פוליטיקה | ראיון

האליטות זזו שמאלה, השכבות הנמוכות ימינה - וזה לא ייחודי לישראל

הסכסוך? השסע העדתי? מחקר חדש ומפתיע של ד"ר יונתן ברמן מראה כי הפוליטיקה הישראלית מתנהגת בעשורים האחרונים כמו בשאר העולם • המחקר, חלק מפרויקט בו מעורב פרופ' תומס פיקטי, מזהה דפוסי הצבעה דומים למערב: האליטה נעה יחסית שמאלה, והשכבות החלשות ימינה

ד"ר יונתן ברמן / צילום: תמונה פרטית
ד"ר יונתן ברמן / צילום: תמונה פרטית

האליטות בישראל מצביעות לשמאל. אבל זה לא תמיד היה ככה. למעשה, כשצוללים לנתונים ההיסטוריים, מגלים מגמת עומק: ההצבעה של האליטות בישראל נעה שמאלה, יחסית לשאר האוכלוסייה, בתהליך שלקח עשורים. במקביל, ההצבעה של השכבות החלשות יותר נעה בכיוון ההפוך, ימינה.

זו התפתחות מרתקת ומעוררת מחשבה, אבל מסתבר שהיא בכלל לא מיוחדת לישראל. וזה כבר אולי יותר מפתיע. אנחנו הרי אוהבים לחשוב על עצמנו בתור מדינה מיוחדת עם נסיבות יוצאות דופן. הסכסוך, השסע העדתי, גלי העלייה, ומה לא. אבל הפוליטיקה שלנו, כך מעלה מחקר חדש של ד"ר יונתן ברמן, מתנהגת בדיוק כמו בשאר מדינות המערב.

"מדינת ישראל חווה תהליך שמאוד דומה בהקשר הפוליטי-חברתי שלו לדמוקרטיות עשירות אחרות: מעבר של אליטות שמאלה, ומעבר של שכבות נמוכות יותר ימינה. עצם העובדה שזה קורה בישראל היא דבר שכולנו איכשהו מודעים אליו, וזה לא מפתיע בשום צורה. האליטות בישראל היו פעם מעט לימין לכלל האוכלוסייה בישראל, והיום הן משמאל לכלל האוכלוסייה", אומר ברמן בראיון לגלובס.

"מה שכן מפתיע ויותר מעניין", הוא ממשיך, "הוא שזה שם אותנו באותה קבוצה עם מדינות אחרות. אנחנו אוהבים להסתכל על ישראל, בטח כשמסתכלים על השדה הפוליטי בארץ, כעל מקום ייחודי. יש לנו את הסכסוך, בצרפת ובבריטניה אין אותו. בצרפת ובבריטניה יש מהגרים, שהם סיפור גדול בבחירות. לנו אין באמת מהגרים. לנו יש שסע עדתי, שסע דתי, והרבה מאוד דברים אחרים שמייחדים כביכול את ישראל כביכול מדמוקרטיות עשירות אחרות".

"ובכל זאת, על פני זמן אנחנו חווים את אותו תהליך שחוות פחות או יותר כל הדמוקרטיות העשירות הליברליות בעולם, שזה מעבר של האליטות, בגדול, מימין שמאלה. וזה שם בפרופורציה את מה שאנחנו אוהבים לדוש בו כל הזמן בישראל כשאנחנו מדברים על פוליטיקה. כמו למשל הסכסוך, כמו ההבדלים שקיימים כביכול בגישות הכלכליות-חברתיות של המפלגות הגדולות, וכולי. במובן הזה, לתהליך שבאמת מתאר מה שקורה בישראל בטווח הארוך בין ימין ושמאל - כמעט ואין קשר לזה שמדובר בישראל".

