קו המשווה | פרשנות

הוא ניצח - אבל האם לג'ו ביידן יש באמת "מנדט", והאם זה משנה?

לפי המניין הלא סופי, ביידן גבר על טראמפ בהפרש של 4 מיליון קולות ויותר • ניצחונו במדינות הקריטיות היה זעום • טראמפ טען למנדט לפני ארבע שנים עם הרבה פחות מזה – אבל לביידן יש בעיה: בהיעדר רוב בסנאט, מדיניות הפנים והכלכלה שלו תעוקר • מה הוא יעשה במדיניות החוץ?

ג'ו ביידן / צילום: Ronen Zvulun, רויטרס
ג'ו ביידן / צילום: Ronen Zvulun, רויטרס

בחירות בארה"ב, בוודאי ב-34 השנה האחרונות, אינן נוטות להניב ניצחונות מוחצים. המנצחים מקבלים לכל היותר קצת מעל 50% מהקולות. בארבע מתשע מערכות הבחירות מאז 1988, המנצח קיבל פחות מ-50%, ופעמיים הוא אף קיבל פחות קולות מן המנוצח.

הדמוקרטים השתעשעו בתקווה שהבחירות של 2020 יניבו "צונאמי כחול" (צבע המפלגה הדמוקרטית במפות אלקטורליות). מפלגתם לא התנסתה בצונאמי מאז 1964, בעוד לרפובליקאים דווקא היו שני צונאמים, ב-1972 (עם ניקסון) וב-1984 (עם רייגן).

צונאמי לא היה. במשך ארבעה ימים אמריקה עצרה את נשימתה, ושפשפה את עיניה למראה ההפרשים הזעומים במדינות המתנדנדות שהעניקו את הנשיאות לג'ו ביידן. כה זעומים הם ההפרשים, בוודאי ביחס למספר המצביעים בכל אחת מן המדינות, עד שההכרעה שקולה כמעט כנגד הטלת מטבע. זה בדיוק מה שקרה ב-2016, רק שאז הנשכר היה דונלד טראמפ. הוא ניצח בחבר האלקטורים בזכות 77,000 קולות. זה היה ההפרש הכולל של יתרונו בשלוש מדינות, שהיו המפתח להכרעה.

ביידן ניצח הפעם בכל השלוש (פנסילבניה, וויסקונסין ומישיגן), בהפרש של טיפה יותר מ-200,000 קולות (מניין לא סופי). הוא עשוי לנצח בג'ורג'יה (שבה לא ניצח שום דמוקרט מאז 1992) בזכות הפרש (לא סופי) של קצת יותר מ-9,000 קולות. הוא עשוי לנצח באריזונה בזכות 19,000 קולות ופחות, ובנבדה בזכות 28,000 קולות ופחות.

"הניצחון המוחץ" של טראמפ

בסך הכול נמנו עד עכשיו בכל ארה"ב 145 מיליון קולות. יהיו יותר. ההפרשים במדינות האמורות הם אפוא מבוטלים. לא מבוטל הוא ההפרש במניין הקולות הכללי, שעמד ביום א' בבוקר על יותר מ-4 מיליון לטובת ביידן. ייתכן שהוא יגדל במקצת. טראמפ הפסיד ב-2016 בהפרש של כמעט 3 מיליון קולות, מה שלא הפריע לו לתבוע מנדט, ולטעון שהוא נחל "ניצחון מוחץ".

כמובן, לטראמפ יש יחסים מורכבים מאוד עם הגדרת המציאות, כולל הבנה של מספרים. אבל נשיאים מעולם לא התביישו לטעון למנדט, או להתנהג כמו קיבלו מנדט, גם כאשר הפרשי ניצחונם היו קטנים מאוד. ג'ון קנדי ניצח ב-1960 בהפרש של 113,000 קולות ופחות בכל ארה"ב מתוך כמעט 69 מיליון מצביעים. זערוריותו של ההפרש לא הניאה אותו מלגלות נחישות.

אגב, ההפרש ההוא עורר בשעתו הרבה ספקות, והחשד לגבי אי-סדרים מעולם לא יושב. יועציו של יריבו הרפובליקאי, סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון, דחקו בו לערער על התוצאות. ניקסון סירב. הוא אמר כי שלומה של ארה"ב והאמון הציבורי במוסדותיה חשובים יותר משאלת ניצחונו האישי. ניקסון לא היה ידוע בדיוק ברוך לב או באהבת-בריות, אבל הוא גילה אחריות לאומית. בכל זאת יש הבדל כלשהו בינו לדונלד טראמפ.

