בג"ץ חוק הלאום: לא לבטל - לתקן

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית. אני סבור כי עיקרון זה, המשקף את היותה של ישראל מדינה יהודית, צריך לקבל עיגון חוקתי במשפטה של מדינת ישראל. העיגון החוקתי נחוץ בין היתר כדי להצדיק את חוק השבות ואת מחויבות המדינה לכלל העם היהודי. משום כך יש לדחות את הביקורת על עצם חקיקתו של חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, הידוע כחוק הלאום, ובוודאי שאין מקום לבטלו לאחר שנחקק.

אולם בה-בעת מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, המחויבת לכבוד האדם ולשוויון זכויות לכלל אזרחיה היהודים והלא יהודים. נוסף על כך, כמדינה רב-תרבותית שיש שבה מיעוט לאומי, מדינת ישראל מחויבת להבטיח לאזרחי ישראל מהחברה הערבית לא רק לשוויון זכויות כפרטים, אלא גם זכויות קיבוציות כגון הכרה במעמד מיוחד לשפה ולתרבות הערבית והכרה במעמדם כמיעוט לאומי בישראל. היבטים אלה של מדינת ישראל אינם כלולים ביסוד הלאום, והם הובילו למחאה ולעלבון מוצדק של ציבורים רחבים שמחו על היעדרם.

לכאורה, ההיבט הדמוקרטי והמחויבות לשוויון זכויות לכלל אזרחי המדינה מקבלים מענה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשום כך אין צורך לכלול היבטים אלה בחוק הלאום.

דעתי שונה. ראשית, יש לזכור כי חוקי היסוד הקיימים אינם כוללים באופן מפורש את המחויבות של מדינת ישראל לשוויון בכלל ולשוויון לאומי בפרט. על רקע חקיקת חוק היסוד המדגיש את ההיבט הלאומי היהודי ובכלל זה את הערך ההתיישבות היהודית, יש צורך בחידוד המחויבות לשוויון זכויות לכלל אזרחי המדינה ולחדש את ההבטחה שהובטחה כבר במגילת העצמאות, לפיה ההיבט הלאומי לא יבוא על חשבון זכויותיהם של אזרחי ישראל הלא יהודיים.

שנית, מעבר למחויבות לשוויון זכויות כפרטים, ערביי ישראל זכאים גם לזכויות קיבוציות ולהכרה במעמדם כמיעוט לאומי-ילידי. מחויבות זו אינה מקבלת ביטוי בחוקי היסוד הקיימים.

לבסוף, במאמר שפרסמנו עמיתי אורי אהרונסון ואנוכי בכתב-העת "תרבות דמוקרטית" עמדנו על מגמה מסוכנת בשיח הישראלי, לפיה במקום קונצנזוס רחב סביב היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית הופכים המושגים "יהודית" ו"דמוקרטית" למונחים סקטוריאליים, כאשר קבוצה אחת בציבוריות הישראלית מבקשת לחזק את הרכיב היהודי על חשבון הדמוקרטי, בעוד קבוצה אחרת מבקשת לחזק את הרכיב הדמוקרטי על חשבון זה היהודי.

הדרך שבה נחקק חוק יסוד הלאום ללא התייחסות לשוויון ואפילו לא להיותה מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, מחזקת מגמה מסוכנת זו, בכך שהיא יוצרת כעין מודל הפרדה חוקתי המספק מענה סקטוריאלי לכל אחת מקבוצות הקצה - אך מתעלם מהצורך של מרבית אזרחי המדינה לתת מענה לאופי הדואלי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

זהו הרקע להתאגדות של קבוצה מגוונת של משפטנים ואישי ציבור, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, יהודים ולא יהודיים, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שהציעה לתקן את הנוסח הקיים של חוק הלאום, בכמה היבטים: ראשית, על-פי התיקון המוצע, יש לכלול בחוק הלאום את הצימוד "יהודי ודמוקרטי", שנשמט בגרסתו הקיימת. שנית, יש לכלול בעקרונות החוק, לצד ההצהרה על היותה של מדינת ישראל בית לאומי של העם היהודי, את ההצהרה שמדינת ישראל מהווה בית ומקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה. שלישית, על-פי הצעתנו, השפה הערבית תוכר כשפה רשמית שנייה של מדינת ישראל. לבסוף, לנוסח הקיים הרואה בהתיישבות יהודית ערך לאומי, תתווסף המחויבות לטיפוח הארץ לטובת כל תושביה, ויודגש כי קידום ההתיישבות היהודית לא יצדיק פגיעה בשוויון.

לסיום מאמר זה ברצוני להתייחס גם להיבט הרגשי. חקיקת חוק הלאום לוותה לא רק התנגדות אינטלקטואלית אלא גם בעלבון אישי של רבים מאזרחיה הלא יהודיים של מדינת ישראל. אני סבור כי הכרה בעלבון של האחר, קיום דיאלוג עמו ונכונות לתת מענה לכאבו אינם משקפים חולשה של הרוב היהודי אלא להפך - עוצמה וביטחון.

אינני סבור כי נכון שבית המשפט העליון יבטל את חוק יסוד הלאום, אך אני מייחל שהדיון בחוק הלאום יספק לחברה הישראלית את האפשרות לבצע ביוזמתה את המהלך המאחה המתקן. 

הכותב הוא ראש מרכז מנומדין ליהדות ודמוקרטיה הפועל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ממנסחי הצעת התיקון לחוק הלאום