הנתונים מצטברים, אבל הממשלה עדיין חושבת בתוך הקופסה

שמונה חודשים אחרי שהקורונה פרצה לחיינו, היינו מצפים לתכנון מעמיק ומתווים סדורים של כל משרדי הממשלה, בדגש על משרד החינוך ובתי הספר, אך זה לא קרה • את הנזק שנגרם בינתיים לחיים שמחוץ למגפה אולי קשה לראות, אך כולנו עוד נרגיש אותו, ובגדול

צוותי רפואה במחלקת הקורונה התת קרקעית בשיב"א נערכים לקבלת מטופלי קורונה / צילום: Maya Alleruzzo, Associated Press
צוותי רפואה במחלקת הקורונה התת קרקעית בשיב"א נערכים לקבלת מטופלי קורונה / צילום: Maya Alleruzzo, Associated Press

שמונה חודשים לתוך מגפת הקורונה ואנו טובעים בתוך המספרים, הגרפים, המודלים, החישובים של המאומתים, חולים, קל, בינוני, קשה, קריטי, על אקמו, במלוניות, בבתי חולים, בטיפולי נמרץ, נפטרים, מחלימים, אחוזים, לפי מגדרים, ערים, תפוסות בבתי חולים, במוסדות גריאטריים, בקהילה, ילדים ועוד ועוד. נתונים שלא רק שכל סקטור עושה בהם שימוש, לעיתים ציני, כדי להוכיח את טיעוניו, אלא יותר מכך - נתונים שלא קידמו אותנו יותר מדי או גרמו לנו לחשוב אחרת. חוץ מהסגר.

דרך אגב, נכון לעתה, אם במספרים עסקינן, בהשוואה עולמית, שיעור התמותה למיליון נפש בישראל נמוך, ושיעור התמותה ביחס למספר הנדבקים הינו הנמוך ביותר ביחס לכל המדינות בעולם (דבר הנובע ככל הנראה גם מריבוי הבדיקות בארץ).

שמונה חודשים לתוך הקורונה, היינו מצפים לתכנון ומחשבה מחוץ לקופסה ע"י כל משרד ממשלתי, לדיון מעמיק ומתווה עם מוכנות ליישום בכל שלב של המגפה. אז מצפים.

בתי החולים בארץ ורפואת הקהילה כסיירת מצטיינת התגייסו למשימה. כשרק הרחנו את התקרבות המגפה, בית החולים ריכז כוחות ומוחות מכל הדיסציפלינות כדי לייצר תוכנית עבודה סדורה בתחומי ניהול המטופלים באתרים השונים, עדכון תרחישים, קביעה והשגת משאבים הכרחיים - כוח אדם, ציוד, תשתיות, כספים, מעבדות, סיקור אפידמיולוגי ופרסונל, מניעת הדבקות תוך בית חולימית, ניהול בידודים, תקשורת פנים, דוברות וכו'.

דיון פרקטי יומי, משימות, ביצוע. אין יד המקרה. יש תכנון. מידי יום. וכשהתבקשנו לאחרונה כמו כל שאר בתי החולים להוסיף תוך זמן מאוד קצר עוד "ברזלים" כדי להכיל את אלפי החולים הנוספים שיאושפזו, עם ההבנה הברורה שמיטה היא המשאב הקל ביותר לייצר אולם היא לא תביא את הישועה למטופלים - למרות ההסתייגות התגייסנו לאתגר ופעלנו לשביעות רצונו של משרד הבריאות.