כל זה לא אומר שהנסיבות המיוחדות של ישראל אין השפעה על תוצאות הבחירות. אבל ברמן מבהיר שהוא לא מנסה להסביר על תוצאות של מערכת בחירות כזו או אחרת, אלא לקחת צעד אחורה, ולהסתכל על מגמות יותר ממושכות. "מאוד קל להסתכל על מערכת בחירות ספציפית ולנסות לנתח אותה. למשל, קל ברמה המחשבתית להגיד שבבחירות 2003 הליכוד ניצח בגדול בגלל האינתיפאדה השנייה. ויכול להיות שזה נכון. אבל אני לא פרשן פוליטי ולא מנסה לטעון את הטענה הזאת. אני מנסה לטעון טענה הרבה הרבה יותר עמוקה, שקשורה לתהליכים ארוכי טווח שקורים בעולם, וקורים בחברה הישראלית. אלה תהליכים שאין להם באמת קשר לסכסוך או לשסע העדתי - דברים שעל פניו מאוד מאוד מרכזיים בפוליטיקה הישראלית".

מתמקד בתהליכים משותפים וארוכי טווח

ד"ר יונתן ברמן (34), במקור מחיפה, הוא חוקר במעבדת המתמטיקה של לונדון, מכון מחקר חדש יחסית, ומשמש גם עמית במרכז סטון לחקר האי שוויון באוניברסיטת CUNY בניו יורק, ובמעבדת האי שוויון העולמית בפריז, שניים מגופי המחקר המובילים בתחום בעולם. המחקר הנוכחי שלו, על דפוסי ההצבעה בישראל, נולד מהשהות שלו בפריז, שם עשה פוסט-דוקטורט בהנחיית פרופ' תומס פיקטי, חוקר אי השוויון הנודע. הוא חלק מפרוייקט גדול יותר, הבודק את דפוסי ההצבעה בעשרות מדינות, ויתפרסם בשנה הבאה. "הפרויקט הזה עובר מדינה מדינה, ושואל איך אפשר לתאר את הקשר בין הצבעה לימין או לשמאל באמצעות משתנים שהם סוציו-אקונומיים. כלומר מה התלות בין הצבעה לימין או לשמאל בהכנסה, במעמד החברתי, בחינוך". החידוש הגדול, מוסיף ברמן, הוא הניסיון להבין איך דפוסי ההצבעה האלה משתנים לאורך עשרות שנים.

הנתונים שמאפשרים לברמן לבדוק מה קרה בישראל לאורך עשרות שנים מגיעים מסט נתונים ייחודי שמבוסס על סקרים הנערכים בסמוך לבחירות, שאותם עורכת כבר 50 שנה קבוצת מחקר שהוקמה בשנות ה-60 באוניברסיטת תל אביב (INES). בין היתר, מסביר ברמן, הסקרים האלה מבקשים מהמשיבים להגדיר את המעמד החברתי שלהם - השאלה המרכזית מבחינתו. כדי לבדוק תהליכים לאורך שנים, ברמן "מנרמל" את התוצאות, ומחלק את המשיבים לאחוזונים של מעמד חברתי. כך הוא מצליח לזהות מגמות.

נכון לומר שהממצאים שלך מראים שהאליטות עוברות מימין לשמאל?

"צריך לדייק בטענה. זה לא שהאליטות עוברות מימין שמאלה, או שהאליטות היו בעבר בימין והיום הן בשמאל. זה שהאליטות היו בעבר יותר ימינה מכלל האוכלוסייה, והיום הן יותר שמאלה מכלל האוכלוסייה (ראו גרף). זו דקות חשובה. זה שבתל אביב, למשל, הייתה תמיכה יותר גדולה לימין ביחס לכלל האוכלוסייה בבחירות הראשונות לא אומר שהמפלגה המנצחת בתל אביב בבחירות הראשונות לא הייתה מפא"י. זה פשוט שבתל אביב היו הרבה יותר תומכים למפלגות אחרות, בהשוואה למקומות אחרים בארץ".

כשבמקביל רואים מעבר יחסי של השכבות החלשות יותר ימינה?

