מאבק להחליף את נתניהו? לפיד, סער ובנט יילחמו בעיקר זה בזה

המאבק הגדול בבחירות האלה הוא כמובן על יכולתו של בנימין נתניהו לגייס 61 חברי כנסת תומכים, כאשר לצידו בוודאות רק המפלגות החרדיות, וכן בצלאל סמוטריץ' וחיבוריו. בליכוד שומעים שני קולות בקשר לאיתמר בן גביר. יו"ר הכנסת יריב לוין, שנותר מעין המבוגר האחראי בליכוד, אמר "אין לנו כוונה שהם יהיו חלק מהקואליציה כיוון שהפערים בינינו מאוד גדולים". לעומתו ח"כ מיקי זוהר אמר, "ההסכם שנחתם יעזור לנו לנצח את הבחירות".

דברי לוין מעידים על הביקורת הפנימית בליכוד על המהלך, אבל הליכוד של היום לא משופע באומץ של יציאה נגד המנהיג.

ימינה מעומעמת במכוון, והיא עשויה/צפויה להצטרף לנתניהו, אם אכן ייצרו גוש של 61, אבל הדרישה תהיה לא רק תפקידי שרים בכירים, גם אלא רוטציה ולו קטנה - גם אם גודלה של ימינה יהיה רבע משל הליכוד. לכן חוזרים בימינה שוב ושוב על הצירוף "המועמד לראשות הממשלה נפתלי בנט". ההערכה היא, כי ימינה תמליץ במקרה כזה על נתניהו. לכן הקרב העיקרי של תקווה חדשה של גדעון סער ויש עתיד של יאיר לפיד הוא להקטין את ימינה, כך שלנתניהו לא תהיה קואליציה.

 בנט. נוקט עמעום מכוון / צילום: אורון בן חקון

הסקרים עדיין מבולבלים, אבל לפי סקר הסקרים של גלובס, נכול להיום לנתניהו-חרדים- ימינה יש 59 מנדטים. כניסה של סמוטריץ' ושות' לכנסת עשויה לשנות את זה. אם זה לא יקרה, הקרב יהיה בין סער ללפיד על המועמד השני לראשות הממשלה.

סער מתמקד כעת בשלושה קהלי יעד. הראשון, תומכי ימינה שנמצאים שם רק כדי להחליף את השלטון ולכן הוא מדגיש בקמפיין "הצבעת בנט קיבלת נתניהו" . קהל יעד שני הוא המתלבטים שלפי הסקרים מונים יותר מ-20% מהציבור, ורובם רוצים בהחלפת השלטון. השלישי הוא תומכי יש עתיד המתלבטים.

אצל סער מאמינים שהוא "המועמד שיוכל להקים ממשלה". הם מתארים שני תרחישים. האחד, ממשלה "אזרחית" מימינה (בלי בן גביר וסמוטריץ') ועד מרצ. השני הוא ממשלה עם המפלגות החרדיות או אחת מהן ועם יש עתיד והעבודה. לפיד ויו"ר העבודה מרב מיכאלי השמיעו אמירות מפויסות כלפי החרדים בעת האחרונה, ובניגוד לליברמן אינם פוסלים ישיבה עם חרדים.

קולות בעבודה מקדמים את חולדאי ושלח  

בית הספר שעשתה מיכאלי לוותיקים ומנוסים ממנה, עופר שלח ורון חולדאי, נובע בעיקר מהגישה שלה להתנהל כמפלגה בדרך לקדמת הבמה, החזרת העטרה ליושנה. כאילו אומרת "אנחנו מפלגת העבודה של בן גוריון, גולדה, רבין ופרס, לא מפלגת נוחות זמנית ולא מחנה לפליטי מפלגות אחרות, מנוסים ככל שיהיו". אלה המשפטים שנשמעו בסביבתה בימים האחרונים. גישה הזו קיבלה תמיכה מכמה וכמה ותיקי העבודה, שתמכו בה גם במרוץ לראשות המפלגה, אף שכמה מהם הביעו גם אי-נחת מסוימת מאי-הסגירה עם חולדאי, שיש כלפיו הערכה.

מיכאלי תוביל קו של תמיכה ביאיר לפיד לראשות הממשלה, תמורת תפקיד בכיר בהנהגת המדינה, כדי להוביל את העבודה בחזרה לתמונה. גדעון סער לא נפסל, אם הברירה תהיה או הוא או נתניהו, שכן גם אצלה, העיקרון של הדחת נתניהו תופס מקום מכריע.

 לפיד. פייסנות כלפי חרדים / צילום: דוברות הכנסת

דרעי הפריש את כהן

בתוך רשימת הפרישות שהייתה השבוע נמצאת אחת שהיא אובדן של ממש לציבוריות הישראלית ולכלכלה, סגן שר האוצר יצחק כהן מש"ס. האחראי לה הוא יו"ר התנועה אריה דרעי, שדומה לידידו נתניהו ביחסו לאישים סביבו, ולא מאפשר להם לצמוח.

כהן, איש צנוע וחסר מניירות של התפארות עצמית הרווחות בקרב פוליטיקאים, מסרב לדבר סרה במנהיג ש"ס, ושומר על נאמנות לתנועה ולמייסדה הרב עובדיה יוסף. פרישתו של כהן הגיעה לאחר שבסביבתו של דרעי הופצו ידיעות כי כהן לא יהיה במקום ריאלי ברשימה וכי אינו מועמד לתפקיד ממשלתי. גם בממשלות האחרונות דרעי נמנע מקידומו של כהן מתפקיד סגן השר, ועשה כן רק כשלא הייתה ברירה.

