ברי סחרוף ודודו טסה משחקים באש מילולית, ואמרי כהן תגלית

ברי סחרוף ודודו טסה משחקים באש. לא במובן ההסתכנותי, אלא במובן המילולי. באלבומם החדש "בדל של אור" הם מתענגים מאש המוזיקה, השירה והיצירה, וחוגגים אותה.

צריך לחדד על מנת להבהיר ולאפיין את חוסר ההסתכנות שלהם ואת ההתענגות, כי האלבום שלהם דווקא שזור באמירות כמו "אני בר סיכון לנפילה", ו"קרוב לאש", והם גם תוהים "לאן הולכים מכאן?", וזועקים "כמה עצב עכשיו מונח", ומשכנעים בכאבם, בעיקר כשהוא מופיע בשיר מחאה חברתית כמו "הכי קרוב שיש", ומחצינים מילים חרדתיות ברוב השירים.

ובכל זאת, ועדיין, האלבום "בדל של אור" רחוק משוטטות בטריטוריות חדשות, זרות, שלא לומר אפלוליות. זוהי יצירה בטוחה ומוארת לחלוטין - השם "בדל של אור" מנסח צניעות, האור בה דווקא מרובה, כולל במילות השירים ובשמותיהם, ולא סתם הוא הופץ בחנוכה, חג האורים.

אבל אפילו כשסחרוב וטסה אינם מסתכנים או מרחיקים לכת אל מחזות אחרים הם לא באמת נשארים במקום. כלומר, הם בהחלט שוהים בו, אבל גם מעמיקים מתחתיו וממריאים מעליו. כלי התעופה, שהוא גם צוללת, הוא שירים יפהפיים באוריינטציה לבנטינית, שמתחשק להקשיב להם שוב ושוב ולשיר אותם, ובעיקר לרקוד אותם בהופעות - שהעדרותן מפאת מגבלות המגפה מוחצת את הלב, במיוחד ביצירה הזו. הערך העיקרי של האלבום הוא הערך המוסף של החיבור בין שניהם, ובמיוחד כשהם משלבים קולות. כשהם שרים "אני בא בין עצב פתאומי לשמחה העילאית", מה שנשאר משני הקצוות האלה כשהאלבום מסתיים, זו השמחה העילאית.

בשיר החותם את האלבום, "על פי הבאר", מתארח אהוד בנאי שכתב את מילותיו, כולל החידה שבסופו: "האם מישהו כאן יודע את קוד המעיין המתגבר"?

ועל אף המיסתוריות, התשובה דווקא ברורה לחלוטין: כן, אתם.

מורשת חסרי שיווי המשקל

אפתח בשורה התחתונה: האלבום "הייאוש תמיד שם (כשאתה זקוק לו)" של אמרי כהן הוא אוצר של ממש. וזאת, אך ורק על סמך איכותו המוזיקלית והכתיבתית, ובלי קשר לכך שיוצרו חולה במחלת ניוון שרירים גנטית, שכבר איבד בה את אביו, אחיו, סבו ודודו.

כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו, ובמיוחד כשהשירים מתייחסים אליה ישירות, ובלי התייפפות. רחמים עצמיים - אין באלבום הזה, אבל הומור עצמי יש ("אני כל מה שההורים שלך הזהירו אותך ממנו", "מורשת חסרי שיווי המשקל"), נחישות ("לא אפול כצאן לטבח"), כישרון לנסח חוויות מורכבות ("לא אשכח איך אבא שלי התגלגל במדרגות כשניסה להגיע אליי. אני ילד קטן...מרגיש כל-כך אשם"), ויצירתיות מקורית ("כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי זועקת לאמא"). כהן מצליח להפוך את הפגיעות ליופי ומומלץ לטפס על כל המתקנים בלונה פארק של נפשו הססגונית.