האם לא היינו מצפים מכולם לנהוג כך? האם אחרי חודשיים של חופשת קיץ, ושמונה חודשים לתוך המגפה לא היינו צריכים למצוא את מסגרות הלימוד, הכיתות ובוודאי הצוותים בגן ובבתי הספר ערוכים לקבל את האוצר היקר ביותר - את התלמידים? עם כיתות ערוכות ללימוד בצל הקורונה, מתווה שיעורים והפסקות מתואם, ומורים/תלמידים המגיעים כקפסולה בקבוצות בזמנים שונים בצורה מדורגת ואשר יודעים בדיוק כיצד לנהוג. זו שערורייה שאין זה כך. החשיבות של שמירת מסגרות הלימוד ברורה לכולם. ואם בגרמניה, אך לא רק שם, הבינו שהילדים לא יכולים להיות המפסידים של המגפה, וכי כל יום של גן/בית ספר סגור טומן בחובו תוצאות הרות אסון כולל העמקת הפער הסוציו-אקונומי הקיים ממילא - מדוע אנחנו לא שם? הילדים והנוער חייבים מסגרת, והעובדה שהם חודשים בבית היא פשוט אסון שנשלם עליו מחיר יקר גם אחרי שהקורונה תהפוך לזיכרון היסטורי.

איגוד הרופאים המרדימים, בדומה לחברות ואיגודים אחרים, קיים את הכנס השנתי של איגוד הרופאים המרדימים, (ובנוסף ב-18.11 אשתתף בכנס בינלאומי בנושא הקורונה בהשתתפות מומחים מכל העולם וביוזמת המרכז הרפואי איכילוב). אולם, בניגוד לכנסים אחרים, התעקשתי לבצע זאת באופן היברידי ובכך להחזיר לחיים ענף שלם שחוסל פה מאז פרוץ הקורונה.

השתתפו בו כ-500 רופאים, חלקם באופן פיזי, חלקם באופן וירטואלי, כולם בהתאם להנחיות התו הסגול. התקיימו סדנאות בקפסולות מצומצמות תוך הקפדה מרבית על כל העקרונות הקריטיים למניעת הדבקה. סדנאות סימולציה של ניהול דרכי אוויר, הנשמה, אקמו, תרגול מצבי קיצון וכו ההכרחיים להכשרה של הרופא המרדים ורופא טיפול נמרץ - הרופאים הנמצאים בחוד החנית של המגפה ביחד עם הפנימאים, ואת ההכשרה הזאת אסור להפסיק.

זו רק דוגמה כיצד ניתן בצורה בטוחה לשמור על מסלול הוראה לרופאים, בד בבד עם המשך תפקוד של תעשייה שמפרנסת עשרות אלפי ישראלים ועסקים מקומיים החל מהסעדה ועד לוגיסטיקה. ובמסגרת זו לדוגמה, המלחין, הפסנתרן והמנצח גיל שוחט יזם ביחד עם פרופ' כרמית לוי מאוניברסיטת תל אביב ובשיתוף משרד הבריאות מחקר לבדיקת היקף ההדבקה, אם בכלל, בתוך אירועי התרבות שהתקיימו בשבועות שפתחו את היכלי התרבות. אני כמהה לתוצאות וכצורכת תרבות אני מייחלת לחידוש המופעים בצורה בטוחה. ועוד לא דברנו על הצימרים, החנויות ואתרי הספורט.

המגפה הנוכחית דורשת חשיבה מחוץ לקופסה, תכנון וניהול א-פוליטי. במקביל כדאי שנזכיר לעצמנו שיש חלל שלם, עצום ויקר לנו לא פחות של "מחוץ למגפה" והמחויבות שלנו כלפיו אינה פחותה. זה שהוא לא צועק עכשיו - אין זה אומר כי אינו קיים ואינו פוגע בנו. גם אם לא מכמתים כעת את הנזק של "מחוץ למיפה" במספרים מידי יום, ועושים לו יחסי ציבור, הוא משפיע וישפיע על חיינו שנים ארוכות אחרי. 

הכותבת היא מנהלת מערך הרדמה, כאב וטיפול נמרץ כללי. מנהלת האגף הכירורגי, המרכז הרפואי איכילוב תל אביב

צרו איתנו קשר *5988