נראה כי הסיבה לכך היא שכהן נחשב לאישיות ציבורית פוליטית מוצלחת במיוחד, שזוכה לשבחים במערכת הפוליטית משמאל ומימין, בקרב ראשי המגזר העסקי ובמשרדי הממשלה, בעיקר באוצר. לזכותו עומדות כמה רפורמות בשוק ההון, למשל בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות. מי שגזר אז את הסרט היה שר האוצר בנימין נתניהו, כשכהן נותר מאחורי הקלעים. כהן גם היה אחד מראשי המאבק הממשלתי בריכוזיות במשק.

אחרי 25 שנות כהונה כחבר כנסת ושר, יצחק כהן עוזב, וזו אבדה לציבור הישראלי לפוליטיקה ולכלכלה הישראלית.

הקול הערבי מחפש פרגמטיות

נתניהו בחושיו הפוליטיים קלט היטב את הציבור הערבי, שאינו מרוצה מכך שהוא נמצא מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות ומנציגיו ברשימה המשותפת. התמיכה לאחר הבחירות במועמדות של בני גנץ, שאפילו בל"ד הצטרפה אליה, לא הביאה לתוצאתו המקוות, ויש שם נסיגה בעניין.  

עם זאת, בציבור הערבי רבים חושבים אחרת, לא מעט בזכות גישת נתניהו החדשה. מדד הקול הישראלי החודשי, שנערך במרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה, מראה כי אף ששני שלישים הציבור הערבי לא מאמין כי מאמצי נתניהו כנים, רבע מהערבים חושבים שעל מנהגי הציבור הערבי לשתף עימו פעולה בשל מאמציו אלה. כלומר רבע מהערבים מאמינים בגישת מנסור עבאס ורע"מ.

ההתפלגות הפנימית בקרב הערבים מראה כי הנוצרים שבהם תומכים יותר בהשתלבות ובשת"פ עם נתניהו. ועוד נתון מדאיג מבחינת ראשי המשותפת, או לפחות של שלוש המפלגות שנותרו בה: רק 22% נתנו למשותפת ציון טוב לתפקודה בשנתיים האחרונות, 40% העניקו לה ציון שלילי. פילוח הפנימי מראה כי בקרב הצעירים האמון במשותפת קטן במיוחד. רק 15% מהצעירים עד גיל 34 נתנו לחברי הכנסת של המשותפת ציון חיובי על השנתיים האחרונות.

  

פרופ' תמר הרמן, מנהלת מרכז ויטרבי, מסבירה כי חלק מהציבור הערבי עובר לכיוון של בחירה טקטית, "והתמקדות במעמדם האזרחי, נוכח השיתוק המוחלט במגעים המדיניים בין ישראל לפלסטינים והאכזבה מהממשל הפלסטיני, הנתפס בעת ובעונה אחת כלא יעיל ומושחת".

שיעור התמיכה במשותפת בקרב המצביעים הערבים ירד מ-83% לסביבת ה-70%, כאשר הקולות שלא יצביעו למשותפת יילכו לליכוד ולמפלגות ציוניות אחרות. המגמה הזו נכונה לעכשיו, ותלויה במה יעשו המפלגות מול החברה הערבית. בינתיים רק נתניהו ומרצ במשחק. מרצ 

ד"ר אריק רודניצקי, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מעריך כי שיעור ההצבעה יירד מאוד בחברה הערבית לסביבות 55% (לעומת 65% בבחירות האחרונות). הליכוד יגרוף לא מעט קולות והרבה יותר מבמערכות הבחירות האחרונות (כ-8,000 בלבד). "הרוב עדיין יצביעו למפלגות הערביות - אבל חלק לא מבוטל מעדיף פשוט להצביע ישר לראש ממשלה מכהן, שהוא הרע במיעוטו".

תחלופה מוגברת בחברי הכנסת 

עוד עולה ממנתוני המכון הישראלי לדמוקרטי כי רק 25 מתוך 120 הח"כים שנבחרו בבחירות 2009, שרדו וצפויים להיבחר גם הפעם. בתוך 12 שנים "נעלמו מהמפה הפוליטית" 95 ח"כים. במפלגות אחדות התופעה בולטת במיוחד: במפלגת העבודה לא יכהן בכנסת הבאה ולו ח"כ אחד מה-13 שנבחרו מטעמה בזמנו.

הוותיק ביותר (למרות 14 שנים מחוץ לכנסת) יהיה אריה דרעי, שנבחר לראשונה ב-1992. אחריו: מאיר פרוש ויולי אדלשטיין, שנכנסו לכנסת ב-1996. נתונים אלו משקפים קצב תחלופה גבוה מאוד.

לפי פרופ' קניג, לתופעה היבטים חיוביים ושליליים. "מצד אחד, מערכת פוליטית חסונה אמורה להתרענן במוטיבציה גבוהה, רעיונות חדשים וסף שחיקה נמוך. מהבחינה הזו, רמה סבירה של חילופי אישים היא טובה ובריאה. מנגד כשאנו גולשים לרמה חריגה של תחלופה - זה עלול גם להיות תסמין של מערכת 'חולה': כזאת שקמות ונעלמות בה מפלגות בקצב מהיר, שהציבור לא נותן בה אמון או שמעמד הפוליטיקאי בה נמצא בשפל. תחלופה כל כך גבוהה עלולה לפגוע בעבודת הכנסת. העבודה הפרלמנטרית היא עניין מורכב המצריך התמקצעות וניסיון. ללא המשכיות וצבירת ותק, איכות עבודת הכנסת עלולה להיפגע".