"כן, גם זה קורה. אם לפני 40-50 שנה, 50% התחתונים הצביעו לשמאל כמו כלל האוכלוסייה, אז היום ההסתברות שהם יצביעו לשמאל יותר נמוכה מאשר כלל האוכלוסייה - בין 10% ל-15% פחות מכלל האוכלוסייה. זה קרה בהדרגה, ונשאר פחות או יותר קבוע משנות ה-90 ועד היום".

ברמן, כאמור, מסביר שאת התהליכים שקרו בישראל אפשר לראות בשורה של מדינות. "אם נסתכל על צרפת, בריטניה, ארצות הברית, מדינות אחרות באירופה, אפשר לזהות תהליכים מאוד מאוד דומים. בחלקן יותר קיצוניים, ובחלקן פחות".

מי שתיאר את הממצאים האלה בראיון לגלובס השנה הוא תומס פיקטי עצמו, שמדבר על עליית המפלגות ה"אליטיסטיות", משני צדי המפה הפוליטית. לפי הממצאים של פיקטי, והחוקרים העובדים איתו, אם בעבר מצביעי מפלגות השמאל היו פחות משכילים, הרי שהיום המצביעים למפלגות האלה הם המשכילים ביותר (ראו גרף). את התופעה הזאת אפשר לזהות בארה"ב, בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, בשבדיה, בנורבגיה, ועוד.

ובעוד בצד השמאלי של המפה הפוליטית פיקטי מזהה ציבור שמעריך הצלחה בלימודים, רכישת דיפלומות וידע, הרי שבצד הימני, למשל בארה"ב או בריטניה, הוא מזהה את האליטות העסקיות ואת השכבות העשירות יותר. המשכילים משמאל, העשירים מימין. אם כי, הדברים משתנים: פיקטי מזהה תנועה הדרגתית גם של המצביעים העשירים לשמאל.

בישראל התמונה קצת שונה. בגלל שהסקרים עליהם הוא מתבסס לא מכילים לרוב נתוני הכנסה והון, ברמן נשען במקום זאת על הקטגוריה של מעמד חברתי, כפי שדיווחו עליו המשיבים, כדי לזהות את האליטות (שכאמור, נעות גם כאן שמאלה). אבל מעבר לכך, כשמסתכלים על השכלה בישראל, מזהים שינוי פחות מובהק מבמדינות אחרות. לאורך כל העשורים האחרונים המשכילים יותר נטו להצביע לשמאל (ראו גרף). "זה בכלל לא מפתיע שאנחנו רואים שמשכילים יותר נוטים יותר להצביע לשמאל בישראל", אומר ברמן. "אבל זה לא ממש השתנה".

ההשפעה של עצם המגורים בתל אביב

ברמן מתמקד בעיקר בתיאור התהליכים, ופחות במתן הסברים לשינויים הפוליטיים והחברתיים שהביאו גם לשינויים בדפוסי ההצבעה של הבוחרים בישראל. ובכל זאת, רמז למה שקרה כאן אפשר למצוא בנתוני ההצבעה של תל אביב. ופה ברמן מסוגל להרחיק עוד יותר אל העבר: יש לו נתונים על דפוסי ההצבעה ועל הרכב אוכלוסיית תל אביב עוד מקום המדינה.

גם כאן הדפוס שהוא מזהה ברור, ואפילו בצורה יותר בולטת לעין: מעבר מימין לשמאל. "בבחירות הראשונות תל אביב הייתה יותר ימנית מאשר כל האוכלוסייה, בשנות ה-70 היא הייתה די דומה לכלל האוכלוסייה והיום הרבה יותר שמאלנית מכלל האוכלוסייה". וגם כאשר מנכים שלל גורמים שמשפיעים על ההצבעה, כמו למשל השכלה, שיוך מעמדי, גודל משק הבית או מידת דתיות, "עדיין נשארת לעצם העובדה שאתה גר בתל אביב השפעה שיורית על ההצבעה שלך". או במילים אחרות, משהו בעובדה שתושבי תל אביב בחרו לגור בה דווקא מסביר את ההצבעה שלהם - שבעשורים האחרונים נוטה יותר שמאלה. הממצא הזה, לפי ברמן, עשוי להצביע על כך ש"יש כאן אלמנט של זהות, מעבר לאלמנט החברתי-כלכלי".

