"אני לוקח הלוואות ומעביר משריפה לשריפה. מנסה להילחם ולשמור את העסק בשיניים"

לפני חמש שנים, מיקי מיראל החליט לפרוש כנפיים, ולפתוח בעצמו מסעדה גיאורגית שתשלב בין שני הדברים שהוא הכי אוהב: מוזיקה ואוכל. עד אז, הוא היה הזמר והדיג'יי של מסעדת ננוצ'קה הפופולרית בתל אביב. יחד עם אישתו לשעבר, הוא הקים את מסעדת "טש וטשה" בשוק הפשפשים ביפו, והם החלו לצבור קהל לקוחות שגדל מיום ליום.

"ארבעה חודשים לפני הקורונה, עברנו למתחם התחנה בתל אביב כדי להתרחק משכונת מגורים ולעשות מסיבות ורעש מסביב לשעון בלי להפריע לאף אחד", הוא מספר. "השקעתי בעסק הזה את כל החיים שלי. היה לי שם וביטחון כדי שאוכל להעביר אותו למקום אחר יחד עם הלקוחות, וזה מה שעשינו. זה נקלט ותפס, ובמרץ אי אפשר היה להשיג אצלנו מקום.
"הכול היה מוזמן קדימה - אירועים, מסיבות, כל מה שאפשר לדמיין. כשהיינו בטלפון, היו חמש שיחות שלא נענו. בבוקר היינו מגיעים ל-70 שיחות במשיבון. כולם רצו לבוא אלינו, היינו אמורים לעשות הפקות עם העירייה במתחם שלנו בקיץ, ופתאום כל זה התמוטט. כלום מזה לא קרה".

מיראל השקיע מיליון וחצי שקל בהעברת המסעדה למתחם התחנה. השטח גדל משמעותית, וכך גם הציפייה להכנסות שבמהרה יכסו את ההשקעה. לא היה מדובר בחלום, אלא בצפי ריאלי לחלוטין, שהקורונה הצליחה לרסק במהרה כשידיו נקשרו מאחורי הגב והוא נדרש להתמודד עם תקנות שמעולם לא חשב שיונחתו על העסק שלו. בתקופה הקצרה בין הסגר הראשון לשני, מיראל הצליח להפעיל את העסקה אבל נפח העבודה צנח ב-50% בגלל התקנות, ובמרבית החודשים מאז פרוץ הקורונה - העסק סגור לחלוטין.

"בספטמבר סגרו שוב, ובגלל שאנחנו לא בשכונת מגורים ומשלוחים לא עשינו אף פעם, יש לנו ערך מוסף של שמח ושל חגיגה, אז אני לא יכול לפתוח את המקום. אם אני פותח עכשיו, אני עבריין", הוא אומר. "יש לי מלבד המחיה, הוצאות של כ-30 אלף שקל בחודש. עד עכשיו אני משלם לאנשים את המכה של מה שאני חייב להם מהסגר הראשון. אני חייב כסף לבעלי הנכס, למע"מ, לספקים ולעירייה, בזמן שאני לא מרוויח. אני לוקח הלוואות, ומעביר משריפה לשריפה, מקווה שאצליח לפרוס את הבור הזה לכמה שיותר שנים".

מה קיבלת מהמדינה?
"אף אחד לא מפצה אותי על אובדן ההכנסה והלקוחות. הפכתי מעוסק מורשה לחברה בע"מ כשעברתי לנכס החדש. באו לקראתי רק אחרי שמסעדנים חזקים ביחד עזרו לי והצילו לי את החיים. שחררו לי מענקים על ירידת ההכנסה בגל השני. גם עם המענקים שקיבלתי, זה ממש לא מכסה את ההוצאות. לקחתי הלוואה בערבות מדינה פעמיים, ועכשיו אני מגיש בקשה להלוואה נוספת, כדי שאוכל לחזור לפעילות כשאין לי משקולת כזו של תשלומים כל חודש.
"ב-2020 הייתי אמור להיות אחד העסקים הכי פופולריים בתל אביב, ובמקום אני סגור. פתחתי עסק כדי שאוכל להתפרנס ולעבוד בכוחות עצמי, לא לשבת בבית ולחכות לחסדי המדינה. אני מקווה שאוכל להעביר את החורף הזה עם מענקים והלוואות, כי ההשקעה שלי בעסק החדש הייתה עצומה, וזה ממש לא היה בתכנון לסגור אותו אחרי ארבעה חודשים".

גם שיטת ה"אקורדיון", משפיעה לרעה על היציבות העסקית והיכולת לתפעל את העסק. "זה חוסר יציבות של לשחרר עובדים לחל"ת, להחזיר אותם, לשחרר ואז הם מוצאים עבודה אחרת - אתה לא יודע כמה עובדים אתה צריך", אומר מיראל. "הצוות הלך והתפזר והיה מאוד קשה לעבוד בין הסגר הראשון לשני. כל הזמן משטרה באה, חיפשה ובדקה. המזל היה שיש לנו מרחב גדול ופתוח, אבל היה קשה לתת ככה שירות. על שטח של 150 איש, הושבנו 50 איש. אנשים הגיעו לחוצים ועצבניים מהקורונה. באוגוסט, בלי שום הכנה ואחרי שנשארנו עם רבע צוות, העבודה קפצה פי ארבעה".

איך אתה מתמודד עם התקופה הזו ברמה האישית?
"התמכרתי לספורט, אחרת הייתי משתגע. ממצב של אין לי מספיק שעות ביום, פתאום יש לי יותר מדי שעות ביום. יש לי שני בנים ואנחנו במשמורת משותפת, וזה מה שמחזיק אותי. אני גם מוזיקאי אז יש לי אולפן. אני מתכנן את החזרה לפעילות, ורוצה להפוך את המקום שלי לעוד יותר אטרקטיבי ושמח. אני רוצה לחזור טוב וחווייתי יותר משהייתי. אני לא ישן בלילה כשאני חייב לאנשים. מחזיקה אותי האופטימיות של הקיץ והחיסונים, תהיה יותר תנועה והמתחם ייפתח, אנשים ירצו לשמוח ולרקוד. אני מנסה להילחם ולשמור את העסק בשיניים".