השבוע קיבלתי את מנת החיסון השנייה, והאמת? ציפיתי ליותר

א. לדקירת המחט שהזריקה לתוכי את מנת החיסון השנייה התלוותה תחושה שזכרתי רק במעומעם ובקושי זיהיתי, כמו פרצוף חצי מוכר שמנופף לכיוונך מהצד השני של הרחוב ואתה לא בטוח אם זה אליך.

התחושה התפשטה בכל גופי, נעימה וחגיגית, ורק כשהגיעה אל קצה זרת רגל ימין - הנקודה הרחוקה ביותר מכתף שמאל - הצלחתי לזהות אותה: זו הייתה הקלה. איזו תחושה נהדרת! אתה כבר לא מזהה אותי, נעלבה ההקלה. סליחה, התנצלתי, פשוט לא נפגשנו הרבה זמן.

בכל מקרה, טוב לראות אותך, אולי תישארי קצת? לא, משיבה ההקלה, באתי רק להזכיר לך שאני קיימת, ונעלמה. הכבדות אומנם נשארה מאחור, אבל משהו מהרגע המתוק של ההקלה עוד נשאר איתי ימים אחר כך, כמו תופעת לוואי. אני מרגיש אותה עד עכשיו כמו מתיקות בעצמות, אבל היא נעלמת ומתרחקת ממני כמו סירת מפרש בערפל. פעם היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיי, ההקלה, היום היא נשמעת כמו חלום של מישהו אחר.

עד לפני שבועיים-שלושה ציפיתי להרבה יותר. למרות כל מה שידעתי, בדמיון עדיין יכולתי, כי רציתי, לראות את עצמי מקבל את מנת החיסון השנייה, משליך את המסכה לפח הזבל הקרוב ומשם ממשיך ישירות לפגוש חברים על בר עמוס וצפוף ודחוס לפני שההופעה מתחילה. אחר כך הולכים למסיבה ומשם ממריאים לחופשה כי העולם גדול ופתוח ויש עוד המון מה לראות.

עד לפני כמה שבועות עוד היינו שואלים אחד את השנייה לאן נטוס כשכל זה ייגמר. אחר כך שאלנו מתי זה ייגמר. היום שואלים האם זה ייגמר. מה נשאל מחר?

במציאות קיבלתי את הזריקה, שמתי את המסכה, חיכיתי 15 דקות, אבל אף תופעת לוואי אמיתית לא התפתחה. הסתפקתי בזה. יצאתי החוצה, והכול היה נראה אותו הדבר כמו כמה דקות קודם, כשעוד הייתי בקבוצת סיכון.

ציפיתי שהמנה השנייה של החיסון תרגיש כמו ניצחון גדול של רוח האדם, והרי זה מה שהיא, אבל בסוף זה הרגיש יותר כמו להחליף גומייה במכונת הכביסה; סידור קטן אחד יותר, צרה גדולה אחת פחות - עד התקלה או המוטציה הבאה.

רגע אחד של הקלה מבורכת ותחושת הישג שנעלמת במהירות, עד הפעם הבאה. ככה זה בעולם; סלעים נשברים, גומיות נשחקות, נגיפים משתנים, אנשים שוכחים, אפילו אני: עד לפני רגע, החיסון היה משאת נפש, פסגת המדע, ניצחון אנושי אדיר, והנה עכשיו הורדתי אותו לדרגת גומייה של מכונת כביסה.

אל תאשימו אותי. אני לא הייתי זה שהתחיל עם לשנות את הכללים ולהוריד את הציפיות. לפני רגע אמרו שזה הסגר האחרון, עכשיו פרויקטור הקורונה אומר שכנראה יהיו עוד.

ובכלל, מה אנחנו מדברים על "עוד" סגרים, שהרי עוד לא יצאנו מהנוכחי, מי יודע מתי זה יקרה ואיך זה ייראה. מנכ"ל מודרנה אמר שהקורונה תישאר איתנו לנצח ונחיה מחיסון לחיסון, מניית החברה קפצה בתגובה ב-12% ובחדשות מדברים על "מונדיאל המוטציות".

הדרום אפריקאית חומקת טוב יותר מההגנות שיש למחלימים, המוטציה הבריטית השתלטה על ישראל, הברזילאית מתחממת על הקווים, המוטציה הרוסית קצת מסתורית ולמוטציה הקליפורנית גג פתוח - עם כל אחת נצטרך להתמודד בנפרד.