שאלת המנדט היא אפוא חשובה ולא-חשובה בעת ובעונה אחת. מינון החשיבויות יתברר רק בהמשך.

נשיא בלי קונגרס

לטראמפ היה יתרון חשוב ב-2016: מפלגתו ניצחה בבחירות לקונגרס, ושלטה בשני בתיו. זה העניק לו את היכולת למנות (שופטים, למשל) ולחוקק כמעט באין מפריע. ג'ו ביידן נחל אכזבה מרה בשבוע שעבר: התבדתה תקוות הדמוקרטים לזכות ברוב בסנאט לאחר שש שנות אופוזיציה; והרוב שלהם בבית הנבחרים התכווץ במידה מסוכנת.

השיטה החוקתית האמריקאית אמנם מתפארת ב"הפרדת רשויות". אבל נשיאים שאין למפלגותיהם רוב בקונגרס הם לעתים קרובות מעוקרים מכוח, בוודאי בענייני כלכלה ופנים.

יש עדיין סיכוי קלוש שהדמוקרטים יזכו ברוב בסנאט, אם ינצחו בסיבוב השני של הבחירות בג'ורג'יה בחודש ינואר. אבל סביר יותר להניח שהנשיא ביידן יהיה תלוי ברצונו הטוב של מנהיג הסיעה הרפובליקנית מיץ' מקונל. גם אם יתפתח שיתוף פעולה שהאמריקאים קוראים "דו-מפלגתי", הוא יהיה מוגבל בהיקפו.

אין זאת אומרת שלנשיא אין כלים חוץ-פרלמנטריים. טראמפ משל בזרוע נטויה בשנתיים האחרונות, גם לאחר שמפלגתו איבדה את בית הנבחרים, בבחירות אמצע-הקדנציה של 2018. הוא עשה כן באמצעות צווים נשיאותיים, שיש להם תוקף מחייב כל זמן שהם אינם מפירים חוקים קיימים.

הפשרות של ביידן, הציפיות של השמאל

כל כך הרבה תלוי בהגדרה שביידן עומד לתת ל"מנדט" שלו. האינסטינקטים שלו והליכותיו משייכים אותו לתרבות פוליטית של משא-ומתן ושל פשרות. הוא כיהן בסנאט כמעט 40 שנה, וזה מה שחברי סנאט עושים: מתווכחים, משוחחים, לוקחים ונותנים, מתפשרים וכותבים חוקים.

ויכוח מתנהל עכשיו, ויתנהל עוד זמן רב, למי בדיוק ביידן חב את ניצחון הבחירות שלו: להשקפותיו הפרגמטיות ולנטייתו אל המרכז, או לשמאל הרדיקלי של מפלגתו שנשך את שפתיו ותמך בו ללא חמדה. הרדיקלים מצפים לעמדות כוח בממשל ביידן ולהשפעה על מדיניות. אבל פרופיל גבוה מדיי יעמיד את ביידן בעימות עם הרוב החזוי של הרפובליקאים בסנאט.

מועדים לעלות על שרטון עניינים כמו הרחבת ביטוח הבריאות, רפורמה של מדיניות ההגירה, אנרגיה ירוקה, הגדלת מסים על יחידים ועל חברות, ורפורמה של הבנקים. העניינים האלה הם בנשמתם של הרדיקלים - וההתנגדות להם היא בנשמתם של השמרנים הרפובליקאים. נקל לראות את הדרך המובילה לשום מקום.

האם הרגלי אובמה יחזרו?

ענייני חוץ עומדים על מישור אחר. לנשיא יש תמיד מרחב תימרון הרבה יותר גדול, במיוחד אם הוא יכול להסתמך על הסכמה רחבה. הוא ימצא הסכמה כזאת, גם מצד רפובליקאים, כאשר ינסה להחזיר על כנו את האמון ביחסי ארה"ב עם בעלות בריתה באירופה ובאסיה. אנחות רווחה בקעו מאז יום שבת מבירות מערביות.

מנוי וגמור עם ביידן למהר ולהחזיר את ארה"ב אל הסכמי פריס על שינוי האקלים. הוצאת ארה"ב מן ההסכמים ההם הייתה האחד האקטים הדרמטיים הראשונים של נשיאות טראמפ. למרבה האירוניה, תהליך היציאה הושלם יום אחד לאחר הבחירות של השבוע שעבר, וחותם של זמניות טבוע עליו.

