מה בעצם הייתה הבעיה של הממשלה לפתוח את המוזיאונים מההתחלה?

ברור שמדובר בהחלטה על רקע לא בריאותי. במוסדות התרבות עדיין מקפידים על שקט. וה"ששש" הוא זה שמפריע להם

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א. עד שייפתחו המוזיאונים הלכתי, כאדם שוחר תרבות, ולא פעם אחת כי אם פעמיים - עד כדי כך שוחר אני את התרבות - להסתובב סביב תערוכת הצילום הבינלאומית "פוטו ישראל" שהוצגה על גדר באורך של 740 מטרים שמקיפה את אתר הבנייה במרכז כיכר המדינה שבתל אביב.

לא מעט אנשים הגיעו לצפות בתערוכה וסבבו את הגדר הגדולה. בעיניי הייתה אמירה אמנותית בעצם הסיטואציה; והרי מה יש במרכז כיכר המדינה אם לא בור עצום הפעור באדמה? פתאום אפשר היה לראות את הקיום האנושי ואיך כולנו מהלכים על פי תהום כשהדבר היחיד שמונע מאיתנו ליפול אל ליבה האפל, או לפחות מרחיק קצת את הפחד מהאפשרות, זו בסך הכול גדר דקה מן הדק של תרבות ואמנות ויופי. שכבה כמעט שקופה של שאיפה אל הנשגב, ודי.

זו לא ביקורת אמנות, לשמחתי אין לי את הז'רגון. אם יש שפה שמוציאה לך את החשק לחיות, זו שפת האמנות. כך לדוגמה, לרגע אחד עמדתי נפעם מול "פליטי אור", פרויקט צילום עטלפים יפהפה, מרגש ומעורר מחשבה של יובל חן. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות, אבל אז קראתי את הטקסט הנלווה: "'פליטי אור' מקרין תנועת התקרבות עד כדי סימביוזה הרמונית קיומית ומאידך זרות וסטריליות של אפוריזם אפוקליפטי ומשקף בצורה אינדקסיקלית סיטואציה קיצונית, קטסטרופלית ואפוקליפטית", ורציתי לקבל קורונה בעין.

מה עשתה לכם השפה שככה התנקמתם בה? אנשים חושבים שאתה יכול לעשות הכול לשפה ולא יקרה לך שום דבר - לשבש, לזהם, להרוס - אבל ככה חשבו פעם גם על כדור הארץ ותראו איפה אנחנו היום. הדבר היחיד שיש לנו מלבד כדור הארץ זו השפה, רק דמיינו מה יקרה כשהשפה לא תוכל יותר עם כל מה שאנחנו עושים לה ותתפרץ עלינו במגוון תופעות משונות שאת טיבן אין לשער.

מצד שני, לכו תדעו, יכול להיות שזה כבר קרה.

"גדר דקה של תרבות מעל תהום" / איור: תמיר שפר
 "גדר דקה של תרבות מעל תהום" / איור: תמיר שפר

ב. מלבד העטלפים של חן, חזרתי לכיכר בפעם השנייה בזכות עבודה נוספת (כנצר למשפחת פועלים שבורי גב וכחבר גאה במסדר פועלי כל העולם, משהו בי מתקומם בכל פעם שאמנים קוראים ליצירות שלהם ‘עבודות’ במקום לקרוא להן בשמן: ציור, שיר, פסל וכו'. זה לא יוריד מהן דבר, להפך, אבל הסוגריים האלה כבר נהיים ארוכים מדי), או יותר נכון: פרויקט צילומי בשם Novogen מאת האמן ההונגרי דניאל סזלאי (Szalai) שצילם 168 דיוקנאות של תרנגולות לבנות מטילות מסוג נובוגן.

תרנגולות נובוגן נקראות כך על שם החברה הצרפתית שמייצרת אותן. כן, מייצרת. כי התרנגולות הונדסו גנטית עד כדי כך שקשה לקרוא להן תרנגולות. מערכת העיכול שלהן שונתה כך שתוכל לעכל כמויות גדולות של אוכל, מערכת הרבייה שלהן טורללה כך שלא רק תטיל יותר ביצים אלא גם שיהיה ידוע מראש העובי של קליפת כל ביצה, משקלה וכיו"ב.

בגופה של כל מטילה מושתל שבב המנטר נתונים רלוונטיים והיא מעבירה את חייה העגומים בסביבה סטרילית ומוקפדת ותחת משטר אורות בלתי אפשרי שנועד לזרז את מחזורי ההטלה. תרנגולות מטילות הן קצת כמו אסטרונאוטיות בתחנת החלל, חוות מספר לא הגיוני של זריחות ושקיעות בכל יממה.

