בצלם | פרשנות

יש לי כבוד ל"בצלם", אבל הקמפיין שלהם לציבור האמריקאי מטעה

קמפיין "בצלם" לציבור האמריקאי טוען כי הכיבוש הוא אפרטהייד. יש לי כבוד רב ל"בצלם", אבל משמעות אפרטהייד היא שאין עוד תוקף מוסרי להמשך קיומה של ישראל • האם הם באמת עומדים מאחורי המסר הזה?

הפגנה אחרי הפגיעה בהארון אבו עראם. הלב יוצא אליו, אך זה לא אפרטהייד / צילום: Reuters, Mussa Issa Qawasma
הפגנה אחרי הפגיעה בהארון אבו עראם. הלב יוצא אליו, אך זה לא אפרטהייד / צילום: Reuters, Mussa Issa Qawasma

אז ככה: "אפרטהייד" התאזרחה בעגה הפוליטית הבינלאומית בערך כמו "פשיסטים", או אפילו 'נאצים'.

אנשים, בדרך כלל מן השמאל, משתמשים במלים האלה בתכיפות לא-מלומדת. כל-כך לא-מלומדת היא התכיפות, שהיסטוריונים ומדעני המדינה ניסו פעם להגדיר את "המינימום הפשיסטי", כדי לגמול פטפטנים משימוש לא מבוקר במושג, שלא תמיד הם יורדים לסופו.

האם יש צורך בהפלגות הלשון האלה? לעיתים רחוקות מאוד. שימוש תכוף מניב זילות. זילות מניבה (בסופו של דבר) משיכת כתפיים.

המשפטן האמריקאי מייק גודווין ניסח בשעתו את הכלל הספק-מבודח: "ככל שמתארכת שיחה עלי-רשת, גוברת והולכת הסבירות שתישמע השוואה עם היטלר או עם הנאצים". "חוק גודווין" עובד להפליא. נסו אותו, בייחוד כאשר אתם מתווכחים עם מישהו הרחק מעבר למתרס.

אפרטהייד אינו מזנון

יש קצת עצלות בהמטרה סיטונית של סימני קריאה. ממה נפשך, לא כל כיבוש ברוטלי הוא "נאצי". הצרפתים באלג'יריה; הבריטים בדרום אפריקה, בהודו ובקניה; האמריקאים בפיליפינים מספקים די אנלוגיות לא-מחמיאות בלי צלבי קרס.

כיוצא בזו, לא כל אפליה היא אפרטהייד. אפרטהייד אינו מזנון. אי אפשר לקחת זית פה, עלה חסה שם, קצת חריף, ולקרוא להם "אפרטהייד". אפרטהייד, היסטורית, הוא דוקטרינה אוניברסלית, המפרידה הרמטית בין אנשים על יסוד צבע עורם.

המלה ההולנדית-אפריקנרית הלא נעימה הזו ציינה אידיאולוגיה, שהתיישבה בהחלט עם חוקי נירנברג. אנחנו רגילים להניח שאין נאצים בלי אושוויץ, אבל היו נאצים, בשלטון, תשע שנים לפני אושוויץ. בשיאו, האפרטהייד היה שווה ערך של הנאציזם לפני אושוויץ.

בדרום אפריקה לא היו שחורים עם זכויות, שחורים עם קצת זכויות ושחורים בלי כל זכויות. היו רק שחורים בלי כל זכויות (והייתה המהתלה המגונה של "בנטוסטנים", זאת אומרת גטאות טריטוריאליים מפוצלים, שבהם, ורק בהם, היה מותר לשחורים לשלוט בעצמם).

אקט של דה-לגיטימציה

באמצע ינואר נתקלתי בפעם הראשונה במבצע הפרסום החדש של "בצלם". המלים "זה אפרטהייד" זינקו אליי במהלך גלישה באתר ה"ניו יורק טיימס". קהל מובחר יש לאתר הזה. 5 מיליון מנויים בתשלום. עיני אינה צרה ב"בצלם". אם יש להם כסף לפרסום, שישתמשו בו. בכלל, יש לי אהדה ניכרת ל"בצלם" ולכל ארגון המתמחה בחשיפת עוולות. לב מי אינו יוצא אל הארון אבו עראם, שנאחז בגנרטור של אבא, לפני שחייל ירה לו כדור בצוואר.

