אנליטי | דעה

מוטציות של קורונה מתגלות, וגם אני הפכתי למוטציה של עצמי

מלחמת המפרץ הולידה את הממ"ד, החזירה את "זהו זה" והכירה לנו את ביבי • 30 שנה אחר כך, ועדיין "זהו זה" ועדיין ממ"דים ועדיין נתניהו • מה תשאיר מלחמת הקורונה שיחזיק לעוד 30 שנה?

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א.

הרבה זמן לא הרגשתי כזה סִנכרון עם כמעט כל מה שמדברים עליו בחדשות. המדינה בגירעון, וגם אני. הפוליטיקה במבוי סתום, וגם אני. האלימות בהפגנות גואה, וגם אני כועס יותר. התחלואה עולה, ואותי תקף צינון מרושע שגזל ממני לא רק את שנת הלילה אלא גם את היכולת לנשום עמוק. כשהנשימה רדודה, הכול רדוד ואין חשק לכלום. מוטציות של קורונה מתגלות, וגם אני הפכתי למעין מוטציה של עצמי אף שבמראה אני נראה די אותו דבר, רק קצת פחות.

אני מרגיש את הסגר הזה הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. כמעט ולא יוצא מהבית למעט בענייני עבודה, מעביר ימים שלמים בטרנינג בחיק המשפחה הגרעינית. אני אוהב אותם מאוד, שככה יהיה לי טוב, אבל משפחה לא אמורה לבלות כל-כך הרבה זמן ביחד. צריך עוד אנשים בעולם, צריך שיהיה לאן ללכת כדי לרצות לחזור. כואב הלב על הילדים שכך נראית הכניסה שלהם לגיל ההתבגרות. הכול נראה לי עצוב. מערך הביצורים בנפש עמד יפה בסך הכול למשך שנה, אבל סדקים מתחילים להתגלות והחושך נכנס פנימה. זה מה שקורה כשנוטלים לך מהחיים את כל מה שכיף, ומשאירים את כל מה שפרנסה. קשה ככה. אומרים שאפשר לראות את האור בקצה המנהרה, אבל לא מספרים לך מה האורך שלה.

זה לא רק אני ואתם וכולם - אפילו העולם עצמו סובל מתופעות לוואי משונות למדי. השבוע למדנו שבשנה החולפת הסתובב כדור הארץ במהירות מוגברת. 2020 הייתה השנה הקצרה ביותר זה חמישה עשורים - הרגשתם שהיא עברה מהר, נכון? אין, לפעמים גם מילי שנייה יכולה לעשות את כל ההבדל. אנחנו לא יודעים למה; הרי לפי כל מה שידוע, כדור הארץ דווקא מאט בגלל התרחקות הירח ב-3.8 סנטימטרים בשנה, עניין שיוסיף שעה ליממה תוך משהו כמו 140 מיליון שנה. גם שינויי האקלים מאטים את סיבוב הכדור, תוצאה של הקרח שנמס מהקטבים ומילא את האוקיינוסים. כדי להתמודד עם זה מוסיפים מדי כמה שנים שנייה אחת לדקה האחרונה בשנה.

אבל שום דבר לא מסביר, נכון לעכשיו, את האטת הכדור, שככל הנראה תקצר כל יום ב־0.05 אלפיות השנייה ותיאלץ את המדענים לגרוע שנייה שלמה מהשנה - דבר שטרם קרה בהיסטוריה. שום דבר לא מסביר? הרי כבר הסברנו: אלה תופעות הלוואי של העולם. שום דבר פה לא מפתיע, שהרי אנחנו העולם ואולי הרצון הקולקטיבי של כולנו להיפטר מהשנה הזו היה מה שהאיץ את סיבוב הכדור - אנשים כבר חלמו חלומות שאפתניים יותר.

ואם כל זה לא מספיק, השבוע חזר פתאום משולש ברמודה לחיינו כשהוא מעלים סירה ועליה עשרים אנשים. מאיפה באת לנו עכשיו, משולש ברמודה?! מה, שמעת שהכול מתחרפן אז התעוררת?

מה עלינו לעשות, אתם שואלים? עשיתם מספיק, תודה.

"החושך נכנס פנימה" / איור: תמיר שפר
 "החושך נכנס פנימה" / איור: תמיר שפר

ב.

השבוע לפני שלושים שנה התחיל הפרק הישראלי במלחמת המפרץ, כשבלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר 1991 הותקפה ישראל בטילי סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי ששוגרו ממערב עיראק. כארבעים סקאדים נפלו בתחומי מדינת ישראל ב-19 התקפות. אני זוכר את הלילה הזה, כמובן. הופתעתי לגלות שסך הכול הוכרו 95 הרוגים ישראלים במלחמה המשונה ההיא - יותר ממספר האבדות שסבלנו בצוק איתן.