אך בטרם נפצח בעוד נאום חוצב להבות אש על אכזריותו של האדם, כל הטררם סביב תרנגולת הנובוגן לא נועד כדי לגרום לה להטיל ביצים באיכות ואחידות גבוהות במיוחד שישמשו להכנת מנת שקשוקה מעוצבת שתיזרק לפח בסוף יום צילום של תוכנית אוכל נידחת שמצולמת בלי קהל ומשודרת בשעות בלי רייטינג.

האיכות העילאית של ביצי הנובוגן נועדה עבור תעשיית התרופות על מנת לבדוק עליהן יעילות של חיסונים שונים - בימים אלה תורמות תרנגולות הנובוגן את שלהן לתחרות בין החברות המפתחות חיסון לקורונה. עכשיו זה נשמע קצת פחות נורא?

"אנחנו מבינים שיש תובנה ויש אינטליגנציה ויש קוגניציה ויש רגשות גם לבעלי חיים. אנחנו חומלים עליהם בצדק", אמר השבוע ראש הממשלה נתניהו בחלק העוד איכשהו הגיוני יחסית מתוך נאומו המונומנטלי בכנס למיגור אלימות נגד נשים - אבל תרנגולות הנובוגן? הן לא שמעו על חמלה, עד שבא דניאל סזלאי.

ג. טוב, לא צריך להגזים, כן? הוא לא שחרר אותן מכלוביהן ונתן להן לעוף לחופשי או משהו בסגנון עדות הגיבורים - הוא פשוט צילם אותן, כמו שמצלמים לתמונת פספורט. 168 דיוקנאות. אנחנו יכולים להסכים בינינו שתנאי המחיה של תרנגולות הנובוגן שפורטו לעיל הם לא בדיוק כר פורה כדי לפתח את האינדיבידואל שלך, ובכל זאת - 168 המטילות האלמוניות התייצבו מול המצלמה של האמן הצעיר.

הפרויקט צולם לפני כשלוש שנים, סביר להניח שאף אחת מהן כבר לא איתנו. כולן תרנגולות לבנות צעירות עם הכרבולת האדומה-דהויה לראשן והדלדל המצחיק (איזו מילה חמודה) באותו הצבע המשתפל בתחתית פניהן. אין פה איזה גיוון אתני/מגדרי/גילאי או אחר ועדיין - אפשר להישבע שכל אחת מהן שונה מחברתה.

הנה הבדרנית של הלול, הנה זאת שיודעת להעליב, הנה אחת ששכחה משהו אבל לא מצליחה לזכור מה שכחה ואיפה, הנה אחת עצובה, אולי קרה משהו בעבודה, הנה אחת שיש לה תוכניות אחרות. מכל התערוכה אני זוכר עטלפים, תרנגולות ובור עמוק שנפער מאחורי גדר דקה מן הדק.

כשחזרתי הביתה אמרו בחדשות שפותחים את הקניונים והולכים לבחירות, לא זוכר מה קודם. בהתחלה החליטו שהמוזיאונים יישארו סגורים, אבל עכשיו אומרים שאולי יפתחו כמה בתור פיילוט תחת הגבלות מחמירות, בדומה לקניונים.

ד. אני לא מתגעגע לקניונים, אבל המוזיאונים חסרים לי. כרבים אחרים שאלתי את עצמי לא פעם, מה בעצם הייתה הבעיה של הממשלה לפתוח אותם מההתחלה? נכון שמדובר בחללים סגורים לרוב, אבל בדרך כלל מדובר במקומות ענקיים שאפשר לשלוט על הכניסה אליהם בקלות רבה יותר מכל קניון. מטבעם, הם מאפשרים ריחוק חברתי, לא אוכלים שם, לא רוקדים ולא מתקהלים.

ברור שמדובר בהחלטה על רקע לא בריאותי. מפתה להכריז שהשלטון נגד התרבות, שמטבעה היא חתרנית וביקורתית. זה קצת נכון, אבל תמיד הרגשתי שהאמירה הזו, שנשמעת על-ידי אנשי תרבות, נועדה גם להחמיא לאותם אנשי תרבות עצמם. מה גם שכחובב, לא התרשמתי שהמוזיאונים ומוסדות התרבות בישראל חתרניים ו/או ביקורתיים מי יודע מה. למה הם לא פותחים את התרבות?

ולמה המוזיאונים חסרים לי? בעודי עומד מול תרנגולת מהורהרת אחת בכיכר המדינה, סביבי מכוניות ואנשים בהמולה נעימה, נזכרתי שמוסדות התרבות הם המקומות האחרונים בישראל שמנסים להקפיד על שקט. בתיאטרון אומרים לך "ששש", בספרייה אומרים לך "ששש", במוזיאון אומרים לך "ששש". זו לא האמנות שמפריעה להם, ולא המסרים החתרניים או ה"עבודות" הביקורתיות - אלה לא מגבלות הקורונה, זו מגבלת ה"ששש". להם אף אחד לא יגיד להיות בשקט.

חבל, כי מישהו צריך. 

צרו איתנו קשר *5988