אלימות בחברה הערבית היא לא קורונה, וחיסון לא יעזור

הטיפול במחלת האלימות חייב להיות בראש סולם העדיפויות וחייב לכלול את כל הגורמים: ממשלה, רשויות, ארגוני חברה אזרחית וכמובן החברה הערבית עצמה • פתרונות קסם לא קיימים

צעדה נגד אלימות ביישובים ערבים / צילום: איל יצהר
צעדה נגד אלימות ביישובים ערבים / צילום: איל יצהר

שיאי האלימות שנשברים לאחרונה בחברה הערבית, מותירים את כולנו, ערבים ויהודים, המומים ופעורי פה. תחושה של מגפה שקוצרת מדי יום עוד ועוד קורבנות, מתפשטת במהירות והורסת כל חלקה טובה. אולם האלימות בחברה הערבית איננה מגפה שהגיע מאי שם, ולא מחלה חשוכת מרפא. האלימות בחברה הערבית היא תוצאה של הזנחה וחוסר טיפול מצד כל הגורמים שהיו אמורים לטפל בה לאורך השנים - ממשלה, רשויות מקומיות, הנהגה וכמובן החברה עצמה.

על הגורמים להתפשטות האלימות בחברה הערבית נכתב ונאמר רבות. עובדה ידועה היא כי עוני, שינוי מהיר ולא מתוכנן, משבר ערכים חמור, מחסור במערכות תמיכה לכלל ולצעירים בפרט, וחוסר אופק לעתיד טוב יותר הם חלק מהגורמים לאלימות. משבר הצעירים הקשה בחברה הערבית, המצויה בתהליכי מעבר, אשר השתלבותה בהשכלה ובתעסוקה נמוכה מן הממוצע, ידוע ומוכר לכל מי שעוסק בתחום לא מהיום. למעלה מ-30,000 צעירות וצעירים ערבים מסיימים תיכון מדי שנה, כאשר האופק שלהם מעורפל ולא ברור. מלכתחילה, מרחב האפשרויות שעמדו בפניהם היה מוגבל, וכעת, בעקבות הקורונה והאבטלה שפגעה קשות בחברה הערבית, הוא צפוי עוד להחמיר.

נכון שמערכת החינוך הערבי בישראל התפתחה משמעותית והשיפור ברמת ההשכלה בחברה הערבית ניכר במדדים כמותיים ואיכותיים. במהלך העשור האחרון הוכפל מספר הסטודנטים הערבים במוסדות ההשכלה הגבוהה מכ-23,000 לכ-47,00, אולם אלו שהצליחו להגיע להשכלה גבוהה, הם המיעוט בר המזל. למרבית מסיימי התיכון, או בני גילם שלא סיימו תיכון, אין עתיד ברור. בניגוד למקביליהם היהודים, שמתגייסים לצבא, יוצאים לשנת שירות או שירות לאומי, לרבבות הצעירים הערבים אין מסלול או אפשרויות ברורות, וכ-40% מבוגרי התיכון בחברה הערבית מוגדרים אף "חסרי מעש", אוכלוסייה משמעותית של צעירים שאינם משולבים בתעסוקה, הכשרה תעסוקתית או השכלה גבוהה.

זוהי אוכלוסייה שמועדת לפורענות, ושסיכוייה להפוך לנטל על החברה ואף לגלוש לפשיעה, אלימות ועבריינות, גבוהים במיוחד.

מה עושים? בהחלט יש מה לעשות! השקעה בחינוך ובמתן מסגרות מתאימות שימשכו אותם למקומות הנכונים, ללימודים ולתעסוקה, ירחיקו את הצעירים הערבים ממחוזות הפשע והאלימות.

לשם כך על המדינה לפתח מסגרות שיתאימו לחברה הערבית. חשוב להבין כי המודלים הקיימים בחברה היהודית לא מותאמים לחברה הערבית ואינם אופציה ריאלית עבור בני ה-18-19, אולם יש בתוך החברה הערבית מודלים שכן מתאימים. מספר ארגונים חברתיים מקיימים בשנים האחרונות "שנות מעבר" במודל שנת התנדבות אזרחית, המשלבת לרוב התנדבות בקהילה, לצד הכנה ללימודים ולתעסוקה. במהלך השנה מתנדבים המשתתפים בקהילות שלהם, ולצד זה לומדים, משפרים בגרויות, מקבלים הכוון תעסוקתי, מפתחים מיומנויות למידה ומיומנויות אישיות ועוד.

הנתונים מלמדים באופן ברור כי בוגרי תוכניות אלה משתלבים בלימודים אקדמיים ובתעסוקה, בשיעורים גבוהים באופן יחסי למקביליהם מהחברה הערבית, שלא לקחו חלק בתכנית שכזו. גם מסקנות ועדת המנכ"לים להתמודדות עם פשיעה ואלימות בחברה הערבית, המציינות את החשיבות של פיתוח כישורי חיים, שייכות, תמונת עתיד ותפיסה עצמית חיובית במסגרת של תכניות מובנות, לצד שליטה בשפה העברית, מחזקות את התאמת מודל שנות המעבר לצעירי החברה הערבית. על המדינה לאמץ ולממן תכנית כאלה שכן לשילוב צעירים ערבים בתעסוקה, בשוק העבודה ובמוסדות ההשכלה הגבוהה יתרונות כלכליים וחברתיים גם יחד, והוא איננו רק אינטרס של החברה הערבית, אלא של המדינה והמשק כולו.

הטיפול במחלת האלימות חייב להיות בראש סולם העדיפויות וחייב לכלול את כל הגורמים: ממשלה, רשויות, ארגוני חברה אזרחית וכמובן החברה הערבית עצמה. פתרונות קסם לא קיימים, והשינוי לא יתרחש מחר בבוקר, אולם הטיפול באלימות חייב להיעשות, והוא חייב לגעת בכל חלקי החברה ולכלול השקעות גדולות בתחום החינוך לערכים ולכבוד הזולת. מחובת כולנו לספק לדור הצעיר הזדמנות להשתלב ולבנות לעצמו מסלול לחיים עם תחושת ביטחון ואיכות טובה. 

הכותב הוא יו"ר של ארגון אג'יק- מכון הנגב, המפעיל תוכניות שנת מעבר וחינוך בלתי פורמלי ביישובים ערביים ברחבי הארץ.  הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל

צרו איתנו קשר *5988