לו אדם זר היה נוחת כאן ומבקש ממני לתאר לו בתמצית את בעיית המשילות בישראל, הייתי אומר לו כך: "עיקר ההחלטות המכריעות לגבי חלוקת המשאבים בחברה וגיבוש המדיניות הציבורית נעשים יום יום, שעה שעה, על ידי המנהל הציבורי במסווה של ניטרליות וחוסר פניות, על ידי אנשי מקצוע ביורוקרטיים הנתפסים כמנותקים ממוקדי המאבק בין קבוצות האינטרס המגוונות".
אם הזר עדיין לא היה מבין את הבעייתיות שבחוסר המשילות הזה הייתי מצביע בפניו על המהפך הדמוקרטי שחל כאן, שהרי - "הרשות המחוקקת אמורה ליהנות מבסיס הלגיטימציה הרחב ביותר, שכן היא נבחרת ישירות על ידי הציבור ומשקפת בהרכבה את ההשתתפות הציבורית, ואולם המימרה העממית ‘מי שמצביע משפיע' אינה בהכרח נכונה עוד. בכל אופן גלומה בה אשליה".
ומה שמדהים הוא שבכל השיח הזה, עם מי שכנראה נחת מהירח, כלל לא הייתי צריך להתאמץ בניסוח. כל שהיה עלי לעשות הוא לפתוח את ספרה של דינה זילבר, "ביורוקרטיה כפוליטיקה", ולצטט אותה עצמה, כפי שעשיתי בשתי הפסקאות הקודמות, מילה במילה, מתוך הדברים שכתבה בפתיחות רבה בשנת 2006.
השבוע, במסגרת כנס המכון הישראלי לדמוקרטיה, ורגע לפני שהיא פורשת מהשירות הציבורי, נראה שחל מהפך בגרסאות. לא רק בטקסטים שזילבר מנפקת לציבור. גם במי שהיא עצמה הפכה להיות. 14 שנים אחרי שפרסמה את ספרה, לא רק ש"זילבר - גרסת 2020" היא חלק מאותו מנהל ציבורי המנהל את חיינו "במסווה של ניטרליות וחוסר פניות", ולא רק שהיא כיום ממובילות המערך האנטי משילותי, ההופך את הניסיון האזרחי להשפיע באמצעות הצבעה בקלפי לכזה שגלומה בו, כדבריה - "אשליה"; החל מהשבוע - זילבר הפכה למכחישת בעיית המשילות.
זה לא רק שמבחינת "זילבר - גרסת 2020" כבר לא מדובר בתהליכים המתרחשים "במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו", כפי שהיא עצמה ניסחה בקפידה, מי שהאזין לנאום שלה השבוע התבקש להאמין שתופעת חוסר המשילות כלל אינה קיימת. ביורוקרטים המשמשים כפוליטיקאים - מי היה מעלה על דעתו רעיון מגוחך שכזה?
הייתי אומר שזילבר היא הדוגמה הקלאסית לגמל שאינו מזהה את דבשתו, אבל המקרה שלה כל כך קיצוני שהיא כבר מזמן הדבשת שאינה מזהה את הגמל שתחתיה. היא הפקידות שאינה מודעת לפקידותיותה. לחוסר המשילות שהיא עצמה מייצרת. לעובדה שהיא אחת מהאדריכליות של חוסר המשילות.
מאבק על כוח ושליטה
זילבר היא גילום של רעיון "העתקת מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות שבמדיניות מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה", כפי שהיא ניסחה זאת (עמוד 99 בספרה), ובדיוק באותן השיטות שהיא תיארה לאורך 347 עמודים.
כשמאזינים לאורך השנים לנאומיה של זילבר, בהם היא מבקשת להציב עצמה בראש מערך הפקידות המתייצב אל מול הדרג הפוליטי, מבינים שדבר במאבק הזה, בין הדרג המקצועי לפוליטי, אינו מקצועי. ודאי שלא מהצד הפוליטי, אך גם לא מצד מי שמתיימרת לייצג בעוצמה את הדרג המקצועי. זה נראה כמו מאבק על כוח ושליטה וזה נשמע ככה. ובמסגרת המאבק מהסוג הזה כנראה שהכל כשר.
