מי ישמור על השומרים? גרסת שר המשפטים בני גנץ

ההחלטה לפתוח את בתי המשפט בזמן התפרצות המגפה, למרות הסכנה לבריאותם של המתדיינים, התקבלה כחלק ממה שמכונה "המאבק על שלטון החוק" • אלא שהרבה יותר מטרידה ממנה היא הגישה הכוללת ששר המשפטים החדש, בני גנץ, הציג השבוע בנאומו הראשון

בני גנץ / צילום: אורון בן חקון
בני גנץ / צילום: אורון בן חקון

בני גנץ הסביר השבוע, עם כניסתו ללשכת שר המשפטים, כי הסיבה שבגללה ביקש להחזיק במשרד הייתה רצונו "לשמור על השומרים". שוב ושוב צפיתי בנאום הקצר שלו, ושוב ושוב שאלתי את עצמי האם גנץ הבין את משמעותו של משחק המילים שהוציא מפיו. לצערי המסקנה שלי שלילית.

"מי ישמור על השומרים?", השאלה שגנץ השיב עליה השבוע: "אני", היא שאלה שהעולם המערבי מתחבט בה כמעט מאז היותו. היא נוסחה, בדיוק במילים האלה, כבר לפני יותר מאלפיים שנה. אלא שהמשמעות שלה הייתה מאז ומעולם הפוכה מזו שגנץ כיוון אליה. "לשמור על השומרים", בתרבות הפוליטית המקובלת, משמעותו "לפקח על השומרים", ולא, כמו שגנץ מבין - "להגן על השומרים". זוהי משימה שתכליתה הגנה על הציבור מפני השומר, ולא על השומר מפני הציבור. היא נועדה לוודא שהכוח האדיר שהמדינה מעניקה לשומרים שמינתה (רשויות התביעה, בתי המשפט והמשטרה) לא מנוצל על ידן לרעה.

"מי ישמור על השומרים" היא שאלה בדבר הדרך המוצלחת להשיג את המטרה הכפולה שיש לנו כחברה: קיומם של גופים חזקים בשירות החוק, מצד אחד, ושמירה עליהם מפני הסתאבות ושחיתות, מצד שני. התפיסה היסודית שעומדת מאחורי הפחד מהשומרים היא שכל כוח משחית. גם זה שניתן בידי השומרים לטובת מטרות ראויות.

אלא שאצל גנץ היוצרות התהפכו. הוא כנראה נבחר הציבור הראשון שלנו שמנסח באופן הזה אג'נדה רשמית של שמירה על השומרים. לא כהשגחה מפני השתוללות אפשרית שלהם, אלא שמירה עליהם. לא כפיקוח על עבודתם לבל ישתכרו מכוחם, אלא מסירת המפתחות לידיהם.

השימוש של גנץ במילים המוכרות כל כך, תוך הפיכת משמעותן, הופך אותו ליוצרה של פרודיה פוליטית. אלא שחוסר המודעות המוחלט מצדו לפרודיה שיצר, בשילוב עם מידת הרצינות בה מסר את נאומו, הופכים אותו מדמות קומית לטראגית. הוא לא מציע תיאוריה פוליטית חדשה. הוא פשוט לא מבין את תפקידו.

"היפים והצודקים"

איש לא היה מעלה על דעתו לטעון כי תפקידו של שר הבינוי הוא לדאוג לרווחת הקבלנים. איש גם לא היה מעלה על הדעת לומר שתפקידו של שר הדתות הוא לבצר את מעמדם של הרבנים ועצמאותם המוחלטת. כולם מבינים שתפקידם של שרים אלה הוא לדאוג ליצירתן הסדירה של יחידות דיור ומתן שירותי דת לאזרחים. אלא שבכל הנוגע לתפקידו של שר המשפטים משהו השתבש. בישראל של השנים האחרונות צומחת תפיסה מוזרה לפיה תפקידו של שר המשפטים אינו שמירת המשפט בישראל וטיפוחו, אלא חיזוק מעמדם של היועצים המשפטים והפרקליטים. בכלל זה נמצא כמובן את החובה להגן על הרחבת סמכויותיהם, על הקדנציות הארוכות שלהם ועל אופן בחירתם שמבטיח את שיבוטם של אותן הדמויות הבוחרות זו את זו.

לפי התפיסה הזו מתנהל בישראל מאבק בין טובים לרעים. הטובים נמצאים במשרד המשפטים, והרעים נמצאים בזירה הפוליטית. בעיקר מצד מסוים שלה. האחרונים עומדים בשער ומאיימים להיכנס להיכל ולטמאו. תפקידם של שרי המשפטים, על פי התפיסה זו, הוא לאפשר ליועצים המשפטיים ולאנשי הפרקליטות להתנהל באין מפריע. ללא פיקוח, ללא ביקורת וללא השמעת עמדה אחרת. הם לא שרי המשפטים. הם שרי הפרקליטות והיועצים המשפטיים.

כשדינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עד לאחרונה, מסיימת את תפקידה ארוך השנים בנאום בו היא אומרת לאנשי משרד המשפטים שלא ישכחו שהם "יפים וצודקים" היא עושה שני דברים. היא מדגימה כיצד ניתן לשלב בין חשיבות עצמית רבה מדי למודעות עצמית מעטה מדי. והיא שבה ומחזקת את התחושה שמחוץ למשרד המשפטים מסתובבים אנשים כעורים וטועים. ורק כאן, בתוככי המשרד, קורה משהו נאצל, יפה וצודק.

היא ודומיה שבים ומאששים את התפיסה לפיה העיקר הוא מה שקורה בחדרים הפנימיים, ולא השירות המקצועי ונטול הפניות אותו יש לתת ללקוחות שמסתובבים בחוץ. מיום ליום הופך הלקוח של היעוץ המשפטי לממשלה לאתגר גדול יותר עבורו. לאיום שמפניו צריך הוא להישמר. באותה שעה ממש הופך הייעוץ המשפטי עצמו לתכלית העניין. למי ששר המשפטים לא אמור לבחון את תפקודו, אלא לענות אמן, ואם אפשר באופן אוטומטי ומראש, על כל עמדה שזה מוציא.

כשבריאות השופטים הופכת כלי במאבק

בשם המאבק הזה של בני האור בבני החושך החליט השבוע גנץ להותיר את בתי המשפט פתוחים בזמן שהמגיפה משתוללת. כאילו מדובר בנר התמיד שבמקדש. כאילו אסור שיהיה הפסק לרגע אחד בפעילותם של בתי המשפט לתביעות קטנות. גם פתיחת בתי המשפט, כמו כל סוגיה אחרת, הפכה לסימבול במאבק הגדול הניטש בין הצדדים למערכה על שלטון החוק. עד כדי כך מדובר בעניין סמלי שלא ניתן כלל לנהל דיון ענייני עליו. אולי יש בעיה בפתיחת בתי המשפט כרגע וכדאי לסגור אותם לכמה ימים?

ההחלטה הזו של גנץ מסכנת עד כדי כך את הבאים בשערי בתי המשפט שנציגות השופטים עצמה ביקשה לעצור את הדיונים בבתי המשפט. ולא, לא נראה לי שהם עובדים בשירות נתניהו וניסיונותיו לדחות את משפטו. הם פשוט מפחדים לחלות בקורונה. אבל אצל גנץ פעילות בתי המשפט היא טוב לעצמו. טוב שאסור לגעת בו. גנץ, כמו שרי משפטים אחרים, המחזיקים בתפיסה דומה, אינו מוכן לצלול לעומק האתגרים שקיימים היום בעולם המשפט. הוא מבקש להציג את עצמו כמגינו של מחנה הצודקים. כשמדובר בפתיחת בתי המשפט בזמן הקורונה, והכל מכוח האינרציה והמאבק הפוליטי בנתניהו, נדמה לי שברור לכולם עד כמה מדובר בהחלטה שערורייתית. אלא שגם ביחס להגנה האוטומטית שהוא מבקש להעניק ל"שומרים" מדובר בשערורייה של ממש.

איך בכל זאת שומרים על השומרים?

אני מתעלם לרגע מהיומרה לשמור על השומרים מצד האיש שלא הצליח לשמור בינתיים על שום דבר אחר. לא על שלמות מפלגתו, לא על חשבון המייל שלו, לא על ההבטחה לרוטציה ואפילו לא על שמו הטוב. המשימה הזו נראית גדולה על גנץ בכמה וכמה מידות. אבל לו ירצה שר המשפטים, באמת ובתמים, לשמור על השומרים, הוא יהיה חייב לגבש לעצמו תפיסה קצת יותר מורכבת של שלטון החוק.

את האמון בגופים המשפט לא מחזירים דרך הגנה אוטומטית עליהם. להפך. הדרך להשבת האמון עוברת בכל העולם המערבי בהקמת מערכי ביקורת ופיקוח שיבחנו את הביצועים של הגופים האלה. היא מחייבת תחלופה של כוח האדם, פתיחת המכרזים וגיוון החומר האנושי. היא מוכרחה לבוא יחד עם הגברת השקיפות והגדרה מדויקת של הסמכויות. והיא לא יכולה להתקיים עם כוח גדול כל כך כמו זה שמצוי כרגע במערך היעוץ המשפטי. ריכוז הכוח הזה משחית. אנחנו מקבלים דוגמאות לכך מפעם בפעם. שר המשפטים הבא יהיה חייב לפצל את הכוח הזה וליצור תחרות בריאה בין גופי המשפט השונים. רק ככה שומרים על השומרים.