"הכסף לא עניין אותי. היום אני מבין שהוא חלק מהמשחק": הכירו את הרופא שרוצה למצוא תרופה לקורונה

פרופ' דרור מבורך, המדען הראשי של אנלייבקס ומנהל מחלקת קורונה בהדסה: "אני מנסה לא לעקוב אחרי התקהלויות המוניות. כואבת לי הבטן, כי אני יודע שרבים מהם יגיעו אלינו כעבור שבועיים"

פרופ' דרור מבורך. המדען הראשי של אנלייבקס ומנהל מחלקת קורונה בהדסה / צילום: איל יצהר
פרופ' דרור מבורך. המדען הראשי של אנלייבקס ומנהל מחלקת קורונה בהדסה / צילום: איל יצהר

אישי: בן 65, נשוי ואב לארבעה, גר בירושלים

מקצועי: המדען הראשי של אנלייבקס ומנהל מחלקת קורונה בהדסה

אני: חותר לאמת ביחסים עם בני אדם, מודעות עצמית ופענוח בעיות של חולים.

משפחה: של אבא, ממוצא ספרדי, הרבה דורות בארץ. סבא היה נגר וסבתא, גם היא ס"טית, באה ממשפחת חסון. אבא התנדב לצבא הבריטי, במהלך השירות הגיע ללוב, שם פגש את אמא, הם התאהבו והיא עלתה איתו לישראל. הם התיישבו בירושלים, הוא היה פקיד במשרד העבודה והיא עקרת בית.

ילדות: מחנה יהודה. אמא הייתה שולחת אותי לקניות בשוק ואהבתי כל רגע. למדתי ביסודי במגמה ההומניסטית המורחבת בתיכון בויאר, אף אחד לא חשב שאהיה רופא, כי הייתי מאלה שלא השקיעו ונעדרתי לפחות יום בשבוע. התעניינתי במוזיקה וחלמתי להיות עיתונאי.

חקלאות: התגייסתי לצנחנים. יום אחד שאלו למי יש בגרות. כשהצבעתי, הציעו לי לצאת לקורס חובשים. קפצתי על המציאה כי היינו אמורים לצאת לתרגיל בים המלח. אחרי השחרור גרתי שנתיים במושב השיתופי יודפת, גידלתי אבטיחים וחיטה, אהבתי להיות פלח וחשבתי להישאר שם. החלטתי ללמוד חקלאות באוניברסיטה העברית, התפרנסתי כחובש, ורק אחרי שנה נפל לי האסימון שאני צריך ללמוד רפואה. הייתי אז בן 25, ונפרדתי בידידות ממי שהייתה אשתי במשך שנתיים, ללא ילדים.

רפואה: במהלך הלימודים עבדתי כאח בטיפול נמרץ. התמחיתי במחלקה פנימית בהדסה הר הצופים. חשבתי שאהיה קרדיולוג, אבל עולם המחלות האוטואימוניות שאב אותי.
מישל: אשתי, רופאת ילדים בקופת חולים מכבי בירושלים. בגיל 18 היא עלתה לארץ לבדה מפריז והתחילה ללמוד רפואה יחד איתי. בשנה הראשונה החלפנו מבטים, בשנייה התקרבנו ובשלישית התחתנו. יש לנו ארבעה ילדים ואנחנו גרים בירושלים.

מחקר: ב-1996, בסוף ההתמחות, טסנו לשלוש שנים לניו יורק. הייתי רופא ראומטולוג ועשיתי את המחקר שהוא הבסיס לתרופה שהמצאתי. כשחזרתי לארץ עבדתי כראומטולוג בכיר בהדסה ואחרי כמה שנים מוניתי למנהל מחלקה פנימית, ניהלתי את המרכז הראומטולוגי והייתי סגן הדיקאן בפקולטה לרפואה. היום אני מנהל שתי מחלקות קורונה ופנימית אחת.

קורונה: אנחנו המחלקה הכי עמוסה בארץ, פי 2 מכל מקום אחר. הצוות מותש ואני חושש שמרביתו יסבול מפוסט טראומה. אני מנסה לא לעקוב אחרי ההתקהלויות המוניות, כי זה עושה לי כאב בטן. אני יודע שעוד שבועיים רבים יגיעו אלינו.

אלוסטרה: כשחזרתי לארץ מארה"ב פתחתי מעבדת מחקר בהדסה תחת חברת הבת "הדסית". עניין אותי להבין מה קורה לתא שמת בגוף, איך יודעים שהוא מת, עם מי הוא בא במגע בגוף, ואיך הוא מסולק, ותוך כדי גיליתי שכשהגוף מזהה כמות של תאים מתים, הוא מתנהג כאילו תהליך הדלקת הסתיים ונרגע.

פיתחתי תא בתהליכי מוות אבל יציב, שאפשר לעבוד איתו, וככה נולדה הטכנולוגיה של אלוסטרה, שיושמה אחרי השתלת מח עצם. ראינו שאפשר לטפל באמצעותה במגוון של מחלות, ביניהן גם קורונה. בניסוי בשלב 2 ניסינו את האלוסטרה על 16 חולי קורונה קשים. 90% מהם החלימו. השאר עדיין מאושפזים.

בזהירות אגיד שאת הבטיחות של התרופות הראינו, אבל את היעילות צריך לבסס במחקר מבוקר. בפאזה השנייה אין צורך בקבוצת ביקורת, אבל בשלישית, שתתחיל בעוד כמה שבועות, ישתתפו ב-200 חולים, וכפוף לתוצאות, היא עשויה להיות זמינה לשימוש תוך כמה חודשים.

אנלייבקס: חברה שנסחרת בנאסד"ק ות"א, קנתה את טכנולוגיית האלוסטרה. יש לי אופציות ואני משמש המדען הראשי שלה. הפטנט רשום על שמי ויש לי הסכם עם הדסה שאם יהיו הכנסות נתחלק שווה בשווה. נפלתי לעולם העסקים חסר ניסיון, לא על כל מה שחתמתי הייתי צריך לחתום. מה שעניין אותי זה לפתח את התרופה ולא הכסף. היום אני מבין שהוא חלק מהמשחק.

החלטות הממשלה: אוי. נושא כאוב. אני לא מזלזל באחריות שלהם, אבל הרבה פעמים הן היו בעייתיות, כמו הזגזוגים עם נתב"ג והכאילו סגר. בנושא החיסונים ההתנהלות הייתה טובה. לא מטריד אותי אם שילמנו יותר, העיקר שהגיעו מהר.

פנאי: אוהב לעבוד, לכתוב מאמרים ולעסוק בחקר עצמי. אני מוצא את השקט שלי בים, על הסאפ.

תפיסת עתיד: בעוד שנתיים אני צריך לפרוש מניהול המחלקה ואני רוצה להחליף פאזה, להתמקד במחקר וכתיבה ולמצוא יותר זמן לעצמי אחרי שנים של מתן לציבור.

צרו איתנו קשר *5988