נניח, זהות שקשורה לתל אביב בתור מקום קוסמופוליטי, חילוני, פתוח?

"בדיוק. מקום חילוני וליברלי שרואה את עצמו, גם אם לא בצורה מודעת, כחלק לא רק ממדינת ישראל, אלא גם כחלק משיוך לתפיסה מסוימת של ערכים, שאולי באמת יותר קוסמופוליטית".

חיזוק לטענה על הזהות העירונית, אגב, מגיע מעבר לים. ברמן בדק מה קרה בניו יורק בעשורים האחרונים, וגילה תופעה כמעט זהה. "גם בעיר ניו יורק, לפני 60 או 70 שנה, ההצבעה למועמד הדמוקרטי והמועמד הרפובליקאי היו דומות לשיעור ההצבעה למועמדים האלה בכלל ארצות הברית. זה השתנה בהדרגה, ונפתח פער מאוד מאוד גדול, כצפוי". כיום ניו יורק היא אחד ממעוזי הדמוקרטים, כמובן.

כך שאותו רכיב חמקמק, הזהות שלנו, עשוי להסביר חלק מהמגמות ארוכות השנים שאנחנו רואים בהצבעה בישראל. המגמות האלה, כאמור, הן לב העיסוק של ברמן. אבל, הוא מסביר, גם כשמסתכלים על תוצאות בחירות ספציפיות, ולא על מגמות ארוכות טווח, אפשר להסיק שהזהות משחקת תפקיד מפתח.

ברמן מתמקד בשתי נקודות מפתח שבהן חלו תמורות דרמטיות בכלכלה הישראלית - תוכנית הייצוב של אמצע שנות ה-80, והרפורמות של שר האוצר נתניהו, בשנת 2003. בשתי התקופות ישראל עברה משבר כלכלי עמוק, שהוביל לשינויים דרמטיים במשק. "לפחות בעיני", אומר ברמן, "מדובר בשני אירועים סופר משמעותיים וחיוביים. ועדיין, ברור שהרבה אנשים על פניו נפגעו, לפחות בטווח הקצר".

הרפורמות של 2003, הוא מזכיר, כללו קיצוצי קצבאות ותוכניות רווחה, וגם רפורמה במסים, שהביאו לכך ש"שהפגיעה בעניים, על פניו, הייתה חזקה יותר מהפגיעה בשכבות עשירות יותר". לכאורה, ממשיך ברמן, אפשר היה לצפות כי המצביעים בשכבות החלשות יתנקמו בליכוד על המהלכים האלה. אבל לפחות לפי הנתונים שבידיו, "לא הייתה שום נקמה כזאת". בבחירות הבאות, שהתקיימו בשנת 2006, הוא מסביר, אין עדות לכך שמשפחות ברוכות ילדים, שהן אלה שנפגעו לכאורה מהרפורמות שהעביר נתניהו, נטו במיוחד לעבור שמאלה. ואותו הדבר נכון גם כשמסתכלים על מעמד חברתי. לכאורה, הזינוק באי השוויון אמור היה להוביל למעבר קולות מימין לשמאל בקרב השכבות החלשות. בפועל, דווקא בשכבות גבוהות יותר היה סיכוי גדול יותר למעבר מימין לשמאל.

"זה שידעת מי נפגע מהרפורמות אמור היה לכאורה לתת לך תחזית לגבי מה האנשים האלה צפויים לעשות בבחירות", אומר ברמן. "אבל בפועל, זה לא יכול לתת תחזית כזאת". הוא מזכיר עוד הסברים לתוצאות הבחירות, ובהם ההתנתקות ב-2005, השיפור במצב הכלכלי עד 2006, וגם, כאמור, פוליטיקת הזהויות. מה שברור הוא שהגידול באי שוויון, לפי ברמן, לא מסביר את תוצאות הבחירות.