אז לא היה לי מושג מזה. הייתי חייל מודיעין בקריה לפני שחרור, למעשה קיבלתי צו 8, ומלחמת המפרץ הייתה אחת התקופות היפות בחיים שלי. המסכות היו כבדות יותר והסכנה הייתה מוחשית למדי, אבל הרגשתי את עצמי חשוב ותורם למאמץ המלחמתי - הייתי מאלה שמעדכנים את תנועת הכוחות וסדרי הכוחות על מפות ענק בלשכת ראש אמ"ן. ומה שיותר חשוב ובטח יותר תורם, בלילות חגגה תל אביב כאילו שזה הדבר היחיד שנשאר לעשות מלבד להניח סמרטוט רטוב על מפתן הדלת. תקופה הזויה ונהדרת. מעניין אם ככה מרגישים וחוגגים בני העשרים היום. בשבילם אני מקווה שכן, אבל מה אני יודע. בגיל עשרים האפשרות של גיל חמישים נראתה לי מופרכת לחלוטין, והזמן שעבר הוכיח שצדקתי. איפה הלכתם, שלושים שנה?

מלחמת המפרץ הולידה את הממ"ד, החזירה את "זהו זה" והכירה לנו את ביבי. שלושים שנה אחר כך, ועדיין "זהו זה" ועדיין ממ"דים ועדיין נתניהו. מה תשאיר מלחמת הקורונה שיחזיק לעוד שלושים שנה, בהנחה שאיחוד נוסף של "זהו זה" בשנת 2051 באמת יהיה קצת סר טעם?

ומה זה בכלל שלושים שנה? הרבה או קצת? השבוע הלך לעולמו במפתיע פרופסור רוני אלנבלום, 68, היסטוריון סביבתי מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, היסטוריון של ימי הביניים, חוקר מצבי קריסה וגיאוגרף של ערים היסטוריות. במרץ 2020 ראיינתי אותו למוסף G ומאז שמרנו על קשר רופף - שזה קשר שהרבה יותר קשה לתחזק - ובמסגרתו התקשרתי אליו מדי פעם שיאמר לי דברים חכמים. הנה כמה מהם.

אחד מנושאי המחקר של אלנבלום ז"ל היה חברות בתהליכי קריסה שנבעו בעיקר מסיבות אקלימיות. לטענתו, "קנה המידה הרלוונטי לתהליכי הקריסה הוא אורך החיים של בני אדם. טווחי הזמן של מדענים - עשרות, בטח מאות או אלפי שנים - הם כמעט חסרי משמעות בחיים שלנו. בחיים של אדם, שנה זה המון זמן. שנתיים זה המון-המון זמן. לפעמים אפילו שבוע או חודש הם זמן רלוונטי. לפני שלושים שנה הייתי בראשית הדרך, ועוד שלושים שנה לא אהיה כאן. תהליכי קריסה קוראים בטווחים קצרים הרבה יותר".

"אני עוקב", אמר לי, "אחרי מה שקורה כשמתרחש משבר כזה והחרדה הקיומית שקיימת אצל כולנו מבצבצת מתחת למעטה של 'הכול בסדר’... אנחנו חיים בתוך תחושה שאני קורא לה שבריריות. תחושה אקזיסטנציאליסטית, שהיא בשורשי הקיום שלנו והיא נובעת מההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, שאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. "כמה חודשים זה כלום מבחינת ההיסטוריה, אבל מבחינתנו, החיים, הזמן הזה הוא מה שחשוב לנו. פה האדם מתפרק, פה הוא שונא, פה הוא פוחד. הרי ההיסטוריה מתקיימת בחיים שלי ובחיים שלך. מעניין את הסבתא שלי מה יקרה עוד שלושים שנה - החיים הם כאן ועכשיו".

"העולם הוא לא ליניארי, ואנשים הם שבריריים, הרבה יותר ממה שנדמה להם. אני לא רואה שחורות, אני איש נאורות שמאמין במדע. אבל צריך להבין טוב יותר באיזה עולם אנחנו חיים ולהכניס את החרדות הקיומיות לתוך המשוואות שלנו".

"רק לפני רגע דיברו פה על 'האנתרופוקן', עידן האדם, ופתאום באה השבריריות האיומה הזו שמעיפה אותנו בתוך שנייה אחת מתחושה של שפע, נסיעה לאיטליה עם כל המשפחה לנופש - לבין לשבת בבית לבד, ולפחד. המעבר הזה מיידי. המערכת נכנעת לתחושת השבריריות והכאוס. כמעט תמיד החרדה מובילה להקצנה ולשנאה. היא בת הזוג של הפחד. והיא תמיד שם".

יהי זכרו ברוך.

צרו איתנו קשר *5988