים, בפרשת סימנס ישראל נדונה על-ידי השופטת מיכל אגמון-גונן טענתה של חברת סימנס ישראל לאכיפה בררנית, זאת לאור העובדה שהיא הועמדה לדין, בעוד שמנהליה הבכירים חתמו על הסכמי עד מדינה והעידו נגדה. אגמון-גונן דחתה את הטענה וקבעה כי אם היה צורך חקירתי, מדובר בשיקול לגיטימי. מתוך הדברים ניתן ללמוד כי אם לא היה שיקול חקירתי לגיטימי באי-העמדה לדין של האורגן - בניגוד לתאגיד - אזי אכן יש מקום לטעון לאכיפה בררנית.

ביטוי בשיקולי הענישה

מנגד בפסק דין של השופט עוזי פוגלמן בעניין אחר נדחתה טענה לאכיפה בררנית, תוך שנקבע כי "החובה לנהוג בשוויון חלה כלפי קבוצה מסוימת של אנשים או גופים, המהווים את קבוצת השוויון, ולא כלפי אנשים או גופים מחוץ לקבוצה זאת". כנגד טענת סנגורי נתניהו ואלוביץ לאכיפה בררנית, התביעה צפויה לטעון כי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של האורגנים ואי-עיכוב המשפט, גובר על שיקולי אכיפה נגד התאגידים, ובשל כך, בין היתר, אין מדובר באכיפה בררנית פסולה.

אני מציע לא להישאר דרוכים יתר על המידה. הסיכוי שטענת האכיפה הבררנית של נתניהו ואלוביץ תתקבל בטהרתה ובמלואה הוא אפסי. גם אם הטענה תתקבל, אין הכרח כי המסקנה תהיה ביטול כתב האישום. כך לדוגמה, השופט ניל הנדל בעניין גוטסדינר החליט כי טענת האכיפה הבררנית תבוא לידי ביטוי בשיקולי הענישה ולא בביטול האישום.

על כל פנים, להחלטה לא להעמיד לדין את התאגידים בתיקי האלפים תהיה השפעה על תאגידים בהליכים אחרים שאותם מנהלת פרקליטות מיסוי וכלכלה. במקרה כזה יטענו התאגידים הנאשמים כי מדובר באכיפה בררנית נגדם בהשוואה ל"ידיעות אחרונות", אתר "וואלה" וקבוצת בזק. התביעה מן הסתם תיאלץ לטעון כי אי-אפשר לבנות טענת אכיפה בררנית על סמך מקרה חריג בודד נגד המדיניות הכללית של התביעה.

כך או אחרת, הפרקליטות טוענת בכתב התביעה כי קבוצת בזק הרוויחה סכום אגדי של 1.8 מיליארד שקל מהיחסים השוחדיים לכאורה של נתניהו ואלוביץ. ראוי לציין כי בעבר שילמו תאגידים סכומי עתק כקנס עבור פעולות של נושאי משרה. זכורה במיוחד פרשת בית ההשקעות פסגות, שבעניינה הסכים באוקטובר 2010 פרקליט המדינה דאז, משה לדור, לחתום על הסכם חסר תקדים. לפי ההסכם, בית ההשקעות ישלם קנס בגובה של 150 מיליון שקל תמורת אי-הגשת כתב אישום נגדו בפרשת התרמית של בכירים בחברה, שהועמדו לדין. זאת, עקב נסיבות חריגות של קניית התאגיד על-ידי גוף זר עוד לפני שנודעו החשדות נגד פסגות, וכן עקב החשש שכתב האישום נגד פסגות יגרום להשמדת של יותר ממיליארד שקל לבית ההשקעות.

הפרקליטות לא הסתפקה בקנס הענק ודרשה אף את החלפת צוות הניהול הבכיר וכן גיבוש קוד ממשל תאגידי מחמיר. בעקבות זאת פוטר רועי ורמוס מתפקידו כמנכ"ל, הכופר שולם, והתיק נגד החברה נסגר.

טעות תמוהה

כל עורכי הדין עימם שוחח הח"מ על אי-ההעמדה לדין של התאגידים בפרשות 2000 ו-4000, אומרים כי מדובר בטעות גלויה ותמוהה. התמיהה גוברת לאור העובדה שהתיק נוהל על-ידי היחידה הארצית לעבירות כלכליות, צמרת רשות ניירות ערך, פרקליטות מיסוי וכלכלה, פרקליטות המדינה והייעוץ המשפטי לממשלה. בעוד שרשויות האכיפה התעקשו לקחת מאיריס אלוביץ את התכשיטים שעל גופה ואת הציורים התלויים על קירות ביתה, הרשויות התעלמו מהרווח העצום שגרפה לכאורה קבוצת בזק.

ורק עוד מילה לסיום: טעות זו מזכירה שוב את החובה להיזהר בחריצת דין לפני משפט ולשמור על חזקת החפות של הנאשמים. אם צמרת רשויות האכיפה טעתה בנקודה זו, ייתכן שזו לא הטעות האחרונה.

*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר הגשת כתב אישום נגדם, רה"מ בנימין נתניהו, שאול ואיריס אלוביץ וארנון מוזס מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות

צרו איתנו קשר *5988