מחליטים, מבטלים, מתקנים, מתקפלים, מחליטים שוב: סאגת ימי הבידוד כמשל לניהול משבר הקורונה כולו

כשמונה חודשים לקח לאוצר ולממשלה להגיע למתווה על תשלום ימי הבידוד, וגם הוא ישאיר מעסיקים רבים ללא פתרון וללא המיליארדים שיצאו מכיסם • למה הקורונה הופכת כל החלטה לסאגה לא נגמרת, ואיך הפכו השליפות מהמותן לשיטת עבודה מועדפת

שר האוצר ישראל כ"ץ ויו"ר  ההסתדרות ארנון בר-דוד / צילום: יניב לוי ויותם בן יצחק, יח"צ
שר האוצר ישראל כ"ץ ויו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד / צילום: יניב לוי ויותם בן יצחק, יח"צ

בתחילת השבוע, כשמונה חודשים אל תוך משבר הקורונה, הושג סוף-סוף פתרון לאחת השאלות הקשות של עסקים ועובדים במשק: מי יישא בעלות ימי הבידוד. עניין לא פשוט בהתחשב בכך שבמהלך הסגר השני שהו מדי יום לפחות 45 אלף איש בבידוד ביתי שנדרשו אליו בשל נגיף הקורונה.

התשובה לשאלה הזאת ניתנה בדיון בוועדת הרווחה והעבודה של הכנסת לאחר שהושג הסכם בין יו"ר הוועדה חיים כץ לבין משרד האוצר, לפיו העובדים יישאו בעלות יום אחד מעלות ימי הבידוד (ללא שכר) וינוכו להם עד 4 ימי מחלה. המדינה תשפה את מי שמעסיק עד 20 עובדים ב-75% מעלות הבידוד. יתר המעסיקים יזכו ל-50% שיפוי. עוד נקבע, כי עובד שלא נותרו לו ימי מחלה לניצול יוכל להיכנס "למינוס" ימי מחלה.

למה זה לקח מעל חצי שנה? האם המדינה נתנה את הפתרון הראוי ביותר עבור כל הצדדים?

הסאגה הזאת היא דוגמה עגומה נוספת להתנהלות המדינה לאורך כל משבר הקורונה, משל נוסף שמציג את כשלי המערכת - משיכת זמן, חוסר יכולת לקבל החלטות, ולחצים פוליטיים שמחסלים באחת עבודות של אנשי הדרג המקצועי. כך במשבר הבריאות, וכך גם במשבר הכלכלי.

גם כאן, כמו במקרים אחרים, התקבלה החלטה מהירה וללא מחשבה עמוקה על ההשלכות. המדינה והאוצר בחרו בראשית הדרך להטיל את עלויות ימי הבידוד על המעסיקים (וקצת על העובדים) תוך שהם נמנעים מלקחת אחריות ולו לאחוז בודד מהעלויות, שהגיעו לכ-4 מיליארד שקל. בהמשך, לאחר שבג"ץ התערב, הם משכו את הזמן, התנהלו בחוסר החלטיות, הסכימו למתווה מסוים שעורר התנגדות וקרס בחקיקתו.
לבסוף, הסכימו לפתרון חלקי ושנוי במחלוקת שהתקבל השבוע, שלגביו נזכיר את מה שאמרה הסגנית הבכירה לממונה על השכר באוצר, אתי גבאי: "אני צריכה להבין למה אתם מתכוונים, כי בסוף אני זאת שצריכה להוציא חוזר שמסביר לאנשים איך לעבוד. אני לא מבינה את ההסדר".

את האצבע המאשימה מפנים כל הצדדים אל מקבלי ההחלטות, אל ראש הממשלה, שר האוצר ואל חברי הממשלה. הפקידים בחזית עובדים יומם וליל, וסופגים את האש בוועדות. האחראים האמיתיים מופיעים במהדורות, וחומקים מאחריות.

טעות ראשונה: תעודות מחלה גורפות

כשהסתבר בחודש מרץ שחייבים לשלוח עובדים לבידוד, המדינה קיבלה החלטה שגויה ראשונה: להטיל את העלות על המעסיקים. ראש שירותי בריאות הציבור דאז, פרופ’ סיגל סדצקי, הוציאה הודעה על הנפקת "תעודת מחלה גורפת" לכל העובדים שנשלחים לבידוד, ובכך הפקירה את העסקים.

