האם תיתכן ברית בין הימין למפלגות הערביות?

ההתבטאויות של חבר כנסת עבאס מנצור, נציג התנועה האסלאמית הפלג הדרומי ברשימה הערבית המשותפת, בעניין אי פסילת שיתוף פעולה פוליטי עם רה"מ בנימין נתניהו עוררו עניין תקשורתי רב. מרבית הפרשנים ניתחו את האירוע דרך הטלת אלומת האור על הפוליטיקה הפרסונלית של חבר הכנסת מנצור. זאת, תוך ניסיון לראות בו כמייצג תופעה של דתיות פרגמטיסטית, נוסח מפלגת ש"ס של המגזר הערבי. בעשותם כך סימנו הפרשנים את ההבדל המתבקש לכאורה בין הפרגמטיסט מנצור לבין שאר חברי הרשימה המשותפת, בהם איימן עודה, שסומנו כאנשי האגף הנוקשה והפחות מתפשר.

אולם, את האמירות של חבר הכנסת מנצור צריך לנתח בהקשר נרחב הרבה יותר. אלה המתבוננים בפרספקטיבה רחבה על העשור האחרון של יחסי המנהיגות הערבית, על שלל גורמיה, עם ממשלות נתניהו ימצאו שתופעת עבאס מנצור היא ייצוג בודד לתופעה נרחבת יותר. מדובר בהתהוותה של ברית פוליטית בלתי פורמלית - הגם שמוכחשת ומטושטשת - שהתגבשה, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, בין הימין הישראלי בראשות בנימין נתניהו לבין המנהיגות הערבית המיוצגת על-ידי גורמי הרשימה הערבית המשותפת.

מבחינה זו, בהתבטאויותיו האחרונות של מנצור כמו גם בהסכמתו לקיום הצבעה חוזרת במליאת הכנסת בעניין הצעת החוק להקמת ועדת חקירה לעניין פרשת הצוללות שעברה בקריאה הראשונה בגלל היעדרם של נציגי הקואליציה בהצבעה, הוציא עבאס מנצור מתוך הארון את שיתוף הפעולה העמוק שהתהווה בין הימין ובין המנהיגות הערבית. זוהי אינה ברית אידיאולוגית המבוססת על קרבה רעיונית וערכית, אם כי שיתוף פעולה שנרקם על בסיס מכנה משותף ריאליסטי ופרגמטי אשר שירת את שני הצדדים, ובעיקר תרם, גם אם הדברים אינם נראים כך בצילו של השיח התקשורתי והציבורי, את יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל.

בעוד המנהיגות הערבית השכילה להבין את מגבלות כוחה באימוץ אסטרטגיות פעולה לעומתיות מול המדינה ולפיכך את ההכרח להתמקד בקידום סדר יום חברתי-אזרחי שהעמיד במוקד את צמצום הפערים החברתיים והכלכליים בין יהודים וערבים, היא פגשה את ידה המושטת של ממשלות הימין בראשות נתניהו שביקשו לקדם את שילוב הכלכלה הערבית בכלכלה הלאומית. זאת, כחלק מתפיסת עולם שראתה לנכון להקטין את נפח ההשקעה הממשלתית במגזרים החלשים, הערבי מזה והחרדי מזה, באמצעות חיבור בין המערכות כלכליות שתי הקהילות הללו לכלכלה הלאומית על מנת להגדיל את התוצר הלאומי הגולמי.

הדרך לכך, לפחות מול המגזר הערבי, היתה כרוכה בעידוד התעסוקה במגזר אבל לא רק בענפי השירותים אלא בתעשיות ההייטק עתירות הידע במקביל למאמץ להשקעה בתשתיות ולצמצום פערים כלכליים-חברתיים במגזר הערבי. החיבור שבין האינטרסים, זה של הנהגת המגזר הערבי וזה של ממשלות ישראל שאגב ראו בהשקעה באיחוד הכלכלות, הערבית והיהודית, גם חלק מקידום פיסת השלום הכלכלי שבמרכזה עומד הרעיון של הקטנת האקטיביזם הפוליטי והרעיון הלאומי באמצעות רווחה אישית ואיכות חיים לתושבים הערבים-פלסטינים, הוליד את החלטת הממשלה שמספרה 922 מדצמבר 2016. זו תורגמה ל'תוכנית חומש' למגזר הערבי, שאנשי הרשימה הערבית המשותפת היו מעורבים בדיונים עליה ובירכו עליה בסיומם, בעלות חסרת תקדים של למעלה מעשרה מיליארד שקל - סכום הגבוה מכל מה שהשקיע כל ממשלה אחרת במדינת ישראל מאז 1948 במגזר הערבי.