האם זה אפרטהייד? לא, זה לא. זה כיבוש מרושע, שווה ערך להרבה כיבושים מרושעים במהלך ההיסטוריה. כיבוש מעניק יתרון לכובשים על פני הנכבשים. זה עניינו של כיבוש.

התווית "אפרטהייד" היא אקט של דה-לגיטימציה. מדינות אינן חוזרות למוטב מן האפרטהייד. בסופו מגיע סופן. אחת היא ל"בצלם": או ששימוש הלשון הזה היה אצלם ביטוי של "חוק גודווין" הנ"ל, מפני שאוצר הגידופים הקונבנציונלי התרוקן והלך; או שהארגון החשוב הזה הגיע למסקנה כי אין עוד תוקף מוסרי להמשך קיומה של מדינת ישראל.

אפרטהייד נכנס לשימוש מסיבי ברטוריקה האנטי-ישראלית לאחר האינתיפאדה השנייה, בערך לפני 20 שנה. היוזמים המתינו בקוצר רוח להתמוטטות שיחות השלום האחרונות בטאבה, לפני שפתחו את מלחמת הגרילה שלהם נגד הלגיטימיות של ישראל. "אפרטהייד" בצבצה מכל שורה.

תנועת ההחרמה BDS שאבה את השראתה מן המאבק הבינלאומי נגד האפרטהייד המקורי, בתחילת שנות ה-80. הרבה אנשים הגונים, המשתתפים ב BDS, טוענים כי אין הם מתנגדים לעצם קיומה של ישראל, אלא רק לכיבוש. אבל מייסדי BDS ומנהיגיו מעולם לא הסתירו את דעתם שישראל היא-היא החטא הקדמון; שאת ישראל בתור שכזאת צריך להרוס, מפני שעצם קיומה כמדינת לאום הופך את האפרטהייד שלה לבלתי נמנע.

גורלו של המיעוט הליברלי

האומנם הגענו לשם? זו שאלה שהתשובה עליה ידועה מאז ומעולם לבעלי טורים, הסבורים שדגל שחור מתנופף מעל הציונות. אבל אי אפשר להסתפק בוודאותם. אינה עומדת במבחן היסטורי הטענה שארץ אינה יכולה להיות דמוקרטית (פגומה מאוד) כל זמן שהיא שוללת את חרויותיה של אוכלוסייה נכבשת. צרפת הייתה דמוקרטית פגומה, גם כאשר לחמה בהודו-סין ובאלג'יריה. ארה"ב הייתה דמוקרטית גם כאשר הטביעה לוחמי חופש פיליפיניים בדם.

חזקה על שימוש הלשון "אפרטהייד" שיניב יותר ממשיכת כתפיים. הכבוד שאני רוחש ל"בצלם" מחייב אותי להציע לאנשיה להודות במשמעות ההיסטורית והמוסרית המפליגה של השוואתם. טובת העניין ורצינותו מצריכות דיון גלוי וכנות מלאה. אם "בצלם" הגיעה למסקנה שמדינת הלאום צריכה להתפרק, שיגידו, שיסבירו, שישלמו את המחיר. מאלכסיי נבאלני, הדמוקרט הרוסי הנועז, אנחנו יודעים שלאומץ יש מחיר, ואי אפשר להשתמט ממנו.

בדרום אפריקה של ימי האפרטהייד, המיעוט הליברלי לא חדל להתלבט בשאלת הרלוונטיות של עצמו. היש טעם להתמודד בבחירות, שבהן אפשר לזכות לכל היותר בחמישית הקולות? מנהיג הליברלים פרש מן החיים הפוליטיים, והתייצב בראש ארגון שניסה לקדם דיאלוג בין שחורים ללבנים. בסופו של דבר, האפרטהייד איבד את עצמו לדעת, בלי עזרת הליברלים.

ערב בחירות, שבהן המיעוט הליברלי המצטמק בישראל משתעשע בתקווה להיות שותף זוטר בקואליציה עם סער, עם בנט ועם ליברמן, ייתכן בהחלט שהגיע הזמן לשאול אם יש טעם. אבל הנה עניין אחד שבו אין טעם: להסתתר מאחורי העמדת פנים ש"אפרטהייד" הוא רק ביטוי של אי-נחת.

כן, זה עניין של סמנטיקה, אבל לא של סמנטיקה בלבד. הצמדה של תווית האפרטהייד היא הגדרה מחודשת של המטרה, וכמו כל המטרות, גם זו אינה מקדשת את כל האמצעים.