ארגוני המעסיקים זעקו ודרשו שהמדינה תשלם עבור ימי הבידוד. רק לאחר שפנו לבג"ץ, הסכימה המדינה לשבת איתם.

טעות שנייה: משיכת זמן ודיונים פנימיים

עם מי ישבו נציגי האוצר לשולחן המו"מ? רוב הזמן עם עצמם.

בג"ץ נתן למדינה חודשיים לגבש הסדר שלא מטיל את מלוא עלות ימי הבידוד על המעסיקים, עד 30 בספטמבר. חודש וחצי הלכו על "דיונים פנימיים". ראשי ארגוני המעסיקים והעובדים לא שמעו מהאוצר עד השבועיים האחרונים לפני הדד-ליין של בג"ץ, ואז בא האוצר ואמר כי יש לו כיוון למתווה וזימן את הנציגים השונים להצגתו.

ביום האחרון לדד-ליין סוכם כי ימי הבידוד עדיין ייחשבו לימי מחלה של העובדים, והעלות שלהם תתחלק שווה בשווה בין המעסיקים למדינה. ההסדר ספג ביקורת עזה מצד ארגוני המעסיקים, שלא היו סביב שולחן הדיונים וגם מצד ארגוני עובדים שונים שטענו שהעובדים מפסידים את ימי המחלה שלהם.

האוצר קיבל מבג"ץ ארכה עד 30 באוקטובר כדי להשלים חקיקה, והלך לוועדת העבודה והרווחה לאשר את ההסדר. שם הוא נאלץ להתקפל לאחר שיו"ר ועדת העבודה והרווחה ח"כ חיים כץ התנגד.

טעות שלישית: שליפות מהמותן

בשלב הזה אפשר לראות, כפי שקורה לכל אורך המשבר, את הפער בין הדרג המקצועי לבין הפוליטיקאים.

"אנשי אגף התקציבים והממונה על השכר עשו מאמצים להסדיר את המתווה הראשון. הם עבדו עד השעות הקטנות של הלילה והביאו הסדר מאוזן", אומר רון תומר, "אבל לא היה מאחוריהם את המשקל של האוצר, שאיפשר למתווה הזה לעבור". במלים אחרות, כמו שקורה במשבר הזה לכל אורכו - הפקידים עובדים על מתווה, והדרג הפוליטי מגיע מאוחר יותר וזורק אותו לפח.

השיתוק הזה נמשך שבועות ארוכים, עד ששר האוצר ישראל כץ בישר בקצרה בטוויטר: "בעסק עד עשרה עובדים המדינה תממן 75% מעלות ימי הבידוד".

אבל זה לא הספיק. אז מספר העובדים עלה ל-18. "מאיפה המספר הזה הגיע? לא יודע. הכול שליפות מהמותן", אומר רועי כהן, מנכ"ל לה"ב, "הסברנו לאוצר שעל-פי חוק עסק קטן מוגדר כעסק עם 20 עובדים, אז הם שיפרו את הצעתם".

המספר 18, אגב, נולד בעקבות הצעתו של חיים כץ להחיל את המתווה המשופר על עסקים עם 23 עובדים, שמשקפים ח"י ועוד חמסה (18+5). אז האוצר נטש את החמסה ולקח את הח"י.

שורה תחתונה: הסדר שנוי במחלוקת

כך הגענו להסדר הנוכחי. האם מישהו זוכר שהמעסיקים כבר שילמו מעל 4 מיליארד שקל עבור עלות ימי הבידוד עד כה? לא נראה, וגם האוצר לא מוכן לשמוע על כך דבר. ומה עם העצמאים שעובדים לבד ויושבים בבית בימי הבידוד ללא כל שכר או הכנסה? גם עליהם אף אחד לא מדבר. "בכוונתנו לעתור לבג"ץ על כך ששכחו את העצמאים בהסדר", אומר רועי כהן.

יש לומר, שהעובדים קיבלו הסדר שמיטיב עמם. לא ייקחו מהם את כל ימי המחלה, והם נושאים בעלות יום אחד בלבד ללא שכר. גם עבור המעסיקים הקטנים מדובר בבשורה. בכל זאת - 75% במימון המדינה. איזון אין בהסדר הזה, ולרבים גם הוא לא מספיק.