אמנם, השיח הציבורי בין ערבים ויהודים וספציפית בין הימין ובין המנהיגות הערבית עמד גם בסימן של קונפליקט ומתח, שהגיע לשיאו על רקע חקיקת חוק יסוד הלאום בשנת 2018 וזכורות גם האמירות של ראש הממשלה ("טיבי או ביבי", "הערבים נוהרים לקלפיות") על רקע מערכות בחירות קודמות שנתפסו כביטויים של החרפה במערכת היחסים שבין הממשלה ובין המגזר הערבי. אבל חרף מה שנראה כלפי חוץ כמערכת יחסים מתוחה והנטייה של גורמים רבים בתקשורת לצד פרשנים פוליטיים ואחרים לצייר אותה דרך עולם מונחים חד-מימדי של הסתה, גזענות וחוסר שוויון אזרחי, הרי שבפועל זו כיסתה על מציאות שונה לגמרי שאופיין במודל מרתק של שיתוף פעולה לכאורה בין יריבים, שקידם לאין שיעור את ענייני המגזר הערבי בהשוואה למעשיהן של ממשלות עבר בישראל, לרבות ממשלת רבין השנייה (1995-1992) שקנתה לה את דימוי הממשלה המיטיבה ביותר כלפי המגזר הערבי.

במובנים רבים, השיח הלעומתי סייע לשני הצדדים, הן למנהיגות הערבית והן לימין הפוליטי לטשטש את שיתוף הפעולה המעשי שספק אם שירת את 'הבייס' הפוליטי של כל אחד מהם, ולכן הקונפליקט התקשורתי תרם באופן פרדוקסאלי לקידום שיתוף הפעולה ותהליך איחוד הכלכליות הערבית והיהודית. שיתוף הפעולה המוכחש הזה תערער מעט בעקבות מערכת הבחירות האחרונה ומה שנראה היה כאפשרות סבירה להקמת ממשלת מיעוט יהודית בראשות 'כחול לבן' הנשענת על קולות הערבים. אולם, עם הקמת ממשלת האחדות הנוכחית שמוססה את התקוות של הרשימה המשותפת להתייצב כגורם פוליטי משמעותי יותר בזירה הלאומית, לצד ההבנה של המנהיגות הערבית כי גורלה של תוכנית ההמשך ל'תוכנית החומש' המסתיימת השנה תלוי בראש הממשלה המכהן משום שהיא אמורה להיות מאושרת בתקציב המדינה הבא, חישבה המנהיגות הערבית מסלול מחדש בחזרה למודל האסטרטגי הפרגמאטי שעבאס מנצור נתן לו ביטוי בהתבטאויותיו ובמעשיו.

בהסתכלות רחבה יותר, מדובר במודל המבקש להניח בצד את האידיאולוגיות הגדולות ומשאות הנפש האוטופיות, מבלי להתכחש לחלוטין לקיומן, לטובת סדר יום ריאליסטי המבוסס כאמור על מפגשי אינטרסים. במידה רבה זהו המודל שעומד היום בבסיס תהליך הנורמליזציה המחבר בין ישראל לבין חלק גדול ממדינות המזרח התיכון כמו המפרציות ומעמיד את הכלכלה במרכז, על חשבון רכיבים של זהות, אידיאולוגיה וערכים, וככזה מאפשר להפוך את המזרח התיכון לחדש באמת. 

הכותב הוא חוקר תחום הסכסוך היהודי-ערבי ובכיר לשעבר בשב"כ