ומה באשר לאחד הרכיבים המרכזיים של פוליטיקת הזהויות בישראל, של מוצא אשכנזי או מזרחי? דווקא על הממצאים הנוגעים לשסע הזה ברמן מעדיף לא להתעכב יותר מדי בשיחה איתו, לפחות בהקשר של המחקר שלו. חלק מהעניין הוא שהסקרים עליהם הוא מתבסס לא כוללים מספיק נתונים לטעמו. במיוחד בסקרים המוקדמים יותר, המשיבים לא נשאלו איך הם מגדירים את עצמם. וקשה להסיק על בסיס נתונים על מקום לידה, או מקום הלידה של ההורים, מסביר ברמן, איך אנשים מגדירים את עצמם, אשכנזים או מזרחים, או אם בכלל הם מגדירים את עצמם ככה. "זה לא מספיק מובהק, בטח שלא בשנים האחרונות".

האליטות מתניידות שמאלה
 האליטות מתניידות שמאלה

האפקט הגלובלי חשוב יותר מנסיבות ייחודיות

לסיום אני בכל זאת שואל את ברמן על אחת הטענות של פיקטי, לפיה מצביעים מהשכבות החלשות יותר עברו ימינה, פשוט בגלל שלמפלגות השמאל לא היה מה להציע להם. לפי ההסבר הזה, בין אם בגלל שהן החלו לייצג את האליטה המשכילה, או בגלל שהסוציאל-דמוקרטיה נותרה מאחור ולא התעדכנה למציאות הגלובלית, מפלגות השמאל הפכו לפחות אטרקטיביות לשכבות החלשות יותר - והן הלכו ימינה.

"אני לא בטוח שההסבר הזה נכון באותה מידה לישראל", אומר ברמן. "בטח אם מסתכלים היום על המפלגות משמאל. אם ניקח את מרצ כדוגמה למפלגת שמאל, ואני חושב שהיא מפלגת השמאל המובהקת, כשרוב הציבור הישראלי מסתכל על מרצ הוא לא חושב עליה בהקשר הכלכלי-חברתי בכלל.

"יש כמובן הרבה מאוד אנשים שכן מסתכלים עליה ככה, אבל ככלל, בציבור הישראלי, מרצ נתפסת קודם כל כמפלגה יונית מבחינה מדינית, ולאו דווקא כחלק מאותן מפלגות סוציאל-דמוקרטיות במדינות ליברליות מערביות אחרות. וזה למרות שמרצ מגדירה את עצמה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית. לכן אני לא חושב שההסבר הזה, לגבי מה מפלגות השמאל מייצגות עבור ממעמדות נמוכים בישראל, הוא בהכרח רלוונטי.

"הדבר העיקרי, והייתי שמח אם עוד אנשים היו עושים את זה, הוא להסתכל על הנתונים לאורך זמן ולנסות למצוא בהם דפוסים ומגמות שהם מובהקים, ואפשר ללמוד מהם משהו". ומבחינת ברמן, כפי שהוא כותב במאמר שלו, הממצאים האלה "מחזקים את הטענה שבטווח הארוך, אפקטים גלובליים הרבה יותר חשובים לתוצאות הפוליטיות מאשר נסיבות ייחודיות למדינה". 

ד"ר יונתן ברמן
חוקר במכון London Mathematical Laboratory, ומשמש גם עמית במרכז סטון לחקר האי שוויון באוניברסיטת CUNY בניו יורק, ובמעבדת האי שוויון העולמית בבית הספר לכלכלה של פריז • ברמן, בן 34 ובמקור מחיפה, השלים דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, והוא בוגר תוכנית תלפיות בצה"ל

צרו איתנו קשר *5988