כך, בראיון מצמרר לחברתי גלי וינרב בגלובס, תיאר האימונולוג פרופסור ג’וני גרשוני את הנגיף הבודק את מרחב המוטציות האפשרי שלו, באקראי, כל יום, כל היום, בלי הפסקה, בלי תוכנית, בלי יעד ובלי העדפה.

ועדיין - הקלה נרשמה, ולו לרגע, זה מה שחשוב. נחכה אם כן להקלה הבאה ונקווה שהיא תגיע בקרוב ואם אפשר גם בצורות אחרות, לא רק בזריקה. אני חושב על הקלה שנישאת באוויר, כזו שאפשר לנשום ממנה מלוא החזה ולהתרומם קצת מעל האדמה אפילו לרגע אחד.

 "ציפיתי ליותר" / איור: תמיר שפר

ב. אני לא נוהג לשתף אתכם במה שנקרא מעשה הכתיבה ומהמתרחש מאחורי הקלעים של העמוד הזה, אבל לכל כלל יש יוצא מהכלל. כמעט 20 שנה שתמיר שפר ואני עובדים ביחד על הטור השבועי שלנו.

יש לנו משהו כמו 1,00 יצירות משותפות באמתחתנו ולדעתי אנחנו ככל הנראה הצמד כותב-מאייר הוותיק ביותר בעיתונות המודפסת היום. כן, זה תואר חסר כבוד והדר ואולי כזה שאפילו יכול להיראות מגוחך למדי בעיני המסתכל מבחוץ, אבל לי זה היה חשוב. זה היה, זה עדיין, האתוס שלי, שלנו, סליחה על הפאתוס.

שבוע אחרי שבוע, ועוד שבוע, ועוד אחד - 1,000 שבועות בישראל זה טריליון נצחים בחזקת אינסוף - לנסות ולהגיד ולהראות משהו חדש, או מצחיק, או חכם או מקורי על המציאות, להתלבט, לחזור על עצמנו, לנסות שוב, לחצוב עוד אמירה על עצמנו, על החיים הקטנים והיומיום, ועשרים שנה זו חתיכת חיים רצינית שעברנו ביחד, משבוע לשבוע, ועוד אחד, ועוד, ושוב.

חוץ מחופשת מחלה שלקחתי אחרי ניתוח שעברתי, החמצנו שבועות ספורים בלבד. הטור הזה - שהוא תוצאה של השיחה בינינו, ואז תמיר מאייר ואז אני כותב מסביב - הוא אחד מהעוגנים המרכזיים של החיים שלי. כל השבוע שלי מסתובב סביב זה, כל צורת המחשבה שלי ודרך הכתיבה בנויות מסביב לאיורים של תמיר. יש לנו משהו ביחד. יש לנו אלף שבועות.

ז'תומרת, היה לנו משהו ביחד. היו לנו 1,000 שבועות. עכשיו אני, ואתם, נאלצים להיפרד מתמיר. המצב, אתם יודעים, נו, כולנו הרי חיים בעולם, לא בשמורת טבע, אנחנו רואים מה קורה מסביב.

אפשר להתווכח, אבל לא תמיד זה עוזר. אפשר להיאבק, אבל לא תמיד מנצחים. זה עצוב וכואב, אבל ממשיכים הלאה. ככה זה, חביבי, אתה כבר ילד גדול. להקות מתפרקות, זה קורה. דברים משתנים, זה בסדר. אנשים הולכים לכיוונים שונים, אורזים מזוודות, משנים כיוון, זה ידוע. תמשיך לדבר לעצמך, אולי זה יעזור. בטוח זה יעזור, וגם אם לא, הרי בשבוע הבא יש עוד טור, ואחריו עוד אחד, ושוב. ככה זה. הרכבת ממשיכה לנסוע. אבל עצוב, מה לעשות. מותר גם לכעוס ולהיות עצוב, מה לא?

1,000 שבועות בישראל זה הרבה זמן לעבוד ביחד. אומרים לי שזו הזדמנות להתחדש, אבל לא תמיד קלישאות של עוגיות מזל מצליחות לעודד אותי. אתגעגע לעבודה המשותפת עם תמיר. מבחינתי, היה לי הכבוד לעבוד עם המאייר הכי מעולה בעולם, ולכתוב ככה מסביבו, ולהיות חברים כמעט עשרים שנה. מקווה שזה ימשיך ובעיקר מעניין מה יהיה עכשיו ואיך זה יהיה.