זילבר, בנאומיה, אינה מבקשת לתקן את המצב או להסביר מדוע הכללים שהיא מציעה מוצלחים יותר מאלה שמבקשים נבחרי הציבור לקדם. היא משתמשת לא פעם בשפה של "אנחנו" ו"הם". קשה להשתחרר מהרושם שהיא מבקשת "להיכנס" בנבחרי הציבור. להתכבד בקלונם. באמצעות דימויים ומטאפורות, שלא פעם לוקים בניסוח, שולחת בהם חיצים. רומזת להיותם סותמי פיות, עבריינים פוטנציאליים, והשבוע גם "פייק מנהיגים".
לקראת סוף הקדנציה (הארוכה מדי) של זילבר ראוי לשאול - מה בעצם מייחד אותה? ודאי לא עצמאותה המחשבתית. בתיבת התהודה שבה היא מסתובבת המסרים שלה נחשבים די בנאליים. ביקורת על הממשלה, התקפה על בחירותיו של הציבור ונהי על מי שהפכנו להיות בשעה שהארץ שינתה את פניה. דה יוז'ואל.
זילבר היא גם לא בדיוק דוגמה ומופת לאומץ לב ציבורי. מאז ומתמיד ידעה זילבר שהיא לא תידרש לשלם מחיר אישי על מעשיה והתבטאויותיה. היא הרי תמשיך לשמש בתפקידה עד היום האחרון שנקבע לה. וזו גם לא רמתה המקצועית של זילבר שמייחדת אותה. כמי שהסתובב במשרד המשפטים כמה שנים, אני מעיד שיש בו לא מעט משפטנים המוכשרים לא פחות ממנה. והמשפט האחרון הוא כנראה מועמד נהדר לפרס האנדרסטייטמנט של שנת 2020.
משאירה אדמה חרוכה
הייחודי לזילבר הוא עניין אחר לחלוטין וזה הבוז שהיא רוחשת לדרג הפוליטי. וזה לא רק הבוז כשהוא לעצמו. זו החובה הקדושה שהיא רואה לעצמה להנכיח את הבוז הזה. במעשיה ובדיבורה. חשוב לה להבהיר שהיא אופוזיציה לוחמת. שהמילה האחרונה תהיה שלה. שהיא תבהיר מה היא חושבת על מה שנעשה כאן. גם כשאיש לא שאל אותה או היה אפילו קרוב להתעניין בכך.
בסבבים הקודמים אני זוכר שעוד ניסו להסביר שהיא מבקרת את הממשלה לא כעובדת ציבור רגילה, עליה חלים כללי תקנון שירות המדינה האוסרים על השמעת ביקורת על החלטות הממשלה, אלא בכובעה כשומרת סף, ולכן מותר לה. "היא מדברת כנציגת היועץ המשפטי לממשלה", טענו. אלא שהפעם זה היה הרבה יותר פשוט. לא היה שום קשר בין תפקידה של זילבר לדברים אותם נשאה בתחילת השבוע. הנאום שלה השבוע היה מניפסט פוליטי קלאסי.
הנאומים של זילבר אינם ספונטניים. היא מגיעה אליהם תמיד עם ניירות כתובים. מקריאה אותה בגאווה. הנאומים שלה הם מעשה פוליטי מכוון. לא מעידה. זילבר היא לא סיר שעולה בטעות על גדותיו. היא מחושבת, ויתכן שהיא מכוונת למחוזות פוליטיים.
והעצוב הוא שהיא עושה שימוש במשאב הציבורי של משרתה לשם כך. כמה טיפוסים נאיביים שאלו מדוע זילבר לא המתינה עד לסיום תפקידה ואז הייתה נואמת כאוות נפשה. אלא שהתשובה פשוטה - היא יודעת שכשתסיים את תפקידה, היכולת שלה לעורר סערות תדעך משמעותית. היא סינדלרה רגע לפני חצות.
ובדיוק בשל כך, לא יועיל מכתב אזהרה מהיועץ, אותו היא אינה סופרת, ולא תועיל ביקורת ציבורית. הערות מצד נציב שירות המדינה לא מטרידות אותה וגם הביקורת הפנימית שחבריה למסדרונות משרד המשפטים מעבירים עליה, לא פעם, בחדרי חדרים לא יזיזו לה. היא תמשיך בכך. יש לה כנראה יעד והיא מכוונת אליו. על הדרך היא תשאיר למוסד היועץ המשפטי לממשלה אדמה חרוכה. גם שנים אחרי שמנדלבליט יסיים את תפקידו, זילבר תמשיך להוות את הסמל של היעוץ המשפטי בעשור האחרון. בצדק או שלא - חבריה למשרד ימשיכו לשלם את מחיר הפוליטיקה שעשתה על גבם.
הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
