להזכיר לשופטים בערכאות הדיוניות את הכללים לגבי פסיקת הוצאות משפט

חשוב לדייק את הכללים לגבי פסיקת הוצאות משפט על-מנת ליצור ודאות משפטית. הדבר יוביל לכך שתובעים יחשבו פעמיים לפני שינפחו שלא לצורך את סכום התביעה

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

א' תובע את ב' בבית המשפט ומעמיד את תביעתו על סכום פנומנלי של 10 מיליון שקל. בסופו של ההליך המשפטי ניתן פסק דין על-ידי בית המשפט. ב' מחויב לפצות את א' בסכום של מיליון שקל בלבד (קרי - 10% מסכום התביעה). נקודת המוצא בפרקטיקה של הערכאות הדיוניות היא שבמקרה כזה ב' יחויב גם בהוצאות המשפט של א'.

אולם תוצאה משפטית זו אינה נקייה מספקות ואף שגויה. שהרי עיקר תביעתו של א' נדחה על-ידי בית המשפט. לכן, נקודת המוצא של הדין צריכה להיות אחרת: א' ישלם את הוצאותיו של ב' שהצליח להדוף 90% מסכום התביעה של א', וב' ישלם את הוצאותיו של א' שהצליח לזכות ברכיב קטן של התביעה (10%). בשקלול הנתונים האמורים, נראה כי דווקא א' אמור לשלם הוצאות משפט לב'.

יודגש - הלכה שוויונית זו נקבעה עוד בשנות ה-50 על-ידי בית המשפט העליון: "אשר להוצאות בערעור זה: המערערים ערערו על סכום קרוב ל-25,000 ל"י וזכו בערך ברבע ממנו. המשיבה הצליחה, אפוא, להדוף כשלושה רבעים מהערעור. בהתאם לכך, יש לפסוק לטובת המערערים כ-1/4 מההוצאות שהיו מקבלים אילו הצליחו בערעור כולו או ברובו המכריע לעומת כ-3/4 מההוצאות שהמשיבה הייתה זכאית להן לו נדחה הערעור בשלמותו. לאחר זקיפה הדדית זו, נראה לי שיש לפסוק למשיבה הוצאות כוללות בסך 100 ל"י" (ע"א 164/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' לבני , פ"ד ט 1107, 1117 (1955)).

ההיגיון בתוצאה זו הוא ברור ומתבקש. גם פרופ' יואל זוסמן, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, הסביר בספרו כי "בעל דין שזכה במקצת תביעתו או ערעורו, ואילו יתרת התביעה או הערעור נדחו, מן הראוי שבית המשפט יקצוב את ההוצאות כך שכל אחד משני בעלי הדין יקבל הוצאות על הסכום בו זכה" ("סדרי הדין האזרחי", עמ' 545).

מאז - הלכה מחייבת זו לא השתנתה, אולם הלכה לחוד ומציאות לחוד. הערכאות הדיוניות שבות ופוסקות הוצאות משפט לטובתם של תובעים גם אם עיקר תביעתם נדחה. זהו מצב אבסורדי ובלתי נסבל.

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מג'יק נ' פאיירפלאי (רע"א 7650/20), שם נדונה בהרחבה סוגית פסיקת ההוצאות, תוך התייחסות לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. בית המשפט העליון הבהיר כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית לעניין הוצאות משפט תיעשה במקרים חריגים בלבד, וכי הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול-דעת רחב לבית המשפט.

בית המשפט העליון חידד כי " נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה" (סעיף 9 לפסק הדין). זו קביעה חשובה ביותר שצריך היה לתת לה דגש מיוחד בפסק הדין, מה שלמרבה הצער לא נעשה. בית המשפט העליון החמיץ הזדמנות להזכיר מושכלות יסוד בכל הקשור לפסיקת הוצאות משפט אשר נשתכחו עם השנים ויצרו עיוות ובלבול מוחלט בקרב ציבור עורכי הדין והשופטים.

בקיצור, כאשר תביעה בבית המשפט מתקבלת בחלקה, הדין הנכון והראוי הוא שכל צד להליך משפטי יישא בהוצאות הצד שכנגד, וזאת בהתאם לחלק בו הצליח הצד שכנגד באותו הליך משפטי. זו אמורה להיות נקודת המוצא.

אכן, פה ושם ניתן לאתר בפינצטה שופטים שמקפידים על יישום הכלל ההוגן האמור, אולם הרוב הגדול של השופטים (ליתר דיוק - כמעט כל השופטים) אינם מיישמים הלכה זו בפסיקותיהם. ייתכן כי הדבר נובע מחוסר מודעות או הבנה בלתי מספקת של התחום.

כך או כך, לדעתי, חשוב לדייק את הכללים לגבי פסיקת הוצאות משפט על-מנת ליצור ודאות משפטית. הדבר בוודאי יוביל לכך שתובעים יחשבו פעמיים לפני שינפחו שלא לצורך את סכום התביעה בכתב התביעה. בסופו של דבר זה יביא לצמצום תופעת תביעות הסרק שמעמידות שוב ושוב את הנתבעים בפני סיכון כלכלי עצום ובלתי מוצדק. מעתה, יידע כל תובע שמגיש תביעה מנופחת לבית המשפט כי אף שהוא עשוי לזכות בחלק קטן מהתביעה שלו, הוא עדיין עלול להיות מחויב בפסק הדין בהוצאות הצד שכנגד שמצליח להדוף את עיקר התביעה. 

הכותב הוא עורך דין העוסק בתחום הליטיגציה ולשעבר מתמחה בבית המשפט העליון