יהיה מעניין לראות איך ביידן יכלכל את המתח ביחסים עם סין, שזה העניין הבינלאומי החשוב ביותר על סדר יומו של כל ממשל.

מה יהיה על המזרח התיכון? האם הרגלי ממשל אובמה יחזרו לכוון את הדיפלומטיה האמריקאית? בוודאי במידת מה, מפני שהמועמדים לכהונות בכירות במערך החוץ והביטחון של ממשל ביידן הם בוגרי ממשל אובמה, אבל איש אינו יכול להעמיד פנים שארבע השנים האחרונות לא התרחשו.

רגליו של ביידן עומדות בדור פוליטי ליברלי, או סוציאל-דמוקרטי, שבו ישראל עדיין נהנתה ממידה של רומנטיזציה ושל אידיאליזציה. הוא ידיד של ישראל על פי מזגו, על פי נטיותיו ועל פי זיכרונותיו, אבל הוא אינו הבולדוזר שהיה טראמפ. הוא לא ינסה להחיש את מהירות סיבובו של כדור הארץ סביב צירו, לא יאיים על שליטים ערביים כדי שיפתחו שגרירויות בישראל, והוא ידחה מעיקרו כל מחשבה על סיפוח שטחים.

פרגמטי, אבל לא תמיד

ביידן מזוהה היסטורית עם "ליברלים ניציים", זאת אומרת מרכז-שמאל שתמך במדיניות חוץ אקטיבית, כולל שימוש בכוח, גם כדי לקדם אינטרסים לאומיים וגם כדי לקדם את החירות באזורים לא-דמוקרטיים. זה הביא אותו לתמיכה בשורה של התערבויות צבאיות מעבר לים, כולל זו הרת האסון בעיראק ב-2003.

זה רומז שהוא לא יפגין אותה מידה של אדישות לזכויות אדם ולדמוקרטיה שנטתה לייחד את ימי טראמפ. לפחות במובן הזה, סביר שאיראן תהיה על הכוונת, אולי גם ערב הסעודית ומצרים; וגם, כמובן, רוסיה, שלא רכשה את חיבתו של איש בשמאל האמריקאי בשנים האחרונות.

ספק אם זה יהיה ממשל אידיאולוגי, אבל זה גם לא יהיה ממשל על טהרת הפרגמטיות. הגיון השורה התחתונה והאינטרס העצמי ינחה אותו, אבל לא תמיד. זה בדרך כלל ההבדל בין מדיניות חוץ דמוקרטית למדיניות חוץ רפובליקנית.

כמעט מיותר להגיד שלפחות בחודשים הראשונים של נשיאות ביידן, נגיף הקורונה יטיל את צילו הארוך על סדרי העדיפויות של הממשל ועל התנהלותו. היום, הנשיא המיועד עומד למנות צוות מדענים לייעץ לו בענייני הקורונה. יש הרבה מה לייעץ, בייחוד אם יתממשו התחזיות על 200,000 הידבקויות ביום ו-400,000 אלף מתים עד סוף השנה. הנגיף הכריע את דונלד טראמפ, והוא יתדפק על כל דלת בבית הלבן של ג'ו ביידן.

הנשיא המיועד, לא הנבחר

זה עניין לשוני שהיה צריך להיפתר לפני שנים. עורר אותו, לפני 44 שנה, הכתב הפרלמנטרי אנין הטעם של "הארץ", עמוס בן ורד. הוא כתב אז לכל כלי התקשורת, והעמיד אותם על הטעות הלשונית והתוכנית של התרגום "הנשיא הנבחר" לצירוף האנגלי president-elect.

זה תוארו של מי שניצח בבחירות לנשיאות, אבל עדיין לא הושבע לנשיא. עוברים חודשיים וחצי בין יום ההצבעה ליום ההשבעה. מי שעדיין לא הושבע אינו יכול להיות "הנשיא הנבחר", הסביר בן ורד, מפני שהוא עדיין אינו נשיא. יש לקרוא לו "הנשיא המיועד". המיועד יכול להיקרא "הנשיא הנבחר" החל מחצי היום ב־20 בינואר 2021, אבל אז אנחנו קוראים לו בפשטות "הנשיא". בן ורד הצליח אז לשכנע חלק מן התקשורת, אבל היא חזרה אל סורה בשנים הבאות. מיועד, מיועד, מיועד.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988