לדברי עו"ד רוית גרוס, מנכ״לית התאחדות המלאכה והתעשייה, "אנחנו ברגשות מאוד מעורבים. מצד אחד צריך לזכור מאיזו נקודה יצאנו לבג"צ (תשלום מלא של המעסיק על כל 14 הימים) עד שהגענו למתווה שאושר אתמול. עברנו כברת דרך מאוד משמעותית. יחד עם זאת, זה עדיין לא מושלם. עדיין, המעסיק משלם את מחיר התחלואה בישראל ולעצמאים אין בכלל פתרון. גם על פי המתווה הזה בעל מפעל קטן עם שמונה עובדים בבידוד משלם 12 ימי בידוד על חשבונו, למרות שהמפעל שלו לא עובד ויש לו הפסדים".

בשורה התחתונה, אומר עו"ד רוית גרוס, "לא הגיוני שיד אחת של משרד האוצר נותנת מענקים לעסקים הקטנים, כי היא מבינה שהם לא יכולים לשרוד ולמעשה מחייה אותם 'במכונת הנשמה' וביד השנייה, באותו הכסף שהם מחלקים, הם מטילים דווקא בתקופת הקורונה מס חדש 'מס ימי הבידוד'. אנחנו עדיין סבורים שהמדינה צריכה לממן 100% מימי הבידוד למעסיק".

יועץ המס ירון גינדי, נשיא לשכת יועצי המס, מתקומם נוכח ההסדר ומציע פתרון יצירתי לעצמאים. "שוב גילינו שבמדינת ישראל גרים שני עמים - אחד של שכירים מוגן לחלוטין והשני של עצמאים מופקר לחלוטין. אני ממליץ לציבור העצמאים שמצא את עצמו, כרגיל וללא הפתעות, מחוץ למתווה הפיצוי על ימי הבידוד - לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בגין דמי תאונה אישית המשולמים למי שנפגע בתאונה שאינה תאונת עבודה, המזכה בפיצוי בגובה 75% מההכנסה. הייתי בהחלט מאתגר את בתי המשפט בשאלה הזאת, לאור העובדה שהמדינה בחרה שוב להתעלם ממאות אלפי אנשים שבלעדיהם אין תקומה למדינת ישראל".

ורוניקה רוזנברג, מנכ"לית ארגון חברות הניקיון בישראל, שהייתה בין מגישי הבג"ץ בעניין עלויות ימי הבידוד, עדיין לא מבינה איך המדינה לא לוקחת אחריות. "עלות ימי הבידוד לא צריכה ליפול על העובדים או על המעסיקים, אלא על המדינה. במציאות של משבר כלכלי ושל ענפים שלמים אשר נחנקים עקב צמצום שירותים ושולי רווח זעירים, מגיעה המדינה ומטילה גזרה נוספת שמשמעותה תהיה קריסה של עסקים רבים".

ומה עם ד"ר רון תומר, שתמך במתווה הקודם? הוא מתנגד בתוקף למתווה החדש, שפוגע לדבריו בעסקים וכועס על האוצר שהבטיח הבטחות שהוא לא יכול לעמוד בהן, עד כדי כך שאולי הסאגה הזאת לא נגמרה, ופרק משפטי חדש בפתח. "גדלתי והתחנכתי על התפיסה, ההבנה והידיעה שכשאתה סוגר משהו עם האוצר אז זה מה שיהיה, זה קורה, כי הוא שולט במדינה מבחינה כלכלית. מי בכלל העלה על דעתו בהתחלה מצב שהמדינה מטילה על המעסיקים את החיובים שלה והם אלה שנושאים בנטל שהטילה עלינו הקורונה? הכל התחיל מהתפיסה המאוד מעוותת בתחילת הקורונה שצריך לשלוח עובדים לבידוד אז בסדר שהמעסיק ישלם. והאבסורד הזה זעק לשמיים אז הגשנו בג"ץ. הגענו למתווה שאולי הוא לא אידאלי אבל הוא מאוזן, ונתנו למדינה ארכה לחקיקה והמשכנו לממן עוד חודש של ימי בידוד כי יש מתווה ואני סומך על האוצר. ובסוף מה קורה? הם לא יודעים לספק את הסחורה. קשה לי מאוד עם העובדה שסיכומים עם האוצר לא מתקיימים ואנחנו בודקים את הצדדים החוקיים של זה".

ועדיין לא הכול רע, חלק מארגוני המעסיקים והעובדים שהתנגדו למתווה הקודם מברכים על החדש. אבל בשורה התחתונה - לקח למדינה חודשים רבים לקחת אחריות ולהכניס את היד לכיס, וגם אז לא מאוד עמוק.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "מתווה ימי הבידוד גובש בתום שיח מאומץ עם נציגי העובדים והמעסיקים במשק, במטרה ליצור הסכם מאוזן המקובל על כל הצדדים, כאשר משרד האוצר אף הסכים להרחיב את הסיוע לטובת העסקים הקטנים. במסגרת אישור ההסכמות בחקיקה, הכנסת החליטה לשנות את האיזון במספר היבטים, כאשר משרד האוצר לקח על עצמו את העלויות הנוספות שנוצרו. אנו מכבדים את החלטתה של הכנסת ונפעל ליישום המודל במהרה". 

מתווה ימי הבידוד המעודכן

● העובדים במגזר הפרטי יישאו בעלות יום אחד מימי הבידוד
● לעובדים במגזר הפרטי ינוכו עד ארבעה ימי מחלה
● המדינה תשפה את מי שמעסיק עד 20 עובדים ב-75% מעלות הבידוד
● יתר המעסיקים יזכו ל-50% שיפוי

באירופה הממשלות לקחו על עצמן את תשלום הבידוד | אסף אוני

בניגוד להסכמות שהושגו בישראל, רוב גדול מבין המדינות החברות בארגון ה-OECD נטלו על עצמן באופן מלא את תשלום ימי המחלה לעובדים, במקרה שהם נזקקים לבידוד מחשש שנדבקו בקורונה. 20 מדינות הורידו לאפס את עלות ימי הבידוד בעבור המעסיקים, בין השאר על מנת לתמוך בהם מבחינה פיננסית וגם כדי למנוע תמריץ שלילי שיגרום ללחץ לשוב לעבודה, ושעלול לפגוע במאבק הקולקטיבי במגפת הקורונה.

רמת הפיצוי משתנה. בחלק מהמדינות, כמו גרמניה ואוסטריה, העובדים השוהים בבית בבידוד אחרי אפשרות שנחשפו לנגיף מקבלים 100% מהשכר; במדינות אחרות, כמו ספרד ואיטליה, הם מקבלים רק 60%; אך מה שמשותף לרוב המדינות לגביהן יש נתונים הוא שהממשלות שלהן "לקחו על עצמן" את התשלומים.

תמונת מצב זו משורטטת בפירוט בדוח שפירסם ארגון ה-OECD בקיץ. הארגון ציין כי הנימוקים המקובלים לכך שמעסיקים ישתתפו בתשלום ימי מחלה, "אינם תקפים ואולי אף יביאו לתוצאה ההפוכה" במקרה של מגפת הקורונה. "מניעת התפשטות המחלה דורשת שהעובדים יישארו בבית במקום לתת להם תמריצים לשוב לעבודה", נכתב במסמך המדיניות של הארגון. הגיון זה, מסבירים מחברי הדוח, עומד בבסיס חקיקת חירום ש"מפחיתה באופן זמני את העול הפיננסי על המעסיקים".

"מדינות ה-OECD כמעט פה-אחד מממנות תשלום ימי מחלה לעובדים הנמצאים בבידוד, וטוב שכך" כותב הארגון.

ישנן שתי מדינות חריגות שבהן המעסיקים משלמים יותר מ-50% מעלות ימי המחלה - צרפת (60%) ופולין (80%). בבריטניה אימצו פשרה המתחשבת בגודל החברה, אולם בקנה מידה גדול הרבה יותר מזה שהוסכם בישראל. המדינה משיבה את עלויות ימי המחלה למעסיקים בחברות בהן יש פחות מ-250 עובדים.

בארה"ב, המדינה מאפשרת פיצוי רק לחברות שבהן יש פחות מ-500 עובדים. הנושא הפך לחלק מהעימות הפוליטי בין הדמוקרטים לרפובליקאים. אחת מההצעות של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן כדי להילחם בקורונה בארה"ב היא לאפשר תשלום ימי מחלה על ידי המדינה (דרך המעסיק או ישירות) לכל העובדים וכן הגדלת הסכום שיקבלו, במטרה לעודד אנשים להישאר בבית במקרה של מחלה ולא "להכריח" אותם לבחור בין שכר להפצת המחלה. 

צרו